קבוצת מיקוד 9 11.2016 – 12.2016
בסטודיו האמן בורא עולם בזעיר אנפין הנשען על פרשנות חייו. זהו עולם אישי, סובייקטיבי שניתן להבינו כמראה או כחלון אל ועל העולם. תשעת האמנים
המשתתפים בתערוכה מייצרים סוג של קבוצת מיקוד, בבחינת כלי מחקרי איכותני הנשען על המבט הממוקד של כל אמן, ממנו ניתן לגזור תובנות רחבות יותר וביחד הן מייצרות מיקרוקוסמוס(ים) הפועל(ים) ביחד ולחוד.
העבודות שנבחרו מביאות את נקודת המבט הפרטית של האמנים. כל אחד עובד בטכניקה ששכלל ובמהלכה חלה הקטנה, מזעור ומשטור של עולמות גדולים, כך שהתוצאה היא מפגש עם עולמות מרוכזים.
אפי גן
מירי פליישר
מיצב

החיבור לוקח אותנו מלידה אל מוות, מפולחן אל דרך חיים וחוזר חלילה.
שני לוחות עשויים חומר קרמי שרוף, מציגים פרשנות ל'לילית'- 'ליליתו' האשורית. הלילית היא דמות של שדה, אשר לפי המיתוס מסכנת את היולדות והילודים. יש הרואים בה היום גם דמות פמיניסטית. צלחת חומר פורצלן לבן העשויה יציקה של שליה שניתנה לאמנית על ידי יולדת ומשפחתה, מתקשרת לשני לוחות 'ליליתו'. הקרבה הפיזית בין עבודות 'ליליתו' אל הצלחת, הופכים את העבודות למעין מזבח פולחני נשי. לצידם מוצגות 3 זוגות רגליים. כל אחד מהזוגות נשרף מחומר אחר, אבל לשלושתם מופע דומה, והן נדמות כאילו "אוכלו".
הטכניקה, הדרך והתהליך עקרוניים והפכו את האובייקט למתכתב עם המסורת הקורבנית- נוצרית (רגליו של ישו) מחד, ומאידך הן מסמנות נצח, או לחילופין סיום. החומר, חומר – שמתחיל מהאדמה וחוזר אל האדמה, ומסמל אובייקט, גוף, חיים שהיו ושייכים אל הדרך,
בשולחן תצוגה מונחת סדרת מומיות קטנות בגדלים משתנים, עשויות חומר במגוון טכניקות. המומיות נראות כשכיות חמדה מפתות האוצרות סוד ומחזיקות איזו תכונה "בובתית". המומיה כגודלה של בובה, וכמעט מתרצה המתבונן להרימן וללטפן, הן בגלל פני השטח הטקטיליים והן משום שהן מסגירות ומסתירות גוף ופנים, סוד, משהו שנעלם. על שולחן התצוגה לצידן מופיעה סדרת עבודות, של מעין מאובני חרקים קטנטנים שלאחר מותם, נאספו, וזכו לתהליך 'משמר' באמצעות משטח פורצלן. גודל כל פריט באוסף מתכתב עם קוטנו של החרק המוצג, אבל גם עם גודלו של תכשיט, סיכה, משהו לאסוף ביד ואולי להכניסו אל כיס.
ריבוי העבודות הקטנטנות יוצר תחושת מכמירות אצל המתבונן, ועולה המחשבה על הסביבות הבלתי נראות, הנרמסות מדי יום תחת רגלינו, על בעלי חיים המתקיימים לצידנו. העבודות מצליחות ליצור איזה מעגל פלאות המתחיל מן החי ומגיע
1. באגדות חז"ל ובספר הזוהר לילית היא שדה, ובמיתולוגיה היהודית המאוחרת היא אשתו הראשונה של אדם, ולאחר מכן אשתו של המלאך סמאל. במקורות מסופוטמים היא מכונה ליליתו ומקורה באלות למשתו ואישתר. לילית מסמלת מרדנות, רוע לב וחוסר צניעות, ובעולם העתיק ייצגה את האנטיתזה לדמותה של האישה היהודייה הנשואה והכשרה. בימינו יש הרואים בה דמות פמיניסטית. לפי המיתוס, לילית מסכנת את היולדות והיילודים, ולהרחקתה משמשים קמעות שנועדו לכך. יש המפרשים שמדובר במין ציפור בעוד שלדעת אחרים המדובר בשדה מכונפת (רש"י) או באם השדים (מצודת ציון).
2.חניטה הייתה נהוגה בעיקר בעבר בתרבויות שונות כמנהג דתי. הגופה החנוטה נקראת מומיה.
אפי גן
נטע אבידר
רישום
סקיצות
אתה יושב בתור לרכבת, עיניך משוטטות הנה והנה –
והִנה – אתה רואה ממול מישהו שאתה חייב, אבל ממש חייב לרשום אותו – מהר מהר לפני
שיזוז –

אדם חלש כנייר – משא חייו כבד כאבן
אני רואה אותם בחיי היום יום. בתחנת האוטובוס, בתחנת הרכבת, בשוק. אנשים מחכים.
אנשים סוחבים. סוחבים את משאם לעייפה. תלאות נערמות להם על שכם. כופפות את קומתם.
נגררים ואבן בלבם.
(כתבה: נטע אבידר)
נטע אבידר רושמת תוך כדי מבט אל החוץ: אל אנשים בשוק העירוני, ברחוב, בתחנת האוטובוס ובתחנת הרכבת. המבט נעצר על הכפופים, העמוסים לעייפה, המותשים, הממשיכים להלך כשמשא החיים כמעט ומכריע. להם העניקה ביד חומלת 'הוויה' חבושה, פריכה, עדינה מאוד כמעט נעלמת. המביט בעבודות חייב במבטו " להוציאן" משטחיותן, מהקופסא בה הונחו ולהפיח בהן חיים. האבנים הקשורות אל ניירות שהצהיבו, בדי גזה שנחתכו הן בבחינת תזכורת מופלאה ופואטית למשמעות החיים.
אפי גן
לילי פורן
מיצב

סימה לוין
קרמיקה פורצלן
בחדר הגלריה מוצגים עשרות פריטים קטנטנים: הם מונחים על שולחן אור, מוצגים בתיבות קטנות ויש גם תחריטים התלויים על קיר. כל אחד מהפרטים עשוי בקפידה עמלנית ונדמה שהוא חלק ממיזנסצנה – מארגן חזותית סיפור שהצופים מנסים להתחקות אחריו, ביטוי לעיבוד מאוחר של עולם ילדות רחוק וזר השאוב מזיכרונות שנטמעו ועובדו אצל סימה.


סימה לוין גדלה בילדותה בקישינב- בירת מולדביה הסובייטית, שם נאלצה לחיות תוך הבדל חד בין אופייה הקומוניסטי החמור של החברה מחוץ לבית, לבין הקיום היהודי של המשפחה וכך גם על התערוכה "מרחף עולם שלם של פנטסיה ודמיון אשר מקורו, בין היתר, בסיפורי עם מולדבים אותם שמעה בילדותה. תנועת המטוטלת שנעה בין זיכרון לפנטסיה מתגלמת בריבוי של דימויים בעלי מופעים שונים אשר צפים וחוזרים בגופי עבודות שונים בתערוכה. הם נאמנים לעצמם או מוכלאים זה עם זה לכדי יצורים חדשים, מופיעים כדימויים בודדים או מצטרפים לסצנות הממוקמות בגבול שבין מציאות ודמיון, בתוך הבית או בנופים מארץ רחוקה". טכניקת העבודה של לוין היא עמלנית ביסודה ודורשת מיומנות רבה.
עולם מוקטן ומעורר פליאה משום קוטנו. בריבוי המהודק והמוקפד של החלקים אצל סימה לוין, נדמה שהמיקרו הוא שמגדיר את המקרו, והפעולה הנוכחית בסטודיו בוראת מחדש ובהקטנה עולמות ילדות. זהו ניסיון לתפוס את קצהו של הזיכרון ולמלא בו את חלל התצוגה באופן שבו כל מי שיצפה בעבודות יוכל להיזכר בילדותו, או להתחקות אחר נפלאות ילדותה של האמנית. והאם אין זה חלק מסוד קסמה של האמנות שהיא מעוררת אותנו אלינו פנימה ומעוררת בנו זיכרונות אישיים כמו גם קולקטיביים, מיתולוגיים סמויים או מודחקים?
אפי גן
נעמה אופנהיים
ציור
עבודותיה של נעמה אופנהיים מושכות את המתבונן להתקרב אל הקטן, הפריך, השקוף שכמעט נעלם מן העין והן יוצרות אצל המתבונן תחושת פלאות השייכת למחוזות אישיים. אולי זהו זיכרון שלנו משיעור במעבדת בית הספר, או אולי הזיכרון החבוי, זה שהתפלא שתוך כדי דפדוף בספר,

מהמצעים האורגניים המתפרקים היא מרכיבה 'דברים' חדשים. מבחינתה כתמים הם 'שאריות שלנו', ומעניקים לאובייקטים את סדר הגודל האנושי.
"בבסיס מערת הסודות של אופנהיים עומדת עמלנות נשית, המשכללת מערכת תחבולות
הטקטיקות שבאמתחתה כוללות מזעור, החשכה, חירור, חריטה, מיסוך וריבוד. כאלו הם מיצבים קטנים, הניבטים מבעד לזכוכיות מגדלת וחושפים עולם קסום של הפתעות: הסיפורים, המוצפנים בתוך מעטפות נייר רב שכבתיות…חומרי הגלם מכמירי לב ומתכתבים עם פעולות ארכיטיפיות ועם מסורות ביתיות נשיות, כגון תפירה, רקמה, גזירה, קריעה, קשירה, ריקוע והדבקה" . התוצאה הסיפורית נולדת תוך כדי עבודה ולצד הסיפור הנרקם מנכיחה גם את הקושי שיש בנראות . העבודות דורשות מהצופה להתקרב ולהאט קצב, להתבונן ולהסתכל.
מצד אחד הן יכולות להיקרא כהצעה מרחיבת דעת, מאידך זוהי כמעט דרישה כפייתית:
החפצים הקטנים עובדים גם כממסכים, כרובד המרחיק ומקרב בו זמנית. המסה נוצרת על ידי הכפלה וריבוי. עבודה חדשה מתייחסת אל המקום: 'בית גורדון- לונדון' ואל רגע היסטורי בו נקשר שמו של אבשלום פיינברג להיסטוריית המקום. הביוגרפיה המרתקת של אבשלום הולידה את העיסוק בדקל (שהאגדה מספרת שצמחה מגופתו, שכן בכיס חולצתו היה גרעין של פרי התמר) . עבודת הדקל השקופה, העשויה נייר פרגמנט, מקשרת את החיים אל המתים. בבחינת נוכחות רפאים המתייחסת אל אופציית הפירוק, הייבוש והכלייה כמו גם התחייה והמחזוריות.
אפי גן
לידה שרת מסד
מיצב
בתערוכה מוצגים גביעי יין המכילים סגסוגות מתכת וזהב. האמנית מלקטת באתרי בנייה ברזל שנזרק. החומר נאסף ועובר התמרה ארוכה בסטודיו.


לאה דיין
מיצב
על גבי מגרעות החלונות הפנימיים של הגלריה מונחים פסלי חומר המאזכרים כדים עתיקים, כלי פולחן מן העבר, צורות גוף נשי / גברי, ונושאים תחושה גולמית של צורה טבעית.

בחלל החדר מונח מקבץ של עבודות המזכירות מבנים של בתי תפילה ולא ברור אם מדובר במסגד, קבר קדוש, בית כנסת או כנסייה. סימני כל הדתות נמצאות בכל בית ובמובן זה ההצעה המוקטנת
היא בבחינת דגם למיקרוקוסמוס אוטופי ואוניברסלי. בין אם האסוציאציה העולה מן העבודות היא לגוף או לבית, אלו נתפסים ככלי קיבול. לאה דיין עושה שימוש באזכורים פיגורטיביים, שמקורם בין השאר בסמליות תמציתית של מיסטיקה קבלית, הגות פמיניסטית או אקולוגית עכשווית, המציגה דיאלוג מחודש עם האדמה והארץ.
אפי גן
יעל בר לב
מיצב
עבודת נייר:
על קיר הגלריה תלויה עבודת נייר. נייר פרגמנט משמש מצע לעבודה ונדמה שקוף אבל הוא אינו מצע בלבד, אלא חומר אתו בר-לב עובדת. הנייר נקרע, נרטב, נטבל, נדבק, נכבש, נתלה ומתהדק בידיה, עד שמתקבלת התוצאה שרצתה – משחק בין אטימות לשקיפות.


התהליך לוקח כשבועיים ומייצר השהייה, ציפייה והוא עקרוני לעבודה. לבסוף נדמה שרואים דרך הנייר, ונדמה שתוך כך הנייר נחלש, והפך פגיע, קריע ועדין אבל בפועל הנייר הפך ל'נייר מאפשר'. אם נחתך בתהליך העבודה (או עם הזמן) הוא יזכה להטלאה, הוא עשוי משכבות ודינמי. יכול כך ויכול גם אחרת, ובמובן זה מצד אחד הנייר מחזיק השלכה עקרונית של דבר מה המשקף רוח ומגיע מבפנים, ומאידך הוא מחזיק תחושה גופנית של כעין עור, וכפי שהאמנית מגדירה- "כעור בגב כף היד, שאפשר למשוך כלפי מעלה ולראות את הזיקנה". הציור מופיע על הפרגמנט בדיו שחור מדולל ובחוט רקום. בר-לב "מניחה דיו בגושים והדיו "מתחיל ללכת בין הקמטים". בגושי הדיו היא מוצאת את כל החיות, הפחדים והשדים, רושמת, מציירת ומפסלת מתמיד. לחיות מצטרפות חסידה, ילדה, בתים צפים, קביים נופלות ופרחים
– סך שמבחינתה דימוי מצויר המחזיק תלישות, מרדף ופחדים.
אקווריומים: באקווריום זכוכית אחד כלואים 'יצורים – חרקיים / עקרביים'. יד צורפת עדינה קשרה חוטי מתכת, נייר פרגמנט וחוט רקמה אדום (כחומרים המופיעים גם בעבודות אחרות וכך מייצרים קשר סמוי ביניהן). חלק מהחרקים לכאורה, או ספק חרקים-תלויים, חלקם ניצבים על קרקעית האקווריום וחלקם מטפסים, וכך נדמה שעין המתבונן תופסת אותם "באמצע חייהם". באקווריום אחר מעין גלמים טרם בקיעה, המכילים את ה'פוטנציאל הנורא' ואולי הם "גודלו" שם במתכוון. אין לדעת. שכבות נייר מונחות ביניהן אולי כבית גידול מכוון, סביבה סגורה אך אפשרית לצפייה. אלו ספק מרחיקים, ספק מקרבים את הצופה אל פחד מפגישה אפשרית.
מיצב חיות לבנות:
חיות רודפות, או אולי כלבים
אפי גן
עידו מרכוס
ציור
ציורי נוף בפורמטים קטנטנים, מכווצים, ניצבים בשורות ויוצרים 'קיר נוף' . מרקוס מצייר בעיקר נופים מדומיינים, מומצאים. מבחינתו הנופים הם מערכת יחסים בין צבעים, "אתה רואה נוף, אבל אני ראיתי אדום לעומת כחול, אדום לעומת סגול. גם המצב רוח שלי באותו רגע קובע".

ממד עכשווי ורלבנטי מתמיד הוא ההחלטה על גודל הפורמט וזאת כיוון שבמהותה היצירה האומנותית זקוקה גם לאחסון. הפורמטים הקטנים קומפקטיים מאלו הגדולים ואינם מפריעים לזרימה ההכרחית בסטודיו. "כיוצר עכשווי לרוב גודל הציור והדרך בו אני מציב אותו היא שאלה לא פחות חשובה מ'מה ואיך'. יש לי סקרנות לגודל ולהצבה ורצון להפתיע או לאתגר
אפי גן
קבוצת מיקוד 9 12.2016 – 11.2016
בסטודיו האמן בורא עולם בזעיר אנפין הנשען על פרשנות חייו. זהו עולם אישי, סובייקטיבי שניתן להבינו כמראה או כחלון אל ועל העולם. תשעת האמנים
המשתתפים בתערוכה מייצרים סוג של קבוצת מיקוד, בבחינת כלי מחקרי איכותני הנשען על המבט הממוקד של כל אמן, ממנו ניתן לגזור תובנות רחבות יותר וביחד הן מייצרות מיקרוקוסמוס(ים) הפועל(ים) ביחד ולחוד.
העבודות שנבחרו מביאות את נקודת המבט הפרטית של האמנים. כל אחד עובד בטכניקה ששכלל ובמהלכה חלה הקטנה, מזעור ומשטור של עולמות גדולים, כך שהתוצאה היא מפגש עם עולמות מרוכזים.
אפי גן
מירי פליישר
מיצב
מירי פליישר היא 'אמנית חומר' זה עשרות שנים. מאז התחנכה ב'בצלאל' היא חותרת לעשייה אישית, אקספרסיבית מובהקת, היוצאת מן החומר וחוזרת איליו. בתערוכה מוצגות עבודות מסדרות שונות ומתקופות שונות, כשאפשר כבחוטים סמויים לקשור בין העבודות.
החיבור לוקח אותנו מלידה אל מוות, מפולחן אל דרך חיים וחוזר חלילה.
שני לוחות עשויים חומר קרמי שרוף, מציגים פרשנות ל'לילית'- 'ליליתו' האשורית. הלילית היא דמות של שדה, אשר לפי המיתוס מסכנת את היולדות והילודים. יש הרואים בה היום גם דמות פמיניסטית. צלחת חומר פורצלן לבן העשויה יציקה של שליה שניתנה לאמנית על ידי יולדת ומשפחתה, מתקשרת לשני לוחות 'ליליתו'. הקרבה הפיזית בין עבודות 'ליליתו' אל הצלחת, הופכים את העבודות למעין מזבח פולחני נשי. לצידם מוצגות 3 זוגות רגליים. כל אחד מהזוגות נשרף מחומר אחר, אבל לשלושתם מופע דומה, והן נדמות כאילו "אוכלו".
הטכניקה, הדרך והתהליך עקרוניים והפכו את האובייקט למתכתב עם המסורת הקורבנית- נוצרית (רגליו של ישו) מחד, ומאידך הן מסמנות נצח, או לחילופין סיום. החומר, חומר – שמתחיל מהאדמה וחוזר אל האדמה, ומסמל אובייקט, גוף, חיים שהיו ושייכים אל הדרך,
דרך שיצרו רגליים.
בשולחן תצוגה מונחת סדרת מומיות קטנות בגדלים משתנים, עשויות חומר במגוון טכניקות. המומיות נראות כשכיות חמדה מפתות האוצרות סוד ומחזיקות איזו תכונה "בובתית". המומיה כגודלה של בובה, וכמעט מתרצה המתבונן להרימן וללטפן, הן בגלל פני השטח הטקטיליים והן משום שהן מסגירות ומסתירות גוף ופנים, סוד, משהו שנעלם. על שולחן התצוגה לצידן מופיעה סדרת עבודות, של מעין מאובני חרקים קטנטנים שלאחר מותם, נאספו, וזכו לתהליך 'משמר' באמצעות משטח פורצלן. גודל כל פריט באוסף מתכתב עם קוטנו של החרק המוצג, אבל גם עם גודלו של תכשיט, סיכה, משהו לאסוף ביד ואולי להכניסו אל כיס.
ריבוי העבודות הקטנטנות יוצר תחושת מכמירות אצל המתבונן, ועולה המחשבה על הסביבות הבלתי נראות, הנרמסות מדי יום תחת רגלינו, על בעלי חיים המתקיימים לצידנו. העבודות מצליחות ליצור איזה מעגל פלאות המתחיל מן החי ומגיע
אל המת וחוזר חלילה – דרך חומר וטכניקה העשויים בצורה מעוררת כבוד.
באגדות חז"ל ובספר הזוהר לילית היא שדה, ובמיתולוגיה היהודית המאוחרת היא אשתו הראשונה של אדם, ולאחר מכן אשתו של המלאך סמאל. במקורות מסופוטמים היא מכונה ליליתו ומקורה באלות למשתו ואישתר. לילית מסמלת מרדנות, רוע לב וחוסר צניעות, ובעולם העתיק ייצגה את האנטיתזה לדמותה של האישה היהודייה הנשואה והכשרה. בימינו יש הרואים בה דמות פמיניסטית. לפי המיתוס, לילית מסכנת את היולדות והיילודים, ולהרחקתה משמשים קמעות שנועדו לכך. יש המפרשים שמדובר במין ציפור בעוד שלדעת אחרים המדובר בשדה מכונפת (רש"י) או באם השדים (מצודת ציון).
2.חניטה הייתה נהוגה בעיקר בעבר בתרבויות שונות כמנהג דתי. הגופה החנוטה נקראת מומיה.
אפי גן

פורצלן מעורב בחומרים אורגניים, שרוף ל 1200- מעלות צלזיוס, 25 ס"מ אורך
נטע אבידר
רישום
סקיצות
אתה יושב בתור לרכבת, עיניך משוטטות הנה והנה –
והִנה – אתה רואה ממול מישהו שאתה חייב, אבל ממש חייב לרשום אותו – מהר מהר לפני
שיזוז – אדם חלש כנייר – משא חייו כבד כאבן
אני רואה אותם בחיי היום יום. בתחנת האוטובוס, בתחנת הרכבת, בשוק. אנשים מחכים.
אנשים סוחבים. סוחבים את משאם לעייפה. תלאות נערמות להם על שכם. כופפות את קומתם.
נגררים ואבן בלבם.
(כתבה: נטע אבידר)
נטע אבידר רושמת תוך כדי מבט אל החוץ: אל אנשים בשוק העירוני, ברחוב, בתחנת האוטובוס ובתחנת הרכבת. המבט נעצר על הכפופים, העמוסים לעייפה, המותשים, הממשיכים להלך כשמשא החיים כמעט ומכריע. להם העניקה ביד חומלת 'הוויה' חבושה, פריכה, עדינה מאוד כמעט נעלמת. המביט בעבודות חייב במבטו " להוציאן" משטחיותן, מהקופסא בה הונחו ולהפיח בהן חיים. האבנים הקשורות אל ניירות שהצהיבו, בדי גזה שנחתכו הן בבחינת תזכורת מופלאה ופואטית למשמעות החיים.
אפי גן

לילי פורן
מיצב
אובייקטים קטנים כבובות וחיות משחק קטנות, מונחים בחדר. לרגע נדמה שנקלענו לחדר פלאות, או חדר משחק, או אולי חדר זיכרון. האובייקטים עטופים בבד ורקמות- יד, חרוזים ומיני חפצים קטנים הבאים ממקומות שונים, וכמו נחנטו ועברו להיות סימנים קטנים וכהים המאזכרים דבר מה אחר:
לעיתים מזכירים בובות סמרטוטים שנעשו ביד, או חפצים ייחודים, חד פעמיים שאינם ניתנים להעתקה, פולחניים במובן שהם מוליכים זיכרון אך גם אוצרים זיכרונות ילדות, מקום, משחק ותרבות.
"לילי פורן מתחקה אחר פינות שכוחות של הנעזב ומאחה קרעים ושברים בטכניקות המקושרות לעשייה ביתית של נשים. היא מטמיעה בצירופי ההטרוגניים של פריטים וחומרים באמצעות רקמה קולאז' הטלאה- מרחב נשימה אישי של עבודות יד מרובדות בזיכרון. העולמות הטעונים והדחוסים של לילי פורן פועמים בעבודות קטנות ממדים.
ניתן לעיתים לחפון אותו בכף יד אחת,
כמו היו חפץ אישי מוליך, שאינו מסמל או מסמן דבר מחוץ לו, ניתן לעיתים לחפון אותו בכף יד אחת , כמו היו חפץ אישי מוליך, שאינו מסמל או מסמן דבר מחוץ לו, אלא משמר כחוט כוחות פנימיים של זיכרון. צירופם לאובייקט אחד טוען אותם בכוח פנימי חדש שהוא יותר מסך הצירוף… בדומה לאובייקט של פטיש, משתרג הפרטי בקולקטיבי, בחיבורים של חומרים שהינם זרים זה לזה, לקוחים מהקשרים שונים של החיים. עבודתה מכוונת גם למקומות של עליה לרגל ולקמיעות, אבל היא משמרת מרחב של דיאלוג שבו הקולקטיבי נכרך בפרטי
ולא להיפך. המקום הפרטי, האינטימי, מכיל את העולמות כולם ולילי פורן מאפשרת האזנה לתדרים נמוכים, בחומרים דלים ולצירופיהם שבהם כל
העולם כבודו".
הבדים המשמשים את לילי נאספו והגיעו ממקומות שונים ובמובן זה פעולתה המלקטת היא פעולה משמרת ובה בעת גם מרכיבה מחדש. לפנינו מעין 'בובות וודו' קטנות, המסמנות מחוזות אחרים, של נצח. המלבושים מאפיינים קהילות ונשים, הרקמות הן ביטוי ויזואלי לחיים, אבל בה בעת בתרבות היהודית עם כניסתו של אדם לעולם ועם צאתו ממנו נעטף גופו ומולבש, כך שהאובייקטים הבובתיים של לילי מתכתבים עם משחק, ילדות, זיכרון, תרבות, חיים ומוות.
אפי גן

בובות חיה צמריות וחומרים אישיים מעורבים, גדלים משתנים
סימה לוין
קרמיקה פורצלן
בחדר הגלריה מוצגים עשרות פריטים קטנטנים: הם מונחים על שולחן אור, מוצגים בתיבות קטנות ויש גם תחריטים התלויים על קיר . כל אחד מהפרטים עשוי בקפידה עמלנית ונדמה שהוא חלק ממיזנסצנה – מארגן חזותית סיפור שהצופים מנסים להתחקות אחריו, ביטוי לעיבוד מאוחר של עולם ילדות רחוק וזר השאוב מזיכרונות שנטמעו ועובדו אצל סימה. סימה לוין גדלה בילדותה בקישינב- בירת מולדביה הסובייטית, שם נאלצה לחיות תוך הבדל חד בין אופייה הקומוניסטי החמור של החברה מחוץ לבית, לבין הקיום היהודי של המשפחה וכך גם על התערוכה "מרחף עולם שלם של פנטסיה ודמיון אשר מקורו, בין היתר, בסיפורי עם מולדבים אותם שמעה בילדותה. תנועת המטוטלת שנעה בין זיכרון לפנטסיה מתגלמת בריבוי של דימויים בעלי מופעים שונים אשר צפים וחוזרים בגופי עבודות שונים בתערוכה. הם נאמנים לעצמם או מוכלאים זה עם זה לכדי יצורים חדשים, מופיעים כדימויים בודדים או מצטרפים לסצנות הממוקמות בגבול שבין מציאות ודמיון, בתוך הבית או בנופים מארץ רחוקה".
טכניקת העבודה של לוין היא עמלנית ביסודה ודורשת מיומנות רבה. הבחירה בצבע הלבן לכאורה מצמצמת, אבל דווקא משום שמדובר בזיכרון שמועלה כך הקוטן כמו גם הצבע החד- מחשקים תפקיד מרכזי. "הפיגורינות העשויות פורצלן לבן – מכילות דמויות, חיות חפצים, המאזכרים אגדות עם ומשחקי ילדות. חלקן מוכפלות באמצעות מראות, והן בבחינת כאמור מיזנסצנות קטנטנות. דימויים אורגניים – אובייקטים מן הטבע שנשרו ונפלו על פני האדמה במצבים שונים שבין לבלוב לקמילה. היבט זה מודגש במיוחד בשולחן התצוגה המדמה תצוגה במוזיאון לטבע, בהם מוצגים עלים, קוצים, פרחים, וחלקים אורגניים אחרים אשר "הוקפאו" באמצעות הפורצלן והפכו למעין מאובנים או משטחי טבע שנכלאו בשלג".
מיקרוקוסמוס הוא ביטוי לעולם בזעיר אנפין, עולם מוקטן ומעורר פליאה משום קוטנו. בריבוי המהודק והמוקפד של החלקים אצל סימה לוין, נדמה שהמיקרו הוא שמגדיר את המקרו, והפעולה הנוכחית בסטודיו בוראת מחדש ובהקטנה עולמות ילדות. זהו ניסיון לתפוס את קצהו של הזיכרון ולמלא בו את חלל התצוגה באופן שבו כל מי שיצפה בעבודות יוכל להיזכר בילדותו, או להתחקות אחר נפלאות ילדותה של האמנית. והאם אין זה חלק מסוד קסמה של האמנות שהיא מעוררת אותנו אלינו פנימה ומעוררת בנו זיכרונות אישיים כמו גם קולקטיביים, מיתולוגיים סמויים או מודחקים?
אפי גן


פיסול בפורצלן, גדלים משתנים
נעמה אופנהיים
מיצב
עבודותיה של נעמה אופנהיים מושכות את המתבונן להתקרב אל הקטן, הפריך, השקוף שכמעט נעלם מן העין והן יוצרות אצל המתבונן תחושת פלאות השייכת למחוזות אישיים. אולי זהו זיכרון שלנו משיעור במעבדת בית הספר, או אולי הזיכרון החבוי, זה שהתפלא שתוך כדי דפדוף בספר,נפל ממנו פרח מיובש, ואולי זוהי היזכרות קונוטטיבית במהותה. העבודות נובעות מיצר האספנות שנטען באופנהיים מילדותה. בסטודיו הזעיר, בעולם זעיר אנפין כשלעצמו, היא שומרת אוספים בני עשרות שנים: חלקי 'דברים', עלים מחוררים, הדפסים מעוכים הנושאים כתמי שמן שהכתב עליהם משך את תשומת ליבה, מפיות מוכתמות, חרקים, פרחים מיובשים, קישוטי כריסטמס שבורים, אטבים, זכוכיות מגדלת, כפתורים..
מהמצעים האורגניים המתפרקים היא מרכיבה 'דברים' חדשים. מבחינתה כתמים הם 'שאריות שלנו', ומעניקים לאובייקטים את סדר הגודל האנושי.
"בבסיס מערת הסודות של אופנהיים עומדת עמלנות נשית, המשכללת מערכת תחבולות>מתוחכמת של גילויים והסתרות.
הטקטיקות שבאמתחתה כוללות מזעור, החשכה, חירור, חריטה, מיסוך וריבוד. כאלו הם מיצבים קטנים, הניבטים מבעד לזכוכיות מגדלת וחושפים עולם קסום של הפתעות: הסיפורים, המוצפנים בתוך מעטפות נייר רב שכבתיות…חומרי הגלם מכמירי לב ומתכתבים עם פעולות ארכיטיפיות ועם מסורות ביתיות נשיות, כגון תפירה, רקמה, גזירה, קריעה, קשירה, ריקוע והדבקה" . התוצאה הסיפורית נולדת תוך כדי עבודה ולצד הסיפור הנרקם מנכיחה גם את הקושי שיש בנראות . העבודות דורשות מהצופה להתקרב ולהאט קצב, להתבונן ולהסתכל.
מצד אחד הן יכולות להיקרא כהצעה מרחיבת דעת, מאידך זוהי כמעט דרישה כפייתית: "עמדו מול העבודות, אתם מוכרחים להסתכל".
החפצים הקטנים עובדים גם כממסכים, כרובד המרחיק ומקרב בו זמנית. המסה נוצרת על ידי הכפלה וריבוי. עבודה חדשה מתייחסת אל המקום: 'בית גורדון- לונדון' ואל רגע היסטורי בו נקשר שמו של אבשלום פיינברג להיסטוריית המקום. הביוגרפיה המרתקת של אבשלום הולידה את העיסוק בדקל (שהאגדה מספרת שצמחה מגופתו, שכן בכיס חולצתו היה גרעין של פרי התמר) . עבודת הדקל השקופה, העשויה נייר פרגמנט, מקשרת את החיים אל המתים. בבחינת נוכחות רפאים המתייחסת אל אופציית הפירוק, הייבוש והכלייה כמו גם התחייה והמחזוריות.
אפי גן

לידה שרת מסד
מיצב
בתערוכה מוצגים גביעי יין המכילים סגסוגות מתכת וזהב. האמנית מלקטת באתרי בנייה ברזל שנזרק. החומר נאסף ועובר התמרה ארוכה בסטודיו. עבודת האמן במקרה זה דומה להכלאה בין אלכימאי לצורף שלוקח את החומר הנמוך, המושלך, ומרים אותו לדרגת אובייקט של תשוקה.
כל גביע הוא קומפוזיציה ייחודית
וכל הגביעים יחד בבחינת קומפוזיציה משותפת הקוראת להתבוננות ולתהייה. אסתטיקה המבקשת לומר דבר על חומר, קומפוזיציה, קשה ורך, צבע וצורה.
אפי גן


לאה דיין
מיצב
על גבי מגרעות החלונות הפנימיים של הגלריה מונחים פסלי חומר המאזכרים כדים עתיקים, כלי פולחן
מן העבר, צורות גוף נשי / גברי, ונושאים תחושה גולמית של צורה טבעית.הצורות הוקטנו ועברו עיבוד לצורות 'מכילות' ובמובן זה הן נשיות, מתעגלות ומפתות את המתבונן לגעת.
בחלל החדר מונח מקבץ של עבודות המזכירות מבנים של בתי תפילה ולא ברור אם מדובר במסגד, קבר קדוש, בית כנסת או כנסייה. סימני כל הדתות נמצאות בכל בית ובמובן זה ההצעה המוקטנת
היא בבחינת דגם למיקרוקוסמוס אוטופי ואוניברסלי. בין אם האסוציאציה העולה מן העבודות היא לגוף או לבית, אלו נתפסים ככלי קיבול. לאה דיין עושה שימוש באזכורים פיגורטיביים, שמקורם בין השאר בסמליות תמציתית של מיסטיקה קבלית, הגות פמיניסטית או אקולוגית עכשווית, המציגה דיאלוג מחודש עם האדמה והארץ.
אפי גן

בנייה ידנית בחומר (פרטים מתוך סדרה)
יעל בר לב
מיצב
עבודת נייר:
על קיר הגלריה תלויה עבודת נייר. נייר פרגמנט משמש מצע לעבודה ונדמה שקוף אבל הוא אינו מצע בלבד, אלא חומר אתו בר-לב עובדת. הנייר נקרע, נרטב, נטבל, נדבק, נכבש, נתלה ומתהדק בידיה, עד שמתקבלת התוצאה שרצתה – משחק בין אטימות לשקיפות.
התהליך לוקח כשבועיים ומייצר השהייה, ציפייה והוא עקרוני לעבודה. לבסוף נדמה שרואים דרך הנייר, ונדמה שתוך כך הנייר נחלש, והפך פגיע, קריע ועדין אבל בפועל הנייר הפך ל'נייר מאפשר'. אם נחתך בתהליך העבודה (או עם הזמן) הוא יזכה להטלאה, הוא עשוי משכבות ודינמי. יכול כך ויכול גם אחרת, ובמובן זה מצד אחד הנייר מחזיק השלכה עקרונית של דבר מה המשקף רוח ומגיע מבפנים, ומאידך הוא מחזיק תחושה גופנית של כעין עור, וכפי שהאמנית מגדירה- "כעור בגב כף היד, שאפשר למשוך כלפי מעלה ולראות את הזיקנה". הציור מופיע על הפרגמנט בדיו שחור מדולל ובחוט רקום. בר-לב "מניחה דיו בגושים והדיו "מתחיל ללכת בין הקמטים". בגושי הדיו היא מוצאת את כל החיות, הפחדים והשדים, רושמת, מציירת ומפסלת מתמיד. לחיות מצטרפות חסידה, ילדה, בתים צפים, קביים נופלות ופרחים
סך שמבחינתה דימוי מצויר המחזיק תלישות, מרדף ופחדים.
אקווריומים: באקווריום זכוכית אחד כלואים 'יצורים – חרקיים / עקרביים'. יד צורפת עדינה קשרה חוטי מתכת, נייר פרגמנט וחוט רקמה אדום (כחומרים המופיעים גם בעבודות אחרות וכך מייצרים קשר סמוי ביניהן). חלק מהחרקים לכאורה, או ספק חרקים-תלויים, חלקם ניצבים על קרקעית האקווריום וחלקם מטפסים, וכך נדמה שעין המתבונן תופסת אותם "באמצע חייהם". באקווריום אחר מעין גלמים טרם בקיעה, המכילים את ה'פוטנציאל הנורא' ואולי הם "גודלו" שם במתכוון. אין לדעת. שכבות נייר מונחות ביניהן אולי כבית גידול מכוון, סביבה סגורה אך אפשרית לצפייה. אלו ספק מרחיקים, ספק מקרבים את הצופה אל פחד מפגישה אפשרית.
מיצב חיות לבנות:
חיות רודפות, או אולי כלבים
מפחידים, מופיעים כקבוצות או כיחידים על גבי שולחן במרכז החדר. הם מתכתבים עם ציור קטן העשוי רקמת 'גובלן' אשר היה תלוי בילדותה של בר לב מעל מיטתה, בו נראה כלב טורף תרנגולת. לכאורה 'גובלן' תמים אך זה נצרב במוחה הילדי כאופציה לרשע, זוועה, יחסי טורף ונטרף ובמרחק השנים הפחדים האלו לובשים\ לבשו ופושטים\פשטו צורה בעבודותיה. ילדה קטנה מוקפת שדים, חייבת לנתב דרכה במסלול מפותל בין מיני חיות מפחידות אשר נטלה מהן את היכולת לנבוח, או לטרוף (נעדרות פה או לוע). החיות נמצאות במצבים דינמיים של תנועה, גם בינן לבין עצמן וגם עם חפצים שונים. באמצעות פעולת עיטוף, דיקור, הדבקה ונעיצה של חפצים וחומרים שונים, מנסה בר-לב לביית את השדים בתוכה, לכלאם ואולי אף להעבירם מטמורפוזה.
אפי גן

נייר פרגמנט דיו וחוט רקמה

נייר פרגמנט דיו וחוט רקמה
עידו מרכוס
ציור
ציורי נוף בפורמטים קטנטנים, מכווצים, ניצבים בשורות ויוצרים 'קיר נוף' . מרקוס מצייר בעיקר נופים מדומיינים, מומצאים. מבחינתו הנופים הם מערכת יחסים בין צבעים, "אתה רואה נוף, אבל אני ראיתי אדום לעומת כחול, אדום לעומת סגול. גם המצב רוח שלי באותו רגע קובע". ממד עכשווי ורלבנטי מתמיד הוא ההחלטה על גודל הפורמט וזאת כיוון שבמהותה היצירה האומנותית זקוקה גם לאחסון. הפורמטים הקטנים קומפקטיים מאלו הגדולים ואינם מפריעים לזרימה ההכרחית בסטודיו. "כיוצר עכשווי לרוב גודל הציור והדרך בו אני מציב אותו היא שאלה לא פחות חשובה מ'מה ואיך'. יש לי סקרנות לגודל ולהצבה ורצון להפתיע או לאתגר את הצופה באופן ההצבה והמפגש עם משהו צפוף ודחוס אשר דורש התקרבות ותשומת לב. אני מאמין שנוצרים הקשרים חדשים מעבר לנושא המצויר" קיר הנוף כולל ציורים מיניאטוריים המונחים זה לצד זה בשורות. "זה מיניאטורי, אבל ברגע שאתה מתקרב, זה כמו קולנוע, אתה נשאב ומתגלה לך הטכניקה, אני קצת לוחש את הציורים לצופה".
אפי גן
