ציוריה של שירלי פקטור המוצגים בשלושה מחללי הגלריה, מותירים בצופה רושם מפעים. בכניסה לגלריה ציורי דיוקנאות המשפחה (בנים, בן זוג, ודיוקן עצמי). בחדרי הגלריה ציורי דיוקנאות של חברים קרובים ושני ציורים נוספים מסדרות אחרות.

שירו של ריבנר 'האם שכחתי את פני?' מאיר את הרווח הקיים או המדומיין בין הבשר לרוח, בין העין הרואה, לעין שראתה.
פניו של הזולת הם אולי הדבר העיקרי אותו אנחנו לומדים לפענח מינקות, ביעילות שלא דומה לשום דבר אחר. את ציורי הפנים צירה שירלי בשנים האחרונות, והם שלב נוסף ביצירה דשנה ומתפתחת בת עשרות שנים. פנים המביטות בחקרנות, בעוצמה כמו גם ברכות, נחרטות אצל הצופה. בציור ארבעת בני המשפחה הגרעינית מופיע כן הציור וסימנים אישיים לכל אחד מהם - סימני יצירה. בציורים אחרים ניתן לזהות פיסת בגד, צווארון חולצה, או משקפיים - סימנים אישיים הממקמים את הציור כחלק מזמן, תקופת חיים.מעל לכל בולטות עיניים. שירלי מעידה על עצמה שהיא מתחילה את ציור הדיוקן עם העיניים, שכן הן החשובות מבחינתה. 'העיניים אומרות הכל' ואכן בולטת יכולת ווירטואוזית לתפוס את המבט. הטיפול בעיניים בכל הדיוקנאות טעון, מרתק ומעמיק.
לצד הבחירה לצייר בפורמט גדול ביחסו לפני אדם, 'מעמידה' שירלי את הפנים על פני כל הקנבס. נדמה כאילו לא הספיק לו הבד והיא 'נאלצת לחתוך' את הדימוי, אולי כדי לצאת ממנו,

או כי ככל שתרד לפרטיו תזדקק למצע בד גדול יותר, ואולי זהו טיבו של מהלך 'זום אין' שלפנינו. גודלו של הדיוקן חורג מגודלן הרגיל של פני אדם וכך נוצר מבט כמעט מיקרוסקופי. אנחנו רואים את קפלי העור, את גופניותם של מושאי הציור ונזכרים בנו, בקרובים לנו. לבחירה של שירלי במושאי הציור קודמת היכרות אישית בת עשרות שנים. הציור 'מחזיק' בדרכו הייחודית את ידיעת הזמן. העבודות נושאות את קמטיו ואופיו של הזמן החולף. הפנים נושאות קמטי הבעה, כתמי שמש, שיער שיבה ועם זאת הציור תמיד מהול באמפטיה. ניכר שחיבה גדולה אל מושאי הציור מניעה אותה לחקור באמצעותם את ציור הדיוקן.

ציור הדיוקנאות של שירלי מזכיר את ציורי הדיוקנאות של לוסיאן פרויד הבריטי (1922-2011) שצייר ציורים אקספרסיבים, פיגורטיבים. היחס ל'בשר' תווי הפנים דומה, אבל בעוד ששירלי מתמקדת בפנים ומגדילה אותן, ציוריה מלאים חמלה, אמפטיה וכבוד לאדם ואילו אצל פרויד הצופה נחשף לגופניות הפעורה של הדמויות.

הציורים של שירלי ספוגים אנושיות ורכות, כמו גם חדות וחקרנות. הממשי והגופני מגיעים לכדי יצירת תחושה פיזית אצל הצופה תוך שהם מאפשרים גם תנועה אל מקומות נשגבים, אל הרוח.

שירלי פקטור גדלה בדרום אפריקה, ועם סיום לימודי אמנות הגיעה לארץ. מעל לשישה עשורים חיים שירלי פקטור והצייר יורם רוזוב בירושלים. שירלי ויורם לימדו עשרות שנים בבצלאל.

שני עמודים 'ובקצה השדה עוד יש שמיים' ,כעמודי טוטם המקבלים את פני הבאים בשעריה של התערוכה, תזכורת לעמודי 'יכין ובועז' שניצבו בכניסה לבית המקדש, או לעמודים שהפיל שימשון על ראשיהם של הפלישתים שעינו אותו. הדגם כמו גם הצבעוניות בהן אורגת גילה את הטוטמים, מזכירות דוגמאות אריגה מסורתיות של נשים בדואיות. מצד אחד מתקיים דגש על חיבור עמוק, ילידי, לאדמת המדבר, ולצד זה מתעוררות שאלות לגבי ניכוס תרבות וקרקע.

גילה נוהגת ליצור בחמר (קרמיקה) ובטקסטיל, מיישמת טכניקות אריגה מסורתיות בעבודתה עם חומרים לא שגרתיים כצינורות השקיה וטפטפות עשויים פלסטיק. שימוש בטכנולוגיות חקלאיות הן תמה משמעותית בעולם האמנות הישראלי, זכור במיוחד פרויקט 'החממה' שהציג גבע אביטל בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה (1993), ואמנים נוספים כדוגמת הילה טוני נבוק, עמית לוינגר, בוקה גרינפלד, המשתמשים בצינורות גינה וממטרות כאמצעי ליצירת קו זורם ותנועה במרחב.

עבור גילה, ילידת קיבוץ מפלסים, נושאים צינורות ההשקיה סמליות מיוחדת. הטפטפות הן המצאה ישראלית שתרמה ליצירת חקלאות משגשגת גם באזורים שחונים, הן עורקי החיים שאפשרו את הפרחת הנגב. צבען השחור והאדום מזכיר כיצד הפכו שדות ירוקים לשדות קטל ושריפה. הצינורות והטפטפות שהיו סמל לחלוציות גאה, להזנה וצמיחה, מקבלות משמעות חדשה של קטיעה והרס, ומשקפות נאמנה את החיבור הכל כך ישראלי בין אובדן לתקווה עיקשת.

על קיר תלוי המיצב "קוד עתיק יומין" עשוי עשרות דמויות אדם מינימליסטיות מחלקי צינורות השקיה, המזכירות ציורי מערות פרהיסטוריים בהם מתוארים מסעות צייד והרג חיות גדולות.
במיצב זה, הציידים וגם הניצודים הם אנושיים ומשוללי סממנים מבדלים בין עם או שבט. הם נושאים נשק וכלי זין בצבע אדום, באמצעותם מסומן אופי הפגיעה שגרמו לאחר. החיבור בין אדם-דם-אדמה, מיתוס קמאי שמלווה את האדם מראשיתו ונושא בחובו גם פוטנציאל לאלימות מתפרצת, כפי שזו באה לידי ביטוי בסיפור הארכיטיפי של קין והבל.

האובייקט 'בדמיך חיי' - מארג ממנו "צומחים" אזיקונים שקצותיהם אדומים, כשדות קטל רוויים בדם, העולים בלהבות, או כמיטת עינויים ממוסמרת ושותתת דם.

במארג "עוד כלניות תפרחנה" מתגנבת תחושה של נקודת מפנה בנרטיב המדמם בין אדם לאדמה. למרות הדמיון החומרי והצבעוני לאובייקטים האחרים במיצב, השחור של הצינורות הוא אותו השחור אך נקודות מעטות באדום חי מבצבצות כניצן המבשר על אפשרות להתחדשות הדרגתית ותקווה זעירה וזהירה לפריחה מחודשת. מאדום של אזעקות, דם ואש לאדום של כלניות פורחות.

התערוכה נחתמת בעבודת קרמיקה המציגה באופן חזרתי, המחייב השתהות לפיענוח, את המשפט "עוד יבואו ימים טובים יותר", משפט העולה ומתבהר משחור ללבן. הבדלי הגוון בין החומר הכהה לבהיר אשר נוצרו באמצעות ערבוב ביחס הדרגתי של חומרים בגוונים שונים, לצד המילה 'טובים' בגלזורה בצבע אדום בוהק, כמו מציעים אפשרות לעתיד בהיר יותר שאולי עוד יגיע. גילה מבקשת להזין במים חיים פצע קולקטיבי ולארוג מציאות חדשה, טובה יותר. עוד ירון קילוח בצינור, עץ יריע בשדרה, אדמה תיתן פריה....

אנו מורגלים לחוות את החיים כנעים במסלול לינארי מתחילתם ועד סופם. בהגיע נקודות שבר, אנחנו נאלצים לגייס כוחות ריפוי פנימיים או / וחיצוניים. בדרכה האמנותית ובאופנים עקיפים ומסמלים, מביאה איילת עמרני-נבון אל הגלריה, את השבר לצד אפשרות הריפוי.

לאורך שנות ילדותה חוותה נסיעות ארוכות ותכופות אל בית סבתה בארה"ב. הנסיעות מבית סבתה בחזרה לארץ, נצרבו בתודעתה כקריעה ממקום בטוח ומגונן וחוזר חלילה. החוויה שאמורה הייתה להיות מיטיבה, נטבעה גם כחוויה שיסודה פירוק ושבר. לימים השברים כמו גם הניסיון לאחותם - קנו מקום מרכזי ביצירתה.
השבר והניסיון לאיחוי - הם מטפורה עכשווית הנוגעת בכולנו.

שם התערוכה כשורש המילה העברית ח.מ.ל - שולח אל הטיות של המילה חמלה, אבל בה בעת מצלולו מזכיר את ראשי התיבות חמ"ל (חדר מלחמה), חמ"ל אזרחי או כפי שהורגלנו לאחרונה גם חמ"ל אזרחי-רפואי. בחמ"ל נקבעת אסטרטגיית לחימה ואסטרטגיית תגובה. בחמ"ל אזרחי-רפואי נקבעות אסטרטגיות טיפול, פתרון מידי לאירועים קריטיים ושוטפים.
ח.מ.ל או חמ"ל - המילה מתעתעת ומחזיקה 'גם וגם'.

חדר הגלריה הופך לחדר שבחלקו האחד מציג את השבר והקטיעה, ובחלקו האחר את אפשרויות ההחלמה, החמלה והתיקון.

הברבור בתרבות המערבית נושא סמליות עשירה ורבת משמעות. סמל לטוהר וליופי, אבל גם סמל לטרנספורמציה רוחנית ולמעבר בין עולמות (באגדת הילדים של אנדרסן - ברווזון מכוער הופך לברבור יפהפה). המושג 'ברבור שחור' נטבע בשדה הסטטיסטיקה העולמית המודרנית, כשם תיאוריה של אירועים בלתי צפויים, בעלי השפעה דרמטית על מערכת מסוימת. תחת כנפי הברבור גלומות כל האפשרויות הללו והוא מצא אחיזת קבע ביצירתה של איילת. היא מציירת ברבורים, מפסלת כנפיים שנקטעו, מנכיחה אותם בצבעים הנעים משחור דרך וורוד נשי ועד לבן-פורצלני.
הכנפיים עומדות ל'מסדר כנפיים' מצמרר. בשורה ארוכה ניצבות על מדף, מחכות לחמלה, החלמה, הבראה, טיפול (שיקרה, אולי) מעבר לפרגוד - המזכיר פרגוד של מרפאת אחיות.

הצבע הלבן הרוחני, המרפא, נמצא גם בחומר טבעי - לבד. מעין שק-שינה עשוי לבד (גם הוא כמו הברבור - נודד, מסמן ארעיות- שינה זמנית), מונח על משטח בעל פוטנציאל תנועה. לא רחוק ממנו, ספק שמיכה, ספק מזרן עשוי לבד לבן, מתגלגל על קיר. קל להיזכר בחומר שהיה מהותי ביצירתו של ג'וזף בויס1 והשפיע על יצירתה של איילת הן כפרפורמרית והן כחומר ביצירה, אבל החומר מרפרר גם לזיכרון ביוגרפי, אל החלל שמתחת לפסנתר, תחתיו הסתתרה בבית סבתה מפני 'הגירוש' מגן העדן. לפסנתר רפידות לבד תחת מקשיו וכן בחלקיו הפנימיים. רמז לרפידות נמצא בחלקו המרפא של החדר.

הציורים, הפרגוד, כמו גם חלק מהמיצבים - נמצאים על גלגלים המסמנים פוטנציאל תנועה אבל גם את המקום בו נעצרו. המשטחים יכולים לנוע ובחדר הגלריה הם מסמנים תצוגה שלכאורה יכולה להשתנות, להתחלף. חלוקת החלל מביאה את אופציית התנועה מן השבר אל הריפוי וחוזר חלילה.

דרכה של איילת כאמנית החלה בפיסול, ציור ומיצב. בשנים האחרונות נוסף אליה הגוף הפיזי כחלק ממכלול שלם. באופנים שונים היא נוכחת בחלל. לעיתים יהיה זה במיצג נלווה למיצב, לעיתים נוכל לזהות מעגלים וסימנים הנוצרים בתוך הציור מתנועת גוף נשית. במהלך התערוכה מבקרים יעטפו על ידי האמנית, סימני גופם יוטבעו - יישארו בשמיכת המילוט ויתלו בחלל. הגוף - נוכח.

צילום קטן בולט באחרותו. בצילום עטופה האמנית בשמיכת מילוט זהובה. לשמיכה יש את הכוח להחזיק את חום הגוף, לעטוף גוף בעטיפה מרפאה וחומלת, ממלטת מן הרע שכבר קרה.

מסלולי נדידה אינם ליניאריים וגם המסלול המוצע למבקר בחלל לא הכרחי לו שינוע מהשבר אל התיקון, אלא כנדידה, חוזר על עצמו כגלגל, מאפשר תנועה בין מצבים. הדרך חוזרת ותמשיך לחזור על עצמה ואל עצמה: השבר ואפשרות הריפוי מוחזקים בתוך המעגל בכל רגע נתון. יתכן שהריפוי יגיע כשנוכל להסכים בתוכנו לשני החלקים, לחלק השבור, הזקוק לתיקון, ולחלק המתקן.