שם תערוכת היחיד החדשה של הילה ליזר בג'ה הוא כשם שירה של המשוררת לאה גולדברג. יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה. שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר. חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה. גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר. תחושת הבדידות של המחברת עומדת במרכזו של השיר ואל תחושה זו מכוונת התערוכה. בשנת 2018 שהתה הילה שהות אמן בסנטה ברברה, ארה"ב. מדי יום פגשה הומלסים הישנים על המדשאות המטופחות בשדרות המותגים. הדיסוננס נגע לליבה והרגשת הזרות שהרגישה במקום, קרבה אותה אל אותם הומלסים. עיסוק בזרות, בדידות ומשמעותו של בית, הם מוטיבים חוזרים בעבודתה. הצופה נכנס אל התערוכה ללא נעליו. פעולת הורדת הנעליים מכניסה את המבקר אל מרחב אחר בו מתקיימת הפרדה בין חוץ לפנים. על גבי דשא סינטטי לבן מונחות 3 דמויות שפוסלו בקנ"מ 1:1. כל אחת מונחת בתנוחה אחרת ומטופלת באופן אחר. הן אינן מכוונות למין או לאדם ספציפי אלא אל 'כל אדם'. על גבי הקיר רישום עיפרון פחם, עליו מוקרנת עבודת וידיאו. תוך שהצופה מתקרב אל הדמויות, הוא שומע טקסטים המוקראים בפי יוצריהם. גדעון עפרת בטקסט 'בדד' על בדידותו של האמן, השיר 'סוג של יחד' מפי המשוררת אגי משעול והשיר 'מן החלון' של אילת אבני, יוצרת המרפררת בשירה אל שירו הידוע של חיים נחמן ביאליק. ההומלס, האיש ללא בית, תחושת הבדידות, הסובייקט פנימה, הם גרעין התערוכה. הבית מפנה את מקומו אל ההעדר. עבודת המיצב המורכב של הילה מתווה את סימניו של אדם, את שתיקותיו, מילותיו, מחשבתו, בדידותו. חוויה כולית דרך קול, מגע הרגליים על הדשא, מראה העיניים, ותמונת האמנית בתוך שדה מחשבתה.