גופי חרס גדולים ניצבים בחלל ובחדר הסמוך מרחפות באוויר סירות מפרש עשויות מתכת. הקבוע, המחובר למקום, לאדמה, לצד הנע, נודד ומסמן תנועה. שני קצוות לאותו היוצר. השיחות עם ארהל’ה מגלות אדם סגור־פתוח, אוטודידקט הפועל לפי אינטואיציות הנסמכות על ידע עולם ומכוון אל רוח, אבל לא שוכח גם להשתעשע ביצירה. תחנות חייו מגוונות ושזורות בתבניתה של הארץ: בן להורים ניצולי שואה ילידי הונגריה. בנערותו עבד כחרט במפעל מתכת בדומה למפעל שהיה לאב. את השירות הצבאי הקרבי, עשה כחייל במלחמת יום הכיפורים, השתחרר כקצין ולאחריו היה שותף ל’מכתב הקצינים’ הנודע. בן אריה הצטרף למייסדי קיבוץ ‘כרם שלום’ שעל גבול עזה, מקום שהותיר בו חותם: מישורי חול והרבה שמיים, או כדבריו: “20 אחוז אדמה, 80 אחוז שמיים”. די באלו כדי לשים באדם סימן, אלא שארהל’ה זימן לעצמו המשך דרך לחוויית לימוד יצירה, באופן יוצא דופן. עם הגיע ‘תורו’ בקיבוץ לצאת ללמוד, יצא – בדרכו: קצת ב’בצלאל’, אח”כ אצל האמנים משה שק, ורפי מינץ – יוצרים בולטים בתרבות הישראלית החדשה שעבדו בחומר, ואצל הנפחים, הקדרים וחרשי העץ הפלשתיניים ברצועה. אט בנה יחסי רעות והפך שוליה לעזתים. מבחינתו, המורים המוסלמים – היו נשאי תרבות ארצית, מקומית. אבו שאפיק – הקדר מעזה, אבו תההא – בונה הספינות מחוף רפיח, ואבו איברהים – חרש העץ מחאן יונס, לצד משה שק ורפי מינץ, הם שהניחו את הבסיס ליצירתו. השיחות עם ארהל’ה מגלות אדם סגור־פתוח, אוטודידקט הפועל לפי אינטואיציות הנסמכות על ידע עולם ומכוון אל רוח, אבל לא שוכח גם להשתעשע ביצירה. תחנות חייו מגוונות ושזורות בתבניתה של הארץ: בן להורים ניצולי שואה ילידי הונגריה. בנערותו עבד כחרט במפעל מתכת בדומה למפעל שהיה לאב. את השירות הצבאי הקרבי, עשה כחייל במלחמת יום הכיפורים, השתחרר כקצין ולאחריו היה שותף ל’מכתב הקצינים’ הנודע. בן אריה הצטרף למייסדי קיבוץ ‘כרם שלום’ שעל גבול עזה, מקום שהותיר בו חותם: מישורי חול והרבה שמיים, או כדבריו: “20 אחוז אדמה, 80 אחוז שמיים”. די באלו כדי לשים באדם סימן, אלא שארהל’ה זימן לעצמו המשך דרך לחוויית לימוד יצירה, באופן יוצא דופן. עם הגיע ‘תורו’ בקיבוץ לצאת ללמוד, יצא – בדרכו: קצת ב’בצלאל’, אח”כ אצל האמנים משה שק, ורפי מינץ – יוצרים בולטים בתרבות הישראלית החדשה שעבדו בחומר, ואצל הנפחים, הקדרים וחרשי העץ הפלשתיניים ברצועה. אט בנה יחסי רעות והפך שוליה לעזתים. מבחינתו, המורים המוסלמים – היו נשאי תרבות ארצית, מקומית. אבו שאפיק – הקדר מעזה, אבו תההא – בונה הספינות מחוף רפיח, ואבו איברהים – חרש העץ מחאן יונס, לצד משה שק ורפי מינץ, הם שהניחו את הבסיס ליצירתו. על הסירות: בתוך חלל תצוגה משייטות סירות עשויות מתכת, פליז ונחושת הנראות כצעצועים לגדולים – פסלים מרחפים. במהותה הסירה היא הכרזה על הפלגה, יציאה לדרך, נדודים, ובאופן זה היא הפוכה לפסלי החרס, העומדים נטועים באדמתם, שייכים לנוף, למקום ממנו באו, וכל אמירתם – שורשים. לעומתם הסירות הן ים, נדודים, געגוע ומשחק, הפוגה מהחומר וגם משחק בצורה וחיתוכה. בחלק מהסירות מופיעות שבשבות רוח 1 ואלו הופכות את הסירה למבנה כלאיים. היד מבקשת להזיזן, כאילו היו מריונטות הקוראות להפעלתן וכאילו היד היא הרוח. נראה שפסלי החרס הגדולים רחוקים במהותם ובאופיים מהסירות המתכתיות. אבל בבסיס היצירה של ארהל’ה בן אריה חומר ורוח הנמצאים בשני קצוות היצירה: הרוח מניעה – ומשחקת, רוח וחרסית, מקום ויוצר.