תערוכות אביב 4.7.2021 – 1.5.2021
גיל גורן
שטפונות בכף ידי | מיצב
גיל גורן הוא אמן שכמוסת חייו המורכבת, זיכרונות ועיבודם המעשי בדרכם הייחודית, מרכיבים את סך האובייקטים הנמצאים בחלל התערוכה. בין חלקי התערוכה מחברים מוטיבים בולטים: פני השטח: שטח הנייר המקומט, שטחה של מצדה, גביה, פני השטח של נופי השיטפון, אפילו פני השטח של היד. כל אלמנט יכול להיות גם נקודת ציון של גובה (פיזי וסמלי). סך האלמנטים יוצרים את פני השטח של התערוכה.





דיו שחור עובר כחוט השני בין כל הפרגמנטים. הדיו הוא חומר, מטפטף וזורם, וגם כלי העבודה ברישומים ובווידאו, האמצעי דרכו פועל הצייר. כצופים עלינו למשוך את חוט אריאדנה שלנו מבין הפרגמנטים כך שיתחבר לכדי זיכרון חדש.
סרט וידיאו הוא אינסטליישן של וידיאו, כלומר: אנימציה המתבססת על רישום בדיו ומתארת חוויית ילדות מכוננת של שיטפון בוואדי באר שבע. הנפשת ציורי השיטפון, כיווני הזרימה, עוצמתה ומהירותה, היא בבחינת החזרת השליטה אל מול הכוח הבלתי נשלט של הטבע.
מאחד הקירות יוצאת זרועה שמוטה, חלולה, צבועה באופן ריאליסטי, מטפטפת דיו שחור (ומאזכרת את הפייאטה: מרים המערסלת את ישו לאחר שהורד מהצלב) אל עבר ספק נוף של גבים עשויים נייר מקומט. במרכז החלל מיצב של הר שולחן מוכר – מצדה, הניצב על גבי צוק מדברי מלאכותי. מצד אחד מורם ומצד שני קנה המידה יוצר הקטנה לממדים בהם נוכל אולי לתפוס את ההר ולהתמודד עם המיתוס ולשאול את עצמנו:
האם זהו זיכרון קולקטיבי של גבורה? של מוות? או כזה הממחיש את מחיר ההקרבה? מה שיכול להישאר חרות בזיכרון הקולקטיבי כהצלחה וכניצחון עבור פרטים, יכול להיות אסון, טרגדיה המכתיבה חיים שלמים. שיטפון בוואדי – יכול להקסים את העין והאוזן בחורף אבל יכול גם לגדוע חיים.
רישומים בשחור: הבחירה בצבע השחור נוכחת בחלל. צבע מינימלי לזיכרון, כמעט כמו חלום. שחור – לבן. "הדיו השחור הוא הכלי להבעה של מילים ושפה והוא הדלק לתבערת הסיפור של ההתרחשויות ההיסטוריות, שהן האנרגיה ליצירת הזיכרון הקולקטיבי, ההופך לאמת האישית, מזון ליצירת הטוב והרע, הצודק והטועה. מזון ליצירת הגבורה" (מתוך שיחה עם ג. גורן)
הזיכרון האישי הוא אמת וגם תעתוע. הוא ספוג בדמיונות, ברגשות, מאוויים ועיוותי הזמן. הזיכרון הקולקטיבי מהונדס ולכן הוא בבחינת פיקציה ששומה עלינו לפרום כל יום מחדש, למשוך את חוטי הזיכרון האישי מתוך הסיפור הגדול. אפי גן
“הגשר היחיד (לא ממש גשר, נמוך וללא מעקה בטיחות) שאפשר מעבר דרומה אל השכונה ואל דרום הנגב, הוצף מדי שנה. ללא אזהרה מוקדמת. מים חומים-אדומים של אדמת לס מלוכלכת רוויה בזיהום כימי מהמפעלים הפטרוכימיים, ריח חריף. חלקי מכוניות, חביות, צמחיה לעיתים בעלי חיים – נסחפו בזרם החזק והמהפנט. הגשמים שירדו בהר חברון התנקזו אל הנחל והגיעו כרעם גדול, בהפתעה. כל כמה שנים נסחפו אנשים מבאר שבע, מהשכונה, אל מותם. כל כמה שנים המים עלו והציפו את החצרות והבתים ברחובות הקרובים”.
מצדה (זיכרון):
“טיפוס בשביל הנחש בגיל שלוש וחצי. חזיונות אורקוליים מוקרנים על ההר. סיפור ההתאבדות שהוא סיפור רצח הילדים והנשים שהיה או לא היה. צוק, הר שולחן מדברי, אדיר וייחודי בצורתו. סמוך לים המלח. קיים מיליוני שנים קודם למלך הורדוס. נבחר על ידו כמקום ראוי לארמון נופש. המישור העליון ושלושת מישורי המדרגות הצפוניות. נוף ספציפי, במהלך של שנים, אוצר וצובר איכות אסתטית, תרבותית וסמלית, נקודת ציון אנושית – נוף שהופך לפסל” גיל גורן
חדר. חושך
סשה סרבר, אשחר חנוך קלינגבייל, מלכה ענבל,
אבי צרפתי
תערוכה קבוצתית
בכל אחד מארבעת חדרי התערוכה מוזמן הצופה לחוות מהות אחרת של חשיכה, נדבך אחר של התייחסות לתופעת החושך: במישור הפיסי, התרבותי, והפסיכולוגי. החשיכה אינה רק מצב היעדרו של האור במובן הפיסיקלי. החושך מייצג בתרבות המערבית מחוזות בהן נעדר הידע או המוסר, ועל כן על פי רוב שוכנים בהם פחד ורוע.










עופרי מרום
צרובות | ציור
עופרי מרום מציירת מתמיד פרחים. אינוונטר סדרות הפרחים נבנה בהדרגה: סביונים, חרציות, כלניות, רקפות, טופח ריחני, נרקיסים חמניות ועוד. מילון מצויר רחב, ישראלי, המוצא יופי בקטן, בנעזב, בטבעי, בזה שהוא 'רק פרח' ומאידך זו גם תמצית הישראליות: אור, שמיים, אדמה ומקום.
ציורי הפרחים נוצרים על שולחן בסטודיו או בבית, כפעולה מדיטטיבית, המחברת אותה עם אהבתה הגדולה.


הפרחים באים אל המצע לצד יצירה אחרת הנעשית בפורמטים אחרים, אינטנסיבית, כמעט מופשטת, עירונית, שיש בה גרידים ושכבות רבות של צבע.
כילדה, בת קיבוץ חצור, נהגה לטייל עם סבה בשדות החמניות של הקיבוץ. בכל טיול הורשתה לקטוף לעצמה חמנייה אחת. עשרות שנים אח"כ זיכרון החמנייה נצרב על הנייר, כאילו נכוותה והותכה החמנייה אל הנייר.
על כל נייר – ציור יחידאי של חמנייה. כל תפרחת מצוירת היא בבחינת ראש / דיוקן אישי של חמנייה, השונה מזו שלידה. טכניקת הציור (גם באמצעות האצבעות) מקצינה את האישי: עופרי נוגעת, יוצרת את החמנייה מתוך ידיה, בהיכרות טבעית, אינטימית כמעט. הפרחים נדמים כפצועים, כוויות על גבי נייר.
כל פרח דיוקן יחיד של פרח – שירה מצוירת וסערת נפש גדולה.
אפי גן
דן בירנבוים
רישום
על גבי קיר במבואת הגלריה, מציג האמן והאדריכל דן בירנבוים רישומים נבחרים מתוך עבודות אחרונות. עבודתו הרישומית עסקה בעיקר בתיאור נוף, ישראלי. נופים אשר התעלמו בדרך כלל מנוכחות אנושית. הפעם, נדמה שהאמן מביט אל תוכו. מתוך התנועה המיומנת של מכחול יבש וצבע שחור על נייר, הוא מצליח להעביר אותנו דרך ציור עין, גם אל מה שהעין רואה (העין כמייצגת את המבט, שולחת בעקיפין גם אל דיון פילוסופי עמוק על המבט) [1]. אנחנו חשים את התנועה המתעקלת של היד ורואים את גלגל העין, אישון, דמות שנקלטה במבט. האדמה עליה ניצבים שלושה ברושים (מוטיב ביצירתו וסמל ישראלי) התעגלה באופן בוטח, עד שנדמה שכך יש לציירה. דמות נקלטת בעין, משוכפלת לדמויות רבות ואנחנו מתבוננים ברישום קהל רב של יחידים הנדמים כגופים אורגנים על צלחת פטרי במעבדה. הרישום נכנע לתנועה עגולה, טבעית, כמעט שלמה, שהופכת לבסיס, למקום ממנו נצרבים הדימויים,העין. רישומיו של דן מאופיינים בתחושה דואלית אצל הצופה . תנועת המכחול לצד הקפאת הרגע ונדמה שאנחנו נמצאים על סיפו של דבר מה שיש לבחון אותו שוב. רגע חשוב. הבחירה בטכניקה שהיא כמעט וקליגרפית, יוצרת רגע ציורי, יחידי, מרתק. אלו מתעגלים יחדיו לכדי סממנים חדשים ונוספים ביצירה עשירה, רבת שנים ומרתקת של אמן ישראלי שמצליח לזקק עבודתו כקליגרף יפני, ועם זאת לייצר תחושה מקומית השייכת לכאן ועכשיו.
[1] "הנראה והבלתי נראה" (1964) -מוריס מרלו-פונטי העמיד את הגוף במרכז החוויה התפיסתית של היותנו בעולם. לדעתו, ראייה היא חוויה גופנית, בדרך של דואליות והיפוך: גופי הרואה הוא גם הגוף הנראה על ידי האחר. חוויית היסוד של היותי בעולם היא זו של סובייקט צופה שהוא גם נצפה. גם לאקאן ( 1964, סמינר 11) התייחס להתבוננות: המביט הוא חלק מתמונה רחבה יותר, המבליעה בה את המביט בהיותה כוללת את הצופה שהוא תמיד גם נצפה, ותמיד נמצא גם בשדה המבט של האחר.




תמר שליט-אבני
פֶרְפֵּטוּם מוֹבִּילֵה Perpetuum Mobile | וידיאו – סרט לילה
שני בחורים, ספק חיילים ספק נערים, מטפסים על הדיונה הגדולה. הצמד 'כובש' את הדיונה שוב ושוב באופנים שונים והטיפוס הופך מראליסטי לאבסורדי. פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה, התנועה הנצחית של המיתוס הישראלי שולחת את המטפסים לטיפוס סיזיפי.
אוצר דורון פישביין


אוצר פרויקט 'סרט לילה' – דורון פישביין
גיל גורן
שטפונות בכף ידי | מיצב, וידאו, רישום





דיו שחור עובר כחוט השני בין כל הפרגמנטים. הדיו הוא חומר, מטפטף וזורם, וגם כלי העבודה ברישומים ובווידאו, האמצעי דרכו פועל הצייר. כצופים עלינו למשוך את חוט אריאדנה שלנו מבין הפרגמנטים כך שיתחבר לכדי זיכרון חדש.
סרט וידיאו הוא אינסטליישן של וידיאו, כלומר: אנימציה המתבססת על רישום בדיו ומתארת חוויית ילדות מכוננת של שיטפון בוואדי באר שבע. הנפשת ציורי השיטפון, כיווני הזרימה, עוצמתה ומהירותה, היא בבחינת החזרת השליטה אל מול הכוח הבלתי נשלט של הטבע. מאחד הקירות יוצאת זרועה שמוטה, חלולה, צבועה באופן ריאליסטי, מטפטפת דיו שחור (ומאזכרת את הפייאטה: מרים המערסלת את ישו לאחר שהורד מהצלב) אל עבר ספק נוף של גבים עשויים נייר מקומט.
במרכז החלל מיצב של הר שולחן מוכר – מצדה, הניצב על גבי צוק מדברי מלאכותי. מצד אחד מורם ומצד שני קנה המידה יוצר הקטנה לממדים בהם נוכל אולי לתפוס את ההר ולהתמודד עם המיתוס ולשאול את עצמנו: האם זהו זיכרון קולקטיבי של גבורה? של מוות? או כזה הממחיש את מחיר ההקרבה? מה שיכול להישאר חרות בזיכרון הקולקטיבי כהצלחה וכניצחון עבור פרטים, יכול להיות אסון, טרגדיה המכתיבה חיים שלמים. שיטפון בוואדי – יכול להקסים את העין והאוזן בחורף אבל יכול גם לגדוע חיים.
רישומים בשחור: הבחירה בצבע השחור נוכחת בחלל. צבע מינימלי לזיכרון, כמעט כמו חלום. שחור – לבן. "הדיו השחור הוא הכלי להבעה של מילים ושפה והוא הדלק לתבערת הסיפור של ההתרחשויות ההיסטוריות, שהן האנרגיה ליצירת הזיכרון הקולקטיבי, ההופך לאמת האישית, מזון ליצירת הטוב והרע, הצודק והטועה. מזון ליצירת הגבורה" (מתוך שיחה עם ג. גורן).
הזיכרון האישי הוא אמת וגם תעתוע. הוא ספוג בדמיונות, ברגשות, מאוויים ועיוותי הזמן. הזיכרון הקולקטיבי מהונדס ולכן הוא בבחינת פיקציה ששומה עלינו לפרום כל יום מחדש, למשוך את חוטי הזיכרון האישי מתוך הסיפור הגדול. אפי גן.
השיטפונות בוואדי (זיכרון): “הגשר היחיד (לא ממש גשר, נמוך וללא מעקה בטיחות) שאפשר מעבר דרומה אל השכונה ואל דרום הנגב, הוצף מדי שנה. ללא אזהרה מוקדמת. מים חומים-אדומים של אדמת לס מלוכלכת רוויה בזיהום כימי מהמפעלים הפטרוכימיים, ריח חריף. חלקי מכוניות, חביות, צמחיה לעיתים בעלי חיים – נסחפו בזרם החזק והמהפנט. הגשמים שירדו בהר חברון התנקזו אל הנחל והגיעו כרעם גדול, בהפתעה. כל כמה שנים נסחפו אנשים מבאר שבע, מהשכונה, אל מותם. כל כמה שנים המים עלו והציפו את החצרות והבתים ברחובות הקרובים”.
מצדה (זיכרון): “טיפוס בשביל הנחש בגיל שלוש וחצי. חזיונות אורקוליים מוקרנים על ההר. סיפור ההתאבדות שהוא סיפור רצח הילדים והנשים שהיה או לא היה. צוק, הר שולחן מדברי, אדיר וייחודי בצורתו. סמוך לים המלח. קיים מיליוני שנים קודם למלך הורדוס. נבחר על ידו כמקום ראוי לארמון נופש. המישור העליון ושלושת מישורי המדרגות הצפוניות. נוף ספציפי, במהלך של שנים, אוצר וצובר איכות אסתטית, תרבותית וסמלית, נקודת ציון אנושית – נוף שהופך לפסל” גיל גורן
חדר. חושך
סשה סרבר, אשחר חנוך קלינגבייל, מלכה ענבל, אבי צרפתי תערוכה קבוצתית










בכל אחד מארבעת חדרי התערוכה מוזמן הצופה לחוות מהות אחרת של חשיכה, נדבך אחר של התייחסות לתופעת החושך: במישור הפיסי, התרבותי, והפסיכולוגי. החשיכה אינה רק מצב היעדרו של האור במובן הפיסיקלי. החושך מייצג בתרבות המערבית מחוזות בהן נעדר הידע או המוסר, ועל כן על פי רוב שוכנים בהם פחד ורוע. בה בעת, שהות מוגנת בחשיכה פיסית עשויה לאפשר הירגעות, השתהות, והתמסרות. מעניין בהקשר זה לצטט מדבריו של הצלם ההונגרי-צרפתי בראסיי: (Brassaï (Gyula Halász “הלילה מציע, לא מלמד. הלילה מוצא אותנו ומפתיע אותנו בגלל מוזרותו; הוא משחרר בנו את הכוחות שבמהלך היום נשלטים על ידי התבונה”.
החדרים בהם מוצגת התערוכה אינם חדרי חושך במובן הלטרלי של המושג – דהיינו החדר בו מתבצעת מלאכת פיתוחם של צילומים אנלוגיים – הוצאתם של הדימויים מן החושך אל האור בתהליך כימי מובנה.
אם נדמה את רגע לכידתו של הדימוי ע”י המצלמה לרגע התעברותה של היצירה הצילומית, הרי שחדר החושך הוא חדר הלידה. בסיום תהליך הפיתוח הצלם פוגש בשנית את מושא יצירתו, הפעם כאובייקט עצמאי הניתק מין המרחב-זמן ועומד בפני עצמו. חדר החושך הוא בבחינת חדר מעבר, חדר ביניים, אקס-טרטוריה,
בה האמנות אינה נעשית ואינה נצפית.
בעבודתו של הצייר, הרשם, אמן הווידאו, או הפסל, שלב הבשלה מעין זה אינו קיים כלל. על אף היעדרו, קיימים במדיות אלה מנגנוני התייחסות רבים ומגוונים לנושא החשיכה, חלקם מודגמים בתערוכה הנ”ל.
דורון פישביין ואפי גן – אוצרי התערוכה
עופרי מרום
צרובות | ציור


עופרי מרום מציירת מתמיד פרחים. אינוונטר סדרות הפרחים נבנה בהדרגה: סביונים, חרציות, כלניות, רקפות, טופח ריחני, נרקיסים חמניות ועוד. מילון מצויר רחב, ישראלי, המוצא יופי בקטן, בנעזב, בטבעי, בזה שהוא 'רק פרח' ומאידך זו גם תמצית הישראליות: אור, שמיים, אדמה ומקום.
ציורי הפרחים נוצרים על שולחן בסטודיו או בבית, כפעולה מדיטטיבית, המחברת אותה עם אהבתה הגדולה. הפרחים באים אל המצע לצד יצירה אחרת הנעשית בפורמטים אחרים, אינטנסיבית, כמעט מופשטת, עירונית, שיש בה גרידים ושכבות רבות של צבע.
כילדה, בת קיבוץ חצור, נהגה לטייל עם סבה בשדות החמניות של הקיבוץ. בכל טיול הורשתה לקטוף לעצמה חמנייה אחת. עשרות שנים אח"כ זיכרון החמנייה נצרב על הנייר, כאילו נכוותה והותכה החמנייה אל הנייר. סדרת החמניות יוצאת דופן בציורי הפרחים. זוהי סקציה נפרדת, שונה ופואטית.
העבודות מצוירות על גבי נייר פרגמנט. הבחירה במצע של נייר בעל שקיפות ונוכחות אשר כמעט ונעלמת, מאפשרת לחמנייה לזהור מצד אחד ומנגד מעמידה קושי לציור שבא עליה: איך ‘ייתפס’ צבע השמן? מה יקרה לנייר במגע עם חומר פחות סמיך ויותר נוזלי? האם יתכווץ? האם יענה לדף?
על כל נייר – ציור יחידאי של חמנייה. כל תפרחת מצוירת היא בבחינת ראש / דיוקן אישי של חמנייה, השונה מזו שלידה. טכניקת הציור (גם באמצעות האצבעות) מקצינה את האישי: עופרי נוגעת, יוצרת את החמנייה מתוך ידיה, בהיכרות טבעית, אינטימית כמעט. הפרחים נדמים כפצועים, כוויות על גבי נייר.
כל פרח דיוקן יחיד של פרח – שירה מצוירת וסערת נפש גדולה.
אפי גן
תמר שליט-אבני
פֶרְפֵּטוּם מוֹבִּילֵה Perpetuum Mobile | וידאו


שני בחורים, ספק חיילים ספק נערים, מטפסים על הדיונה הגדולה. הצמד 'כובש' את הדיונה שוב ושוב באופנים שונים והטיפוס הופך מראליסטי לאבסורדי. פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה, התנועה הנצחית של המיתוס הישראלי שולחת את המטפסים לטיפוס סיזיפי.
הסרט מהווה חלק מטרילוגיה עתידית בהמשך ל'פולחן האביב'
(שהוקרן בגלריה במאי 2019).
פרויקט 'סרט לילה' מאפשר לעוברים ושבים לצפות בעבודת וידיאו קצרה גם כשהגלריה סגורה. באופן כזה מתקיימת 'זליגה' מסוימת בין הפנים לחוץ.
אוצר פרויקט 'סרט לילה' – דורון פישביין