תערוכות סתיו
אוקטובר – דצמבר 2024

אלכנסדר קנצ׳יק

רישום – ציור
ל׳סתיו של פטריארך׳

הסדרה המוצגת בגלריה היא תולדת השפעתם של אירועים היסטוריים, של ספרות בדיונית, וגם סימן לבאות בעולם המחשב את קיצו לאחור. רישומים ל'סתיו של פטריארך' צוירו במהלך שנה אחת (2021). מגפת הקורונה, לאחריה מלחמת רוסיה-אוקראינה ובארץ – המחאה בעניין ההפיכה המשטרית, אסון 7.10 והמלחמה הנמשכת – כל אלו היו הבסיס ליצירה הנבחרת.

רישומים ציוריים אלו עוקבים אחרי אנקדוטות מתוך סיפורו של גרסיה מרקס שראה אור בשנת 1975. גבריאל גרסיה מרקס מספר את סיפורו של רודן דרום אמריקאי. הוא מבקר בנימה סרקסטית באמצעות סאטירה מושחזת שיש בה תיאורים מזוויעים של פשעי הגנרלים ומוראות שלטונם. הספר גורר את הקוראים לחוויה מטלטלת, מטרידה, עוכרת שלווה.

הדחיסות של הפרוזה מתקיימת גם ברישומים הציוריים. הרישומים הציוריים מוצגים בגלריה אך בסדרה המלאה ישנם גם ציורים גדולים על בד. בחרנו להציג את 'רישומי-המתווה' ולהפנות בכך את המבט לטכניקה הייחודית בה צוירו.
לכל רישום ציורי יש כותרת, ומספר פרק מתוך הספר. באופן זה הרישום הציורי הוא בבחינת אפיזודה נבחרת. סביב לציור כתב קנצ'יק ציטוטים בשפה הספרדית, שפת המקור של הספר, מעין הערות שוליים ששולחות אותנו אל הטקסט המקורי.

קנצ'יק עבד כמעצב תפאורות בתיאטרון בקרים והתבקש ליצור ב-1986 מתווים להצגה 'סתיו של פטריארך'. הוא יצר 3 רישומים אשר לא הגיעו לכדי מימוש בהצגה, אבל היוו את המאיץ הנכון ליצירת הסדרה כ-35 שנים מאוחר יותר.

ברישום/ציור 'המפלצת 2' נמצא אזכור לציור 'תרדמת התבונה מולידה מפלצות' מתוך הסדרה האלמותית של פרנציסקו גויה (לוס קפריצ'וס מ-1799). הציורים של 'האישה (האם)' מאזכרים את אופני הציור של צייר קולומביאני אחר – פרננדו בוטרו2. מלבד השפעות אלו שפתו הציורית של קנצ'יק נושאת גם מאפיינים רוסיים (ראה רישום/ציור החייל הרומאי) של זרם הקונסטרוקטיביזם הרוסי.

כל רישום ציורי יכול לעמוד עצמאית, תוך שהוא מכיל עולם מזוכך של רשע צבעוני ובלתי נסבל. סך הציורים מאפשרים לנו להתוודע לאופני ציור ייחודיים, כמו גם לשפתו הציורית המובהקת של הצייר הישראלי קנצ'יק שהתנסותו האישית במשטרים אחרים והתוודעותו לכתיבה הייחודית של מרקס על משטרים אפלים בדיוניים, הופכת רלבנטית מתמיד.

אפי גן

אמנון יוהס

כאן היתה טירה

דמותו הסטואית של אמנון יוהס צופה אל מרחבים נטושים, צחיחים וריקים מאדם מצוירים בצבעוניות 'רעילה'. למרות האווירה האפוקליפטית המרחפת מעל, הוא נותר חסר הבעה, ידיו נתונות בכיסים, כאדיש בפני החורבן. דמותו המכונסת נותרת אניגמטית, לרוב בגבה אל המתבונן והנוף מכוסה במעין דוק של ערפל המטשטש את המבט. התחושה העולה מן הציורים היא של חידלון, בדידות וניכור מוחלט.

דמותו המשוטטת, חסרת המעש, מעלה במחשבה את ק. מודד הקרקעות מספרו הלא גמור של קפקא, 'הטירה'3. מודד הקרקעות אמור לייצר בהירות וסדר בעולם, אך האפשרות לבצע את המוטל עליו נחסמת בפני ק. בשרירותיות חסרת פשר, והוא המחפש לשווא דרך להגיע אל הטירה, לקבל אישור ומשמעות לקיומו. כמוהו, יוהס מנכיח בציוריו את חוסר האונים והחרדה הקיומית המתעוררת בפני עולם כאוטי ושרירותי, שנותר זר ומוזר למרות הפרטים המוכרים שבו. התקיעות במצב של המתנה להתרחשות שלעולם לא תבוא, היא שהייה בתוך עולם אבסורדי.

אין טעם לנסות ולחפש מפה שתאפשר לנווט את דרכנו בתוכו, מכיוון שאין לנו שום מטרה או יעד ברור, אין ממנו מוצא ואין טעם להבין או לנסות לשנות אותו. חוסר המוצא מהמצב האבסורדי מעורר ייאוש, וכל מה שנותר הוא לגחך מול חרדת הקיום.

הדמויות שמפסל יוהס מדגימות 'בבשרן' את אותה תחושת ניכור השוררת בציורים. יש משהו מעורר גיחוך ברפיסות וברפיון שבו הן מגיבות למצבן ואין סיבה או הסבר כיצד נקלעו למצבן. שוויון הנפש שבו הן מקבלות את עליבותן, כמו דמויות שיצאו ממחזה של חנוך לוין, אינו מעורר בצופה סימפטיה או הזדהות ולכן לא מתעוררת בנו חמלה כלפיהן. בתערוכה זו ממשיך יוהס בניסוח הוויית הניכור והגרוטסקיות של זמננו, ומסמן לנו כי הדרך להתמודדות מול החרדה והייאוש שמעוררים החיים בעולם שרירותי ואבסורדי, היא באמצעות הבחירה בהתייצבות ישירה מולם, מבלי להתחמק או להתמרד.

קרן ויסהוז

דיויד אייזקס

קול הלב – Vox Cordis (לטינית)

סדרת הציורים החדשה של דיויד אייזקס – מהממת את העיניים בצבעוניותה. פרחים גדולים מתפתלים על הנייר, מפתים בצבעוניותם וקוראים להתבוננות מקרוב. עם ההתקרבות המראה מלבב פחות. בכניסה לגלריה עבודות נייר צבעוניות ומפתות, בעוד שבחדר הפנימי עבודות נייר הקשורות ל'כאן ועכשיו'.

חלק מהעבודות מתוארכות לפי ימים (אוקטובר 2023) וזאת באופן יוצא דופן למנהגו הרגיל עם חתימת שמו. בין העלים, הגבעולים והשורשים מתגלים פנים. הענפים – שותתי דם. בציורים אפשר לזהות אצבעות. העין מבקשת לספור אותן, חלקים של גוף, ניצבים כמומיות, מצביעים, מעין סימני אדם. הציורים הצבעוניים והאקספרסיביים מאזכרים ציירים אקספרסיביים כאגון שילה (ציורים המעוררים תגובה רגשית חזקה, אי נחת, תעוקה).

סידרת העבודות החלה לאחר מות אמו של דיויד בתחילת תקופת מגפת הקורונה. מותה הביא אל היצירה הרבגונית ועתירת השנים של דיויד, תהליך חדש ומשחרר גם מ'האבות והאימהות' הגדולים באמנות, שהיוו עד אז השראה, מקום לחסות בו, לקבל ולהתייחס איליו. תוגת הלב המתערבבת ביצירה, חייבה אותו לבחור דרך חדשה, עדינה, תוך שהוא פועל בה ויוצר עשרות רבות של דפים בצבעי מים ודיו המתפשט על פני הדף. לצד השחרור פעלו גם כוחות עיבוד, וסובלימציה לכאב, בדמותם של פרחים מדומיינים.

הסדרה קנתה לה אחיזה נוספת אצל דיויד עם המפץ הנורא שנחווה בשביעי לאוקטובר: עיניים דומעות, קו ארוך ומתפתל העשוי סימנים המייצגים את החטופים, שרשרת המזכירה טבלת ייאוש שלא נגמרת.

הדפים הנוצרים ממשיכים להמם בצבע, אקספרסיביות וקושי, קוראים לנו לפרש לעצמנו את קולו של הלב הפועם, המגיב, החי, כמו גם את הלב המתאבל, שאינו פועם, אשר דמו כמו ניגר על הדף. הכל מתערבב לכדי כאוס צבעוני מאוד.

אפי גן

גליה פבליצ׳נקו

פותחת ציר (31 – 31)

שנה שאנו חיים בתוך חודש אוקטובר שנמתח וממאן להסתיים, באותו ראשון לאוקטובר הרה גורל, החלה גליה פבליצ'נקו לתעד בכתיבה חודש מהותי בחייה, שהפך למהותי בחיי כולנו. החדר ובו דמותה של גליה, כותבת וצועדת לאורך ציר הימים, הוא מרחב תהודה, קפסולת זמן, אליו היא מלקטת משפטים אשר מתמצתים תקופה מכוננת של סכנה קיומית.

'ספר האוקטובר' שכתבה במהלך החודש, לוכד את רגע השבר ומזמין אותנו להתכנס חזרה אל תחושות שמאז הפכו למוכרות מידי.

גליה מטעינה את קירות הגלריה במילים רזות המנסות לתפוס את האימה מבעד לסיפור אישי וקטן. היא מפנה מקום לטראומה הפרטית, שנוטה להיעלם ולהתגמד בפני הטראומה הציבורית העצומה. הפרטים הספציפיים בסיפורה אינם מהותיים למכלול וכשמביטים דרכם, נשארים עם היסודות האנושיים הבסיסיים: הדאגה והאהבה לאנשים הקרובים לנו והשאלה במה תלויות תחושות של בית וביטחון ומה קורה כשאלו נלקחות מאתנו?

במאמרו ׳אבל ומלנכוליה׳1 משווה פרויד בין תחושת האבל הטבעית לאחר אובדן של אדם אהוב או רעיון מופשט כמו ביטחון, ובין 'מלנכוליה'. בני אדם אשר חוו אובדן, אמורים להתאבל באופן שמאפשר לקבל את האבדה, להיפרד ולהשלים עם האבל, כדי לחזור למסלול החיים. במלנכוליה לעומת זאת, מתפתחת רגישות חולנית המתמסרת לאבל, לא מסוגלת לשחרר כדי להמשיך הלאה ומשאירה את הפצע פתוח ומדמם.

הנוכחות הפיזית של גליה, כדמות של אור מוקרנת בגודלה הטבעי, מופיעה ונעלמת כדי לצוץ שוב באותה הנקודה ממנה התחילה וחוזר חלילה.

 

כאילו פער האירוע קרע ברצף הזמן הלינארי המתקדם בכיוון אחד, ניתק ותקע אותנו בתוך לולאת זמן הווה, מתמשך ומדמם, ממנו אנו לא מצליחים להשתחרר.

החדר הוא נקודת המפגש של צירים שונים המתלכדים בתוכו: ציר הזמן, ציר הרגש, ציר המרחב, תוך ניסיון לתעד ולארגן את הכאוס ולייצר תחושה של שליטה בתוך הסערה. גליה מציעה להאט, להתבונן ולהקשיב, לתת זמן ומקום להתמודדות עם רגשות של פחד, כאב ואובדן בכדי שנוכל להפנים את הטלטלה הקיצונית שעברנו, לצאת מהלופ המלנכולי ולהתחיל בתהליך של החלמה.

קרן ויסהוז

תמר איסטרין

למראית הדז׳ה-וו

תמר היא אמנית תושבת העיר ומעל שלושה עשורים עוסקת באופן נמרץ ומחויב בפיסול 'אנושי'. הפסלים של תמר אינם 'ישראלים' או 'עכשוויים' במובנים איליהם אנחנו מורגלים. הם אינם מספרים סיפורו של מקום או מתכתבים עם תרבות עתיקה ששייכת לכאן, למזרח התיכון, או לחילופין עוסקים בסוגיות עכשוויות של אדם ומקום.

מושאי הפיסול הם קשישים, או ילדים. כל אחד מהפסלים הוא ביטוי לאנושי כמו גם לייחודי ולחד פעמי: כולנו אדם, אדמה, חמר, ברונזה. הדמויות נושאות את עברן, כמו גם את הרגע המפוסל.
בין הילדים המפוסלים לישישים.ות משתרעת דרך, חיים שלמים. באמצעות אמפטיה, כבוד, ענווה ורוך, מתעכבת תמר על שמחת הילדות כמו גם על תבונת הזקנה.

חדר הגלריה הופך קישוטי לכאורה, בסגנון וויקטוריאני המערבב קישוטיות עם משיכה למוות.

בחלל התערוכה נמצאים לצד הפסלים גם שרידי התהליך בו נוצרו. לעיתים התוצאה מופלאה ונברא ישיש.ה, ילד.ה חדשים ולעיתים קורה שהתוצאה נשברת, מתקלקלת. התבנית ושברי החומר הם עדות יחידה למה שהיה, למה שקרה.
התקופה הכאוטית, המקומית כמו גם העולמית, נמצאת ברקע ההצבה. בחירת הפסלים נעשתה כך שישישים.ות מוצגים בצורתם המוגמרת והשלמה (עיקרה פנים) ואילו ילדים מוצגים בחומר, באופן חלקי, שבור, פגום (וכוללים חלקי גוף). הצבה המקבילה לסדר אחר. בעבודותיה הפיסוליות עוסקת תמר בזמן, בהתכלות ובהתפוררות אבל לא בהכרח עובר קו לינארי בין ילדות לזיקנה והתפוררות.

שניים מפסלי הילדים בולטים באחרותם: החומר נצבע בשחור בצבע המדמה חומר אחר ומסמן אולי שלב או אפשרות אחרת בעבודתה. מלבד רגע 'המתקת סוד' בין ילדים, הפסלים נושאים גם גולמיות וויתור על ליטוש סופי.                            

תווי פניו של אדם, ישיש.ה, ילד.ה עולים מתוך חומר כמו גם מתוך תבונת התבוננות והדיוק של תמר, לצד יכולת פיסול
פיגורטיבית שיש בה את התכונה האנושית יותר מכל.

אפי גן

שחר סריג, דגנית אליקים

שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה

״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.

היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את
דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא
משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.
הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני
בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם
אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו, 55:54 דקות

אוצר: דורון פישביין

2020

תערוכות סתיו

אוקטובר – דצמבר 2024

שתי מילים אלה מקיימות ביניהן זיקה חיונית שכן ה'אין' מניח את קיומו של ה'יש'.

המושג גבול הינו תוצר לשוני מרכזי בהתפתחות התודעה האנושית. גבולות מגדירים ומארגנים את ה'יש' בעולם באמצעות סימנים וחוקים. גבול בין ים ליבשה, גבול בין מגע לחדירה, גבול בין רכוש הפרט לנכסי המדינה, כמו גם גבולות המרחבים השונים שבהם מוצגות במקביל שלוש תערוכות תחת אותו שם, בגלריה העירונית בראשון לציון, בגלריה בבית יד לבנים בראשון לציון, ובגלריה קריית האמנים בטבעון.

את המילה אין ניתן לתאר גם כלא-יש.
אין גבול הינו צרוף מילים מתעתע. ניתן לדמיין מרחבי תוהו ובוהו עד כדי אבדון, ובו בזמן מרחב שהחופש בו מוחלט, חוזרות ונוכחות בו דמויות שחלפו מן העולם, וחושים מחליפים בו תפקידים. ויש ובמרחב כזה צצה מנגינה, רעיון מפתיע או תמונת זיכרון מנחמת.
שם התערוכה מרצד על מסך המחשב,

אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול

הפועל גבל מופיע בספרות חז"ל. משמעותו היא ללוש, לערבב חלקיקי חומר עם מים כדי שהחומר יהפוך לאחיד. "כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה" (קטע: רש"י על בראשית ב' ו'). האותיות המצויות בסמיכות זו לזו בשמה של התערוכה, וכמילה נפרדת יש בהן תיאור פעולה של הכנת חומר, מעוררות מחשבה.
הייתכן שבין אותיות שמה של התערוכה טמונה הצעה? הצעה שניתן להבינה כקריאה לפעולה כמו גם רמז לשימוש בחומר. אין גבול להפתעות.
המכנה המשותף ליצירות בתערוכה הוא בחירת האומנים ליצור בחומרים קרמיים. כל אמן בחר נקודת התייחסות משלו מול נושא התערוכה.
חווית הצופה עשויה להתרחש במרחב שבין היצירה המוצגת לבין עיני המתבונן.

אנו מזמינים אתכם לשיטוט תוך תשומת לב ועין לכל אחת מהיצירות.

טקסט מאת טליה טוקטלי
יולי 2021

אלכסנדר קנצ׳יק

רישום – ציור
ל׳סתיו של פטריארך׳

החלום הרומי, דיפטיך (חלק שמאל). טכניקה מעורבת על נייר, 42X30 ס"מ, נובמבר 20
פרק כ"א 1 - החלום הרומי. טכניקה מעורבת על נייר, 66X100 ס"מ, דצמבר 2021
פרק כ"ב - הדנדי. טכניקה מעורבת על נייר, 66X100 ס"מ, ספטמבר 2021
פרק כ"ג - תלמידת בית הספר. טכניקה מעורבת על נייר, 66X100 ס"מ, ספטמבר 2021
פרק ו', האם 1. טכניקה מעורבת על נייר, 100X66 ס"מ, יוני 20
פרק ו', האם 2. טכניקה מעורבת על נייר, 100X66 ס"מ, מאי 2021

הסדרה המוצגת בגלריה היא תולדת השפעתם של אירועים היסטוריים, של ספרות בדיונית, וגם סימן לבאות בעולם המחשב את קיצו לאחור. רישומים ל'סתיו של פטריארך' צוירו במהלך שנה אחת (2021). מגפת הקורונה, לאחריה מלחמת רוסיה-אוקראינה ובארץ – המחאה בעניין ההפיכה המשטרית, אסון 7.10 והמלחמה הנמשכת – כל אלו היו הבסיס ליצירה הנבחרת.

רישומים ציוריים אלו עוקבים אחרי אנקדוטות מתוך סיפורו של גרסיה מרקס שראה אור בשנת 1975. גבריאל גרסיה מרקס מספר את סיפורו של רודן דרום אמריקאי. הוא מבקר בנימה סרקסטית באמצעות סאטירה מושחזת שיש בה תיאורים מזוויעים של פשעי הגנרלים ומוראות שלטונם. הספר גורר את הקוראים לחוויה מטלטלת, מטרידה, עוכרת שלווה.

הדחיסות של הפרוזה מתקיימת גם ברישומים הציוריים. הרישומים הציוריים מוצגים בגלריה אך בסדרה המלאה ישנם גם ציורים גדולים על בד. בחרנו להציג את 'רישומי-המתווה' ולהפנות בכך את המבט לטכניקה הייחודית בה צוירו.
לכל רישום ציורי יש כותרת, ומספר פרק מתוך הספר. באופן זה הרישום הציורי הוא בבחינת אפיזודה נבחרת. סביב לציור כתב קנצ'יק ציטוטים בשפה הספרדית, שפת המקור של הספר, מעין הערות שוליים ששולחות אותנו
אל הטקסט המקורי.

קנצ'יק עבד כמעצב תפאורות בתיאטרון בקרים והתבקש ליצור ב-1986 מתווים להצגה 'סתיו של פטריארך'. הוא יצר 3 רישומים אשר לא הגיעו לכדי מימוש בהצגה, אבל היוו את המאיץ הנכון ליצירת הסדרה כ-35 שנים מאוחר יותר.

ברישום/ציור 'המפלצת 2' נמצא אזכור לציור 'תרדמת התבונה מולידה מפלצות' מתוך הסדרה האלמותית של פרנציסקו גויה (לוס קפריצ'וס מ-1799). הציורים של 'האישה (האם)' מאזכרים את אופני הציור של צייר קולומביאני אחר – פרננדו בוטרו2. מלבד השפעות אלו שפתו הציורית של קנצ'יק נושאת גם מאפיינים רוסיים (ראה רישום/ציור החייל הרומאי) של זרם הקונסטרוקטיביזם הרוסי.

כל רישום ציורי יכול לעמוד עצמאית, תוך שהוא מכיל עולם מזוכך של רשע צבעוני ובלתי נסבל. סך הציורים מאפשרים לנו להתוודע לאופני ציור ייחודיים, כמו גם לשפתו הציורית המובהקת של הצייר הישראלי קנצ'יק שהתנסותו האישית במשטרים אחרים והתוודעותו לכתיבה הייחודית של מרקס על משטרים אפלים בדיוניים, הופכת רלבנטית מתמיד.

אפי גן

אמנון יוהס

כאן היתה טירה

ללא כותרת, שמן על עץ, 58X55 ס"מ, 2017
ללא כותרת, שמן על בד, 60X60 ס"מ, 201
ללא כותרת, טכניקה מעורבת, 65x48x76 , 2012
ער, טכניקה מעורבת, 22x40x27, 2013
ישן, נייר דבק טכניקה מעורבת, 53x120x57 ס"מ, 2010

דמותו הסטואית של אמנון יוהס צופה אל מרחבים נטושים, צחיחים וריקים מאדם מצוירים בצבעוניות 'רעילה'. למרות האווירה האפוקליפטית המרחפת מעל, הוא נותר חסר הבעה, ידיו נתונות בכיסים, כאדיש בפני החורבן. דמותו המכונסת נותרת אניגמטית, לרוב בגבה אל המתבונן והנוף מכוסה במעין דוק של ערפל המטשטש את המבט. התחושה העולה מן הציורים היא של חידלון, בדידות וניכור מוחלט.

דמותו המשוטטת, חסרת המעש, מעלה במחשבה את ק. מודד הקרקעות מספרו הלא גמור של קפקא, 'הטירה'3. מודד הקרקעות אמור לייצר בהירות וסדר בעולם, אך האפשרות לבצע את המוטל עליו נחסמת בפני ק. בשרירותיות חסרת פשר, והוא המחפש לשווא דרך להגיע אל הטירה, לקבל אישור ומשמעות לקיומו. כמוהו, יוהס מנכיח בציוריו את חוסר האונים והחרדה הקיומית המתעוררת בפני עולם כאוטי ושרירותי, שנותר זר ומוזר למרות הפרטים המוכרים שבו. התקיעות במצב של המתנה להתרחשות שלעולם לא תבוא, היא שהייה בתוך עולם אבסורדי. אין טעם לנסות ולחפש מפה שתאפשר לנווט את דרכנו בתוכו, מכיוון שאין לנו שום מטרה או יעד ברור, אין ממנו מוצא ואין טעם להבין או לנסות לשנות אותו. חוסר המוצא מהמצב האבסורדי מעורר ייאוש, וכל מה שנותר הוא לגחך מול חרדת הקיום. הדמויות שמפסל יוהס מדגימות 'בבשרן' את אותה תחושת ניכור השוררת בציורים. יש משהו מעורר גיחוך ברפיסות וברפיון שבו הן מגיבות למצבן ואין סיבה או הסבר כיצד נקלעו למצבן. שוויון הנפש שבו הן מקבלות את עליבותן, כמו דמויות שיצאו ממחזה של חנוך לוין, אינו מעורר בצופה סימפטיה או הזדהות ולכן לא מתעוררת בנו חמלה כלפיהן. בתערוכה זו ממשיך יוהס בניסוח הוויית הניכור והגרוטסקיות של זמננו, ומסמן לנו כי הדרך להתמודדות מול החרדה והייאוש שמעוררים החיים בעולם שרירותי ואבסורדי, היא באמצעות הבחירה בהתייצבות ישירה מולם, מבלי להתחמק או להתמרד.

                                               
קרן ויסהוז

דיויד אייזקס

קול הלב – Vox Cordis (לטינית)

ללא כותרת, דיו וצבעי מים על נייר, 50X70 ס"מ, 2023-2024
ללא כותרת, דיו וצבעי מים על נייר, 50X70 ס"מ, 2023-2024
ללא כותרת, דיו וצבעי מים על נייר, 50X70 ס"מ, 2023-202

סדרת הציורים החדשה של דיויד אייזקס – מהממת את העיניים בצבעוניותה. פרחים גדולים מתפתלים על הנייר, מפתים בצבעוניותם וקוראים להתבוננות מקרוב. עם ההתקרבות המראה מלבב פחות. בכניסה לגלריה עבודות נייר צבעוניות ומפתות, בעוד שבחדר הפנימי

עבודות נייר הקשורות ל'כאן ועכשיו'. חלק מהעבודות מתוארכות לפי ימים (אוקטובר 2023) וזאת באופן יוצא דופן למנהגו הרגיל עם חתימת שמו. בין העלים, הגבעולים והשורשים מתגלים פנים. הענפים – שותתי דם. בציורים אפשר לזהות אצבעות. העין מבקשת לספור אותן, חלקים של גוף, ניצבים כמומיות, מצביעים, מעין סימני אדם. הציורים הצבעוניים והאקספרסיביים מאזכרים ציירים אקספרסיביים כאגון שילה (ציורים המעוררים תגובה רגשית חזקה, אי נחת, תעוקה).

סידרת העבודות החלה לאחר מות אמו של דיויד בתחילת תקופת מגפת הקורונה. מותה הביא אל היצירה הרבגונית ועתירת השנים של דיויד, תהליך חדש ומשחרר גם מ'האבות והאימהות' הגדולים באמנות, שהיוו עד אז השראה, מקום לחסות בו, לקבל ולהתייחס איליו. תוגת הלב המתערבבת ביצירה, חייבה אותו לבחור דרך חדשה, עדינה, תוך שהוא פועל בה ויוצר עשרות רבות של דפים בצבעי מים ודיו המתפשט על פני הדף. לצד השחרור פעלו גם כוחות עיבוד, וסובלימציה לכאב, בדמותם של פרחים מדומיינים.

הסדרה קנתה לה אחיזה נוספת אצל דיויד עם המפץ הנורא שנחווה בשביעי לאוקטובר: עיניים דומעות, קו ארוך ומתפתל העשוי סימנים המייצגים את החטופים, שרשרת המזכירה טבלת ייאוש שלא נגמרת.

הדפים הנוצרים ממשיכים להמם בצבע, אקספרסיביות וקושי, קוראים לנו לפרש לעצמנו את קולו של הלב הפועם, המגיב, החי, כמו גם את הלב המתאבל, שאינו פועם, אשר דמו כמו ניגר על הדף. הכל מתערבב לכדי כאוס צבעוני מאוד.

אפי גן

גליה פבליצ׳נקו

פותחת ציר (31 – 31)

הכותבת, פריים מתוך וידאו, 202
ההולכת, צילום מתוך וידאו, 2024

שנה שאנו חיים בתוך חודש אוקטובר שנמתח וממאן להסתיים, באותו ראשון לאוקטובר הרה גורל, החלה גליה פבליצ'נקו לתעד בכתיבה חודש מהותי בחייה, שהפך למהותי בחיי כולנו. החדר ובו דמותה של גליה, כותבת וצועדת לאורך ציר הימים, הוא מרחב תהודה, קפסולת זמן, אליו היא מלקטת משפטים אשר מתמצתים תקופה מכוננת של סכנה קיומית. 'ספר האוקטובר' שכתבה במהלך החודש, לוכד את רגע השבר ומזמין אותנו להתכנס חזרה אל תחושות שמאז הפכו למוכרות מידי.

גליה מטעינה את קירות הגלריה במילים רזות המנסות לתפוס את האימה מבעד לסיפור אישי וקטן. היא מפנה מקום לטראומה הפרטית, שנוטה להיעלם ולהתגמד בפני הטראומה הציבורית העצומה. הפרטים הספציפיים בסיפורה אינם מהותיים למכלול וכשמביטים דרכם, נשארים עם היסודות האנושיים הבסיסיים: הדאגה והאהבה לאנשים הקרובים לנו והשאלה במה תלויות תחושות של בית וביטחון ומה קורה כשאלו נלקחות מאתנו?

במאמרו ׳אבל ומלנכוליה׳1 משווה פרויד בין תחושת האבל הטבעית לאחר אובדן של אדם אהוב או רעיון מופשט כמו ביטחון, ובין 'מלנכוליה'. בני אדם אשר חוו אובדן, אמורים להתאבל באופן שמאפשר לקבל את האבדה, להיפרד ולהשלים עם האבל, כדי לחזור למסלול החיים. במלנכוליה לעומת זאת, מתפתחת רגישות חולנית המתמסרת לאבל, לא מסוגלת לשחרר כדי להמשיך הלאה ומשאירה את הפצע פתוח ומדמם.

הנוכחות הפיזית של גליה, כדמות של אור מוקרנת בגודלה הטבעי, מופיעה ונעלמת כדי לצוץ שוב באותה הנקודה ממנה התחילה וחוזר חלילה. כאילו פער האירוע קרע ברצף הזמן הלינארי המתקדם בכיוון אחד, ניתק ותקע אותנו בתוך לולאת זמן הווה, מתמשך ומדמם, ממנו אנו לא מצליחים להשתחרר.

החדר הוא נקודת המפגש של צירים שונים המתלכדים בתוכו: ציר הזמן, ציר הרגש, ציר המרחב, תוך ניסיון לתעד ולארגן את הכאוס ולייצר תחושה של שליטה בתוך הסערה. גליה מציעה להאט, להתבונן ולהקשיב, לתת זמן ומקום להתמודדות עם רגשות של פחד, כאב ואובדן בכדי שנוכל להפנים את הטלטלה הקיצונית שעברנו, לצאת מהלופ המלנכולי ולהתחיל בתהליך של החלמה.

קרן ויסהוז

תמר איסטרין

למראית הדז׳ה -וו

ילדים שבורים, מיצב חימר לא שרוף על שלד ברזל
ילדים ממתיקים סוד, חימר שרוף צבוע, 33X33X23 ס"מ, 2020
זקן, יציקת ברונזה, 36X37X2

תמר היא אמנית תושבת העיר ומעל שלושה עשורים עוסקת באופן נמרץ ומחויב בפיסול 'אנושי'. הפסלים של תמר אינם 'ישראלים' או 'עכשוויים' במובנים איליהם אנחנו מורגלים. הם אינם מספרים סיפורו של מקום או מתכתבים עם תרבות עתיקה ששייכת לכאן, למזרח התיכון, או לחילופין עוסקים בסוגיות עכשוויות של אדם ומקום.

מושאי הפיסול הם קשישים, או ילדים. כל אחד מהפסלים הוא ביטוי לאנושי כמו גם לייחודי ולחד פעמי: כולנו אדם, אדמה, חמר, ברונזה. הדמויות נושאות את עברן, כמו גם את הרגע המפוסל.
בין הילדים המפוסלים לישישים.ות משתרעת דרך, חיים שלמים. באמצעות אמפטיה, כבוד, ענווה ורוך, מתעכבת תמר על שמחת הילדות כמו גם על תבונת הזקנה.

בחלל התערוכה נמצאים לצד הפסלים גם שרידי התהליך בו נוצרו. לעיתים התוצאה מופלאה ונברא ישיש.ה, ילד.ה חדשים ולעיתים קורה שהתוצאה נשברת, מתקלקלת. התבנית ושברי החומר הם עדות יחידה למה שהיה, למה שקרה.
התקופה הכאוטית, המקומית כמו גם העולמית, נמצאת ברקע ההצבה. בחירת הפסלים נעשתה כך שישישים.ות מוצגים בצורתם המוגמרת והשלמה (עיקרה פנים) ואילו ילדים מוצגים בחומר, באופן חלקי, שבור, פגום (וכוללים חלקי גוף). הצבה המקבילה לסדר אחר. בעבודותיה הפיסוליות עוסקת תמר בזמן, בהתכלות ובהתפוררות אבל לא בהכרח עובר קו לינארי בין ילדות לזיקנה והתפוררות. שניים מפסלי הילדים בולטים באחרותם: החומר נצבע בשחור בצבע המדמה חומר אחר ומסמן אולי שלב או אפשרות אחרת בעבודתה. מלבד רגע 'המתקת סוד' בין ילדים, הפסלים נושאים גם גולמיות וויתור על ליטוש סופי.  

תווי פניו של אדם, ישיש.ה, ילד.ה עולים מתוך חומר כמו גם מתוך תבונת התבוננות והדיוק של תמר, לצד יכולת פיסול פיגורטיבית שיש בה את התכונה האנושית יותר מכל.

אפי גן

שחר סריג ודגנית אליקים

שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה

'שחרור באמצעות שמיעה' (לכידה מתוך וידיאו), 55:54 ד', 2020

״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.

היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.

הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו 55:54 דקות.

אוצר: דורון פישביין

תפריט נגישות