תערוכות סתיו 4.2021 – 11.2020
אלינה רום-כהן
סוכריות עטלף | מיצב
דניאל פלדהקר
והחלומות עשירים
בצבעים | מיצב
המיצב הפיסולי מתייחס אל אופציית קץ התרבות, קץ העולם המערבי המכונן (לכאורה) כפי שהכרנו. התערוכה מתייחסת לזמנים פוסט־אפוקליפטיים ומהדהדת סוגיות כלל עולמיות לעתיד כדור הארץ ושלמותו, לצד שלמות בני האדם החיים בו באשר הם.
דן בירנבוים
רישום
על גבי קיר במבואת הגלריה, מציג האמן והאדריכל דן בירנבוים רישומים נבחרים מתוך עבודות אחרונות. עבודתו הרישומית עסקה בעיקר בתיאור נוף, ישראלי. נופים אשר התעלמו בדרך כלל מנוכחות אנושית. הפעם, נדמה שהאמן מביט אל תוכו. מתוך התנועה המיומנת של מכחול יבש וצבע שחור על נייר, הוא מצליח להעביר אותנו דרך ציור עין,
גם אל מה שהעין רואה (העין כמייצגת את המבט, שולחת בעקיפין גם אל דיון פילוסופי עמוק על המבט).אנחנו חשים את התנועה המתעקלת של היד ורואים את גלגל העין, אישון, דמות שנקלטה במבט. האדמה עליה ניצבים שלושה ברושים (מוטיב ביצירתו וסמל ישראלי) התעגלה באופן בוטח, עד שנדמה שכך יש לציירה.
דמות נקלטת בעין, משוכפלת לדמויות רבות ואנחנו מתבוננים ברישום קהל רב של יחידים הנדמים כגופים אורגנים על צלחת פטרי במעבדה. הרישום נכנע לתנועה עגולה, טבעית, כמעט שלמה, שהופכת לבסיס, למקום ממנו נצרבים הדימויים, העין. רישומיו של דן מאופיינים בתחושה דואלית אצל הצופה. תנועת המכחול לצד הקפאת הרגע ונדמה שאנחנו נמצאים על סיפו של דבר מה שיש לבחון אותו שוב. רגע חשוב. הבחירה בטכניקה שהיא כמעט וקליגרפית, יוצרת רגע ציורי, יחידי, מרתק.אלו מתעגלים יחדיו לכדי סממנים חדשים ונוספים ביצירה עשירה, רבת שנים ומרתקת של אמן ישראלי שמצליח לזקק עבודתו כקליגרף יפני, ועם זאת לייצר תחושה מקומית השייכת לכאן ועכשיו.
אפי גן
דן בירנבוים
רישום
על גבי קיר במבואת הגלריה, מציג האמן והאדריכל דן בירנבוים רישומים נבחרים מתוך עבודות אחרונות. עבודתו הרישומית עסקה בעיקר בתיאור נוף, ישראלי. נופים אשר התעלמו בדרך כלל מנוכחות אנושית. הפעם, נדמה שהאמן מביט אל תוכו. מתוך התנועה המיומנת של מכחול יבש וצבע שחור על נייר, הוא מצליח להעביר אותנו דרך ציור עין, גם אל מה שהעין רואה (העין כמייצגת את המבט, שולחת בעקיפין גם אל דיון פילוסופי עמוק על המבט) [1]. אנחנו חשים את התנועה המתעקלת של היד ורואים את גלגל העין, אישון, דמות שנקלטה במבט. האדמה עליה ניצבים שלושה ברושים (מוטיב ביצירתו וסמל ישראלי) התעגלה באופן בוטח, עד שנדמה שכך יש לציירה. דמות נקלטת בעין, משוכפלת לדמויות רבות ואנחנו מתבוננים ברישום קהל רב של יחידים הנדמים כגופים אורגנים על צלחת פטרי במעבדה. הרישום נכנע לתנועה עגולה, טבעית, כמעט שלמה, שהופכת לבסיס, למקום ממנו נצרבים הדימויים,העין. רישומיו של דן מאופיינים בתחושה דואלית אצל הצופה . תנועת המכחול לצד הקפאת הרגע ונדמה שאנחנו נמצאים על סיפו של דבר מה שיש לבחון אותו שוב. רגע חשוב. הבחירה בטכניקה שהיא כמעט וקליגרפית, יוצרת רגע ציורי, יחידי, מרתק. אלו מתעגלים יחדיו לכדי סממנים חדשים ונוספים ביצירה עשירה, רבת שנים ומרתקת של אמן ישראלי שמצליח לזקק עבודתו כקליגרף יפני, ועם זאת לייצר תחושה מקומית השייכת לכאן ועכשיו.
[1] "הנראה והבלתי נראה" (1964) -מוריס מרלו-פונטי העמיד את הגוף במרכז החוויה התפיסתית של היותנו בעולם. לדעתו, ראייה היא חוויה גופנית, בדרך של דואליות והיפוך: גופי הרואה הוא גם הגוף הנראה על ידי האחר. חוויית היסוד של היותי בעולם היא זו של סובייקט צופה שהוא גם נצפה. גם לאקאן ( 1964, סמינר 11) התייחס להתבוננות: המביט הוא חלק מתמונה רחבה יותר, המבליעה בה את המביט בהיותה כוללת את הצופה שהוא תמיד גם נצפה, ותמיד נמצא גם בשדה המבט של האחר.
תסמינים | ארבעה שמות ושני תאריכי לידה
ענת גרינברג, רון וינטר, נתנאלה אווסלנדר | אוצר גלעד פדבה
אלינה רום-כהן
סוכריות עטלף | מיצב
אלינה רום-כהן, אמנית רב תחומית בווידאו ארט, כתיבה, רישום, יוצרת בשנים האחרונות מיצבים עשויי זכוכית שבורה ומודבקת. כל העמדה היא בבחינת סיפור שלא נכתב, אפשרי לקריאה ולפיענוח על ידי הצופה, בהתאם להקשרים עכשוויים, קרובים ורחוקים. ב’סוכריות עטלף’ – הצופה פוסע אל תוך עולם בדוי, סיפורי, עשוי פסלי זכוכית שחורה ושקופה. בחדר אחד דמויות – ילדה שחורה, מולה אישה שחורה יושבת ויוצרת/טווה חוטי זכוכית בעזרת גלגל טווייה הנמצא בין ידיה. החוטים כקורי העכביש, משווים לחדר אוירה אפילה, על החוטים תלויים במהופך עטלפים קטנים, צבעוניים ומפתים כסוכריות.עורב שחור מוסיף לאווירתו של החדר ולוקח אותנו אסוציאטיבית אל עולם מאגי. האמן כנושא שרידי הזיקה הקדומה למכשף ולכהן, מביא אלינו באמצעות המיצב חוויה שנדמה שהתרחקה מאתנו, אבל מתקיימת תדיר בספרות ילדים והפכה במהלך הדורות לארכיטיפית. בחדר נוסף פועל שחור עשוי זכוכית שבורה ומודבקת ו’ילד עטלף’ עשוי זכוכית שקופה.‘ילד עטלף’ מציין אופציה מוזרה להפוך מאנוש לעטלף התלוי במהופך ובוחן את המציאות מזוויות אחרות. שקוף מול שחור, האחד מול השני. מעבר לסיפור הספציפי והמאוד עכשווי בעולם: תגובה לפליט שחור שהוא תוצר הגירה, בדרך כלל כפויה, המנסה למצוא דרכו בעולם המערבי, יש בתנוחת הגוף ובהיות האנשים הללו כמעט סמלים, סימן לאנשים, לפועלים, לזרות ולאחרות שבקרבנו – דבר מה מקרב, מכמיר ומעורר אמפטיה מידית.
אפי גן
היה לי פעמון. ביקשתי מהמבוגרים להעיר אותי בפעמון, בכדי שאוכל להשתתף באירועים המרגשים. היו פעמים שקמתי בלילה לבד, יצאתי לחצר חשוכה כשירח עגול תלוי מעל גגות הרעפים. עליתי על סולם המוביל לעליית גג שם בדרך־כלל הסתיים הטיול הלילי ואבי היה תופש אותי בשולי הפיג'מה ומחזירני למיטה. איש לא ניסה לשכנע אותי שאגדות לא קיימות. ראשית, לא היה סיכוי. מלבד זאת, היה זה לשעשוע של המבוגרים,
קסם זה קסם, ויש בו את הטוב ואת הרע, שחור ולבן, איזון כוחות עדין ושביר. ויש כמובן את המחיר שצריך לשלם עבור הקסם. ולא תמיד המחיר ידוע מראש.
כשכל הדרכים המוכרות נחסמות, אולי צריך לחזור אל הפעמון, ולצלצל בו בחצות בלילה בדיוק, ולבדוק מה קורה אז… מה יש כבר להפסיד?!"
אלינה רום-כהן
דניאל פלדהקר
והחלומות עשירים בצבעים | מיצב
המיצב הפיסולי מתייחס אל אופציית קץ התרבות, קץ העולם המערבי המכונן (לכאורה) כפי שהכרנו. התערוכה מתייחסת לזמנים פוסט־אפוקליפטיים ומהדהדת סוגיות כלל עולמיות לעתיד כדור הארץ ושלמותו, לצד שלמות בני האדם החיים בו באשר הם. חדר הגלריה מכיל מעין מבנה, העשוי קרשי עץ המחוברים באופן רעוע אחד אל השני. אפשר לדמותו כשלד לבית. נדמה שתחושת מהירות, דחיפות או לחץ, יצרו מבנה הנושא הוויה פוסט־אפוקליפטית. סימניו כמעט ומופשטים, ‘שארית’ אדריכלית של בית, סוכה, ספינה סחופה שידעה טלטלות, או מרחב מעבר. המבנה נושא את סימניו של אסון (קרה? מתרחש?). סרטי סימון אדומים ולבנים כבמקרי אסון או תאונה, מגדירים ותוחמים חלק מהמיצב. באחת מהפינות מרצד מסך מחשב שבור או מנותץ, ‘נתקע’ כאילו היה שומר מסך מופיע ונעלם.אפשר לנחש שאולי היה זה הדימוי האחרון, רגע לפני האסון, זכר לעולם הקודם. על הצופה לגלות ולחבר סימנים ולייצר את הנרטיב שלו למה שקרה. ‘הדרך’ הוא ספר מסע (זוכה פרס פוליצר) של אב ובן ההולכים לבד לאורך כביש, באמריקה החרוכה, לאחר שעברה אירוע אפוקליפטי. ספר זה היה בין חומרי ההשראה לעבודתה החדשה של דניאל. את העבודה מלווה סאונד ודרך הקשבה אליו, הצופה חוזר למציאות פוסט־אפוקליפטית ולתהייה. שילוב הקולות, המוסתר אך הנוכח, של ילד (בנה של האמנית) קורא מתוך הספר ‘הדרך’, הוא בבחינת שכבה נוספת לפיענוח.סימנים לחיים של אחרים, מרומזים ונוכחים בחלל המוגדר והפרום: נורה שבורה תלויה, שקיות שחורות וגדושות אשר נכרכו על צדיו של המבנה והן נראות כפרזיטים הניזונים מן המבנה עצמו, ואולי אלה שקיות מלאות בגדים, משאות, זיכרונות, עדות למצב של פליטות. צמח ירוק, מתחיל טיפוסו על המבנה ואולי הוא סמן לאפשרות שיקום והתחלה מחדש. השהייה מול המרחב שלפנינו – מטרידה, עוכרת שלוה ובו בזמן מזכירה מקום משחק, אפשרות לדמיין עולם אחר.
אפי גן
דן בירנבוים
קיר אמן | אקריליק על נייר
האמן והאדריכל דן בירנבוים מציג רישומים נבחרים מתוך עבודות אחרונות. מתוך התנועה המיומנת של מכחול יבש וצבע שחור על נייר, הוא מצליח להעביר אותנו דרך ציור עין, גם אל מה שהעין רואה.
הרישום נכנע לתנועה עגולה, טבעית, כמעט שלמה, שהופכת לבסיס, למקום ממנו נצרבים הדימויים – העין. הרישומים מעוררים תחושה דואלית: תנועת המכחול, לצד הקפאת הרגע. נדמה לנו שאנחנו על סיפו של רגע חשוב, דבר מה שיש לבחון אותו שוב.
הטכניקה הכמעט קליגרפית, יוצרת רגע ציורי, יחידי, מרתק. אלו מתעגלים יחד לכדי סממנים חדשים ונוספים ביצירה עשירה, רבת שנים ומרתקת של אמן ישראלי שמצליח לזקק עבודתו כקליגרף יפני, ועם זאת לייצר תחושה מקומית השייכת לכאן ועכשיו.
דן בירנבוים מתגורר ויוצר בתל אביב. אדריכל, מוסמך לארכיטקטורה.
למד לימודי המשך באמנות במכללת מנשר בשילוב תואר שני מהאוניברסיטה הפתוחה (לימודי דמוקרטיה בינתחומיים).
הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות. הציג תערוכות יחיד במוזיאון ר"ג, בית האמנים בתל אביב, משכן אמנים הרצליה,
המרכז הבינתחומי בהרצליה, משכנות שאננים ועוד.
אפי גן
תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה
ענת גרינברג ; רון וינטר ; נתנאלה אווסלנדר
| אוצר גלעד פדבה
מדוע “ארבעה שמות ושני תאריכי לידה”? נדמה כי ריבוי שמות, לשונות וזהויות מאפיינים את חייהם ואמנותם של שלושת האמנים הישראלים המתמודדים עם נטל היותם בני דור שני ושלישי לשואה.
שהם חווים כצאצאים של שורדי השואה – מאגרנות כפייתית ועד רגישות־יתר וחרדת־נטישה – הנם כחומר ביד היוצר.
ענת גרינברג מציגה הבזקי זיכרונות תמימים וטראומטיים, חומלים ויחפים, מתוך הכרה כי הזיכרונות אינם חדלים להישיר אליה מבט, אף ובעיקר כשהם הופכים חסרי־פנים.
רון וינטר מביט באופן מפוכח, ביקורתי, חומל ואוהב על מערכת־היחסים עם אמו, הכרוכה בתלותיות והיפרדות, התמסרות ונטישה, ניצול וטיפול, ובעיקר אהבה ללא תנאי.
נתנאלה אווסלנדר
מטמיעה לתוך דיוקנה העצמי הפלורסנטי את דמויותיהם של קרובי משפחתה – חלקם נספו וחלקם שרדו את השואה – שנצרבו בדמותה. היחסים הבלתי־פתורים בין משפחתיות ועצמאיות, זיכרון אפל ושכחה מתעתעת, מעניקים השראה ליצירה אמנותית פוצעת ומלטפת, המעבדת את התסמינים לפנינים. ד”ר גלעד פדבה
