שטפונות בכף ידי | מיצב, וידאו, רישום

גיל גורן הוא אמן שכמוסת חייו המורכבת, זיכרונות ועיבודם המעשי בדרכם הייחודית, מרכיבים את סך האובייקטים הנמצאים בחלל התערוכה. בין חלקי התערוכה מחברים מוטיבים בולטים: פני השטח: שטח הנייר המקומט, שטחה של מצדה, גביה, פני השטח של נופי השיטפון, אפילו פני השטח של היד. כל אלמנט יכול להיות גם נקודת ציון של גובה (פיזי וסמלי). סך האלמנטים יוצרים את פני השטח של התערוכה.

דיו שחור עובר כחוט השני בין כל הפרגמנטים. הדיו הוא חומר, מטפטף וזורם, וגם כלי העבודה ברישומים ובווידאו, האמצעי דרכו פועל הצייר. כצופים עלינו למשוך את חוט אריאדנה שלנו מבין הפרגמנטים כך שיתחבר לכדי זיכרון חדש.

סרט וידיאו הוא אינסטליישן של וידיאו, כלומר: אנימציה המתבססת על רישום בדיו ומתארת חוויית ילדות מכוננת של שיטפון בוואדי באר שבע. הנפשת ציורי השיטפון, כיווני הזרימה, עוצמתה ומהירותה, היא בבחינת החזרת השליטה אל מול הכוח הבלתי נשלט של הטבע. מאחד הקירות יוצאת זרועה שמוטה, חלולה, צבועה באופן ריאליסטי, מטפטפת דיו שחור (ומאזכרת את הפייאטה: מרים המערסלת את ישו לאחר שהורד מהצלב) אל עבר ספק נוף של גבים עשויים נייר מקומט.
במרכז החלל מיצב של הר שולחן מוכר – מצדה, הניצב על גבי צוק מדברי מלאכותי. מצד אחד מורם ומצד שני קנה המידה יוצר הקטנה לממדים בהם נוכל אולי לתפוס את ההר ולהתמודד עם המיתוס ולשאול את עצמנו: האם זהו זיכרון קולקטיבי של גבורה? של מוות? או כזה הממחיש את מחיר ההקרבה? מה שיכול להישאר חרות בזיכרון הקולקטיבי כהצלחה וכניצחון עבור פרטים, יכול להיות אסון, טרגדיה המכתיבה חיים שלמים. שיטפון בוואדי – יכול להקסים את העין והאוזן בחורף אבל יכול גם לגדוע חיים.
רישומים בשחור: הבחירה בצבע השחור נוכחת בחלל. צבע מינימלי לזיכרון, כמעט כמו חלום. שחור – לבן. "הדיו השחור הוא הכלי להבעה של מילים ושפה והוא הדלק לתבערת הסיפור של ההתרחשויות ההיסטוריות, שהן האנרגיה ליצירת הזיכרון הקולקטיבי, ההופך לאמת האישית, מזון ליצירת הטוב והרע, הצודק והטועה. מזון ליצירת הגבורה" (מתוך שיחה עם ג. גורן).
הזיכרון האישי הוא אמת וגם תעתוע. הוא ספוג בדמיונות, ברגשות, מאוויים ועיוותי הזמן. הזיכרון הקולקטיבי מהונדס ולכן הוא בבחינת פיקציה ששומה עלינו לפרום כל יום מחדש, למשוך את חוטי הזיכרון האישי מתוך הסיפור הגדול. אפי גן.

השיטפונות בוואדי (זיכרון): “הגשר היחיד (לא ממש גשר, נמוך וללא מעקה בטיחות) שאפשר מעבר דרומה אל השכונה ואל דרום הנגב, הוצף מדי שנה. ללא אזהרה מוקדמת. מים חומים-אדומים של אדמת לס מלוכלכת רוויה בזיהום כימי מהמפעלים הפטרוכימיים, ריח חריף. חלקי מכוניות, חביות, צמחיה לעיתים בעלי חיים – נסחפו בזרם החזק והמהפנט. הגשמים שירדו בהר חברון התנקזו אל הנחל והגיעו כרעם גדול, בהפתעה. כל כמה שנים נסחפו אנשים מבאר שבע, מהשכונה, אל מותם. כל כמה שנים המים עלו והציפו את החצרות והבתים ברחובות הקרובים”.
מצדה (זיכרון): “טיפוס בשביל הנחש בגיל שלוש וחצי. חזיונות אורקוליים מוקרנים על ההר. סיפור ההתאבדות שהוא סיפור רצח הילדים והנשים שהיה או לא היה. צוק, הר שולחן מדברי, אדיר וייחודי בצורתו. סמוך לים המלח. קיים מיליוני שנים קודם למלך הורדוס. נבחר על ידו כמקום ראוי לארמון נופש. המישור העליון ושלושת מישורי המדרגות הצפוניות. נוף ספציפי, במהלך של שנים, אוצר וצובר איכות אסתטית, תרבותית וסמלית, נקודת ציון אנושית – 
נוף שהופך לפסל” גיל גורן