עבודתו של מישל פלטניק שואבת השראה מסיפור בריאת העולם כפי שהוא מובא בפרק א’ של ספר בראשית. באמצעים ציוריים, פיסוליים, תיאטרליים וקולנועיים פלטניק יצר מעיו מחזה לשחקן אחד בו הוא “משחזר” את מעשה הבריאה. אבל הסיפור הזה, כפי שהאמן מפרש אותו, מוצג בשני אופנים מקבילים, האחד מן ההתחלה אל הסוף והאחר מן הסוף להתחלה. מסך אחד מייצג את סיפור הבריאה כפי שאנו מכירים אותו, בעוד המסך האחר מתאר את אותו הסיפור אבל בתהליך הפוך. תלות ויחסי גומלין מתקיימים בין שני הסיפורים המתרחשים במקביל במעין ‘טבעת מוביוס’ שאין לה התחלה ואין לה סוף. הסיפור הכרונולוגי מתאר את הבריאה של הטבע, ואחריה השימוש שהאדם עושה בו, המוביל לכליה של הטבע. הסיפור ההפוך מציל כביכול את הטבע מכליה, אבל ככל שהוא מתקדם אל הסוף (שהיא כאמור ההתחלה) העולם מתרוקן והולך. לפנינו אם כן שני מסכי וידיאו המספרים לכאורה סיפורים הפוכים, אבל שניהם מסתיימים באותו טון שניתן לפרש אותו כסוף מייאש או כאפשרות להתחלה חדשה שתקווה בצידה. שני הסיפורים שפלטניק מספר לנו הם ליניאריים, גם אם מהופכים, אבל העבודה מוקרנת בלופ כך שלמעשה אין לה, כאמור, התחלה וסוף: ההתחלה של סיפור אחד היא הסוף של השני ולהיפך. הבריאה על פי פלטניק מתחילה בגירוש החושך והופעתו של האל היוצר (המגולם על ידי האמן עצמו) בחדר ריק שכל דפנותיו צבועים בתכלת, ללא הבחנה בין קירות, רצפה ותקרה. מכאן ואילך האל יוצר את עולמו ומאכלס את החלל בחי ובצומח, באמצעים פלסטיים. האמן יוצר בעבודה הקבלה בין דברי אלוהים למעשה הציור: האל בסיפור המקראי בורא באמצעות המילה, הדיבור, ואילו האל של פלטניק בורא באמצעות מכחול וצבעים. המכניזם הוויזואלי שביסוד העבודה מושתת על הקטנה, קירוב וצמצום של חומר, חלל וזמן, תוך שימוש במדיומים שונים, סמלים, ומחוות מעולם הקסמים. המעשים הגדולים והנפלאים שבסיפור הבריאה התנכ”י, הרחבים כרוחב היקום, מתורגמים בעבודה שלפנינו לקנה מידה אינטימי ולדימוים קרובים ומוכרים: העולם הוא חלל ביתי, המאורות הגדולים הם גופי תאורה, הצומח מיוצג על ידי עציצים, החי על ידי חתול וציפור: בריאת העולם וחורבנו בקליפת אגוז. העמדת שתי העלילות המהופכות זו לצד זו נדמית כשני טקסטים על דף שמתייחסים זה אל זה כמו שדרש מתייחס אל פשט ולהיפך: זה מרחיב וזה מצמצם, זה מחייב וזה שולל, זה פותח אפשרויות וזה סוגר. בתוך כך, נוצרים צירופים וויזואליים בין שני המסכים בנקודות זמן שונות. על הדעת עולות אסוציאציות שחורגות ממסגרת סיפור הבריאה אבל עדיין מעוגנות בסיפור התנכ”י, בנוכחותו של האל בעולם, ובתנועה הטרנסצנדנטלית שבין הארץ לשמים… בריאת האדם “בצלם אלוהים” מתורגמת בעבודה לציור דיוקן עצמי על קיר, אך בניגוד לחי ולצומח שהוצבו בתחום ה”אדמה” שעל המסך, האדם מוצב בתחום ה”שמיים”, בעמדת השקפה ושליטה על העולם וכל אשר בו, כמוהו כאלוהים עצמו…הגרסה ההפוכה, מן הסוף מתעתעת בצופה ומתחזה לזמן מה לעילה “חיובית”, בונה ומסדרת: להתחלה, החדר החשוך מתבהר, הדמות מתעוררת ומתחילה להחזיר את הסדר על כנו, מצילה מנורה, עציץ ושאר אלמנטים מן האש, הצמחים מתכסים בעלים, וכדומה. אלא שמנקודה מסוימת מתבררת הטעות ומכאן ואילך הצופה עד למחיקה שיטתית של כל ה”יש” שבחדר, עד לריק והתוהו המוחלטים. לשני רגעים ארוכים בעבודה, בנקודת האמצע של אותה ‘טבעת מוביוס’ המאפיינת את העבודה כולה, ובנקודת הקיצון, שתי העלילות המהופכות נפגשות, ואלה הם הרגעים היחידים שבהם לא האל ולא האדם נוכחים בעולם המטפורי של פלטניק: רגע אידילי אחד שבו הטבע חוגג את הווייתו המושלמת, גן עדן שבו אין אדם שיחטא ועל כן אין קול אלוהי ומעניש המתהלך בגן, ורגע אחר של ריק מוחלט-תהום רבה.לנוכח שני המצבים המנוגדים שהאמן מעמיד לפנינו, מהדהד עיקרון הבחירה והאחריות האישית שנדמה כי הוא העיקרון המרכזי העובר כחוט השני בחמשת חומשי התורה, החל מספר בראשית – עץ החיים ועץ הדעת, טוב ורע – ועד ספר דברים: “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע… ובחרת בחיים”. בעבודותיו של פלטניק שפת הציור מתאחדת עם שפות הקולנוע והתיאטרון לכדי צורת ביטוי חדשה וייחודית. עבודתו של פלטניק מאופקת, מדיטטיבית לעיתים, הגותית ובשנים האחרונות גם מעורבת חברתית.