מירי פליישר היא ‘אמנית חומר’ זה עשרות שנים. מאז התחנכה ב’בצלאל’ היא חותרת לעשייה אישית, אקספרסיבית מובהקת, היוצאת מן החומר וחוזרת איליו. בתערוכה מוצגות עבודות מסדרות שונות ומתקופות שונות, כשאפשר כבחוטים סמויים לקשור בין העבודות. החיבור לוקח אותנו מלידה אל מוות, מפולחן אל דרך חיים וחוזר חלילה. שני לוחות עשויים חומר קרמי שרוף, מציגים פרשנות ל’לילית’- ‘ליליתו’ האשורית. הלילית היא דמות של שדה, אשר לפי המיתוס מסכנת את היולדות והילודים. יש הרואים בה היום גם דמות פמיניסטית. צלחת חומר פורצלן לבן העשויה יציקה של שליה שניתנה לאמנית על ידי יולדת ומשפחתה, מתקשרת לשני לוחות ‘ליליתו’. הקרבה הפיזית בין עבודות ‘ליליתו’ אל הצלחת, הופכים את העבודות למעין מזבח פולחני נשי. לצידם מוצגות 3 זוגות רגליים. כל אחד מהזוגות נשרף מחומר אחר, אבל לשלושתם מופע דומה, והן נדמות כאילו “אוכלו”. הטכניקה, הדרך והתהליך עקרוניים והפכו את האובייקט למתכתב עם המסורת הקורבנית- נוצרית (רגליו של ישו) מחד, ומאידך הן מסמנות נצח, או לחילופין סיום. החומר, חומר – שמתחיל מהאדמה וחוזר אל האדמה, ומסמל אובייקט, גוף, חיים שהיו ושייכים אל הדרך, דרך שיצרו רגליים. בשולחן תצוגה מונחת סדרת מומיות קטנות בגדלים משתנים, עשויות חומר במגוון טכניקות. המומיות נראות כשכיות חמדה מפתות האוצרות סוד ומחזיקות איזו תכונה “בובתית”. המומיה כגודלה של בובה, וכמעט מתרצה המתבונן להרימן וללטפן, הן בגלל פני השטח הטקטיליים והן משום שהן מסגירות ומסתירות גוף ופנים, סוד, משהו שנעלם. על שולחן התצוגה לצידן מופיעה סדרת עבודות, של מעין מאובני חרקים קטנטנים שלאחר מותם, נאספו, וזכו לתהליך ‘משמר’ באמצעות משטח פורצלן. גודל כל פריט באוסף מתכתב עם קוטנו של החרק המוצג, אבל גם עם גודלו של תכשיט, סיכה, משהו לאסוף ביד ואולי להכניסו אל כיס. ריבוי העבודות הקטנטנות יוצר תחושת מכמירות אצל המתבונן, ועולה המחשבה על הסביבות הבלתי נראות, הנרמסות מדי יום תחת רגלינו, על בעלי חיים המתקיימים לצידנו. העבודות מצליחות ליצור איזה מעגל פלאות המתחיל מן החי ומגיע אל המת וחוזר חלילה – דרך חומר וטכניקה העשויים בצורה מעוררת כבוד. באגדות חז”ל ובספר הזוהר לילית היא שדה, ובמיתולוגיה היהודית המאוחרת היא אשתו הראשונה של אדם, ולאחר מכן אשתו של המלאך סמאל. במקורות מסופוטמים היא מכונה ליליתו ומקורה באלות למשתו ואישתר. לילית מסמלת מרדנות, רוע לב וחוסר צניעות, ובעולם העתיק ייצגה את האנטיתזה לדמותה של האישה היהודייה הנשואה והכשרה. בימינו יש הרואים בה דמות פמיניסטית. לפי המיתוס, לילית מסכנת את היולדות והיילודים, ולהרחקתה משמשים קמעות שנועדו לכך. יש המפרשים שמדובר במין ציפור בעוד שלדעת אחרים המדובר בשדה מכונפת (רש”י) או באם השדים (מצודת ציון). 2.חניטה הייתה נהוגה בעיקר בעבר בתרבויות שונות כמנהג דתי. הגופה החנוטה נקראת מומיה.