שמעון פינטו חזר בתשובה לפני שנים. שם התערוכה מרפרר באופן מוסווה גם אל מחוזות אלו. ראשי התיבות: שו”ת הוא כינוי לאחת מהסוגות הענפות והפוריות בספרות התורנית, בתחום ההלכה. השו”ת מכיל מאגר של שאלות ותשובות הלכתיות, אשר נשאלו על ידי הציבור הרחב, ונענו על ידי רב אחד או קבוצה של רבנים. נמצאות גם שו”ת בענייני אגדה. השו”ת אצל פינטו מצויות בדרכו הציורית. דרכו המחפשת, שואלת, חוקרת משיבה ומקשה כאחד.
במרכז הציור ‘ללא כותרת’ – מבנה הנמצא במרכז חלל: קובייה גדולה / מעין כעבה / או סוכה? האם היא עשויה (מצוירת) נוצות? שקיות ניילון תלויות? המכיר את היסטוריית תצוגת התערוכות של פינטו, זוכר את המיצב בגלריה ‘המקרר’ (2015, מרכז תל אביב). הציור קשור לזיכרון הפרפורמנס בו ישב האמן בתוך סוכה שבנה בתוך חלל הגלריה. הסוכה עשויה הייתה קורות מתכת ונעטפה שקיות ניילון. דרך פתח שנפער במרכז הסוכה, יכלו הצופים להושיט יד פנימה אל פינטו שישב בתוך הסוכה וצייר על כף היד ברכות מצוירות, מה שהפך את האירוע הפרפורמטיבי למעין ‘סוכת וידויים אישית’ בה נשבר הפער שבין האורח / המתבונן לאמן (רב/ צדיק/ כומר/ נביא). קלילותם של הניילונים המצוירים – מתעתעת, שכן הכל סביב מגודר, סגור. קורות חיצוניות מקיפות את הסוכה. סביב המבנה מצוירים מעין מעמדי רגל המסודרים בעיגול (עיגולים נוספים תלויים / ספק תלושים מאחור). המעמדים ניצבים על גבי תרבושים (עדות לתרבות מרוקאית, מסורתית). על הכנים יושבים עורבים מרוטי נוצות ונוצותיהן פזורות על רצפת החלל המצויר, והן מהוות סימן / עקבות לפעולה אלימה שנעשתה קודם לכן. הציור לכאורה מסודר, כולא את עקבותיה של סצנה המעידה על שיבוש. העורב – סימבולי ומופיע מזה שנים כמוטיב בעבודתו הציורית של פינטו.

בציור ‘אילן’ – במרכז הציור – עץ בודד. אין זכר לעצים נוספים וצלו הארוך מודגש. על העץ תלויים דגלים, מעין דגלי תפילה טיבטיים והקרקסיות הצבעונית משרה אווירת שמחה, אלא שמבט נוסף מגלה מעין טקס מוזר, שאמאני. סביב העץ הבודד ניצבות במרחק – דמויות מדממות, לבושות גלימות ארוכות, אחידות מראה.

הנוף הבראשיתי ריק מאוד, צבעם של השמיים אינו טבעי ושייך לפלטה ‘האחרת’ של פינטו. אין כאן חיקוי לנוף מוכר, זהו חזיון נפש מורכב, מעורר תהיה.
הציור ‘שיח גלריה’ הוא ציור ‘פנים אמנותי’. האמן צייר אירוע שמלווה כמעט כל תערוכה- שיח בו האמן מבאר את עבודתו אל מול קהל שמגיע לשמוע ולראות לא רק את הציורים אלא את מי שצייר את העבודות. האירוע משמש לפינטו עילה לצייר ומעלה אל פני השטח סוגיות הקשורות לשיח של אמנות. המשתתפים בשיח יושבים בעיגול והם אינם נמצאים באינטראקציה או בהקשבה, אלא כל אחד מהם מחזיק בידו מראה המשקפת לו את עצמו. סביב – ציורים, ובמקום שאלו יהיו מרכז, האנשים הם שנמצאים במרכז. אחד מהם ספק מקיא, ספק מתכופף להרים את שלולית בבואתו. הכיסא הריק (המוכר גם כמוטיב באמנות) – סימן לנוכחות נפקדת. מספר האנשים היושבים בעיגול השיח – 7 והוא סימבולי. כך אפשר להמשיך ולהתייחס אל הציור כאוחז מפתחות רבים, תוהה ושואל על עולם האמנות, על הרגליו, על סמליו, תוך שהוא מתריס ומעורר בעצמו שיח.

עבודה קטנה נוספת מושכת את עין המתבונן: ‘חוזה מדינת האמנות’: הפרשנות האפשרית מורכבת. בציור קטן כומס פינטו דברים רבים. הוא מצייר את הפסל הקנוני ‘נמרוד’ של דנציגר (הפסל מוצב בכניסה לתערוכה הקבועה של אמנות ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים) ונחשב לאחת מיצירות האמנות החשובות בתולדות האמנות הישראלית וכביטוי וויזואלי מובהק של תנועת “הכנענים”. פינטו החל לצייר ‘נמרודים’ בתקופת לימודיו באוניברסיטה כאשר ניסה לנסח את ‘הישראלי’, האותנטי והייצוגי למקום ולצד הכתיבה – צייר. הוא חיפש את זה (האמן/ הדבר) שיוכל להתפרש כפרטיקולרי, ספציפי למקום אבל בו בעת גם אוניברסלי. ‘חוזה מדינת היהודים’ הוא אחד מציורי ‘נמרוד’ שהחלו אצל פינטו בשנת 1996 ונמשכים לסירוגין עד היום.

דווקא הציור קטן המידות ‘שוקל’ משקל רב דרך מהלך של שו”ת וניסיון להבינו. מהעימות בין חוזה מדינת היהודים (הרצל), למי שפינטו הכתירו כ’חוזה מדינת האמנות'( דנציגר? נמרוד?), דרך הבחירה בהקטנה של האובייקט המצויר (פחות משליש מגודלו של הפסל) וכלה בשיח הצבר המוחזק בידיו של נמרוד הצייד וחופן אדמה בידו האחרת. בתרבות היהודית נתפש נמרוד כדמות צייד בוגד (פירוש שמו, לשון מרד), כמי שהתחרה באלוהים ובאברהם ואילו בשדה האמנות הישראלית כיום הוא נושא סימבוליקה ארוטית ומרדנית. ‘נמרוד’ של פינטו הוא נשא כבד משקל של עימות. עימות המתקיים בעקיפין, דרך היצירה האמנותית האותנטית בין כותבי המפה האמנותית – ישראלית, יוצרי ‘הנרטיב האחד’ לבין הנרטיב הצברי, הישראלי, המשוחרר מתיוגים, אותו מנסה פינטו למצוא, ובדרכו להוסיף איליו את פרקו.
ד”ר גדעון עפרת כתב על עבודה אחרת מסדרת ‘נמרוד’: “כאשר הראה לי שמעון פינטו את ציורו מ–2000, ציור בצבעי שמן על בד בגודל 50×70 ס”מ, לא זו בלבד שהיה ברור לי שאני מתבונן בגרסה חדשה ל’נמרוד’ של דנציגר, אלא שפעם נוספת הצטערתי על החמָצתי האוצרותית… בעודי מנסה ללמוד את ציוריו, שלף פינטו את הציור הנדון, ואני ‘נשתלתי’: כי ראיתי לפני ציור פיגורטיבי פרימיטיביסטי, שבמרכזו צל גדול וירוק של ‘נמרוד’ מוטל על הקיר. הצל נשלח מהפסל המקורי, הניצב בסמוך, אך רק קמצוץ ממנו נראה לעינינו. אולם התצוגה ענק וריק. דומה, שמהדבר עצמו, מ’נמרוד’ המקורי, נותר רק צלו וזה גדל על כולנו…. ‘נמרוד’ נבחר על ידו, כך סיפר לי, כמייצג המאמץ הכושל לגיבושה של ישראליות. החלל הריק אומר התרוקנותה של זהות תרבותית, אך הצל הגדול מאשר חיותה של הערגה לזהות”. (מתוך “הנמרודים החדשים עוד יותר”, אתר המחסן של גדעון עפרת).
לקריאה נוספת בערב רב – כתב עת עצמאי לאמנות: שמעון פינטו: שו”ת – ציור