תערוכות חדשות

עצם המודעות לקיומו של עולם זה היא חדירה למרחב שברירי וחלומי, הסגת גבול המסכנת את קיומו ועלולה להבריח את בנות המקום ולהפיצן לכל עבר.

לנה, שעלתה ארצה כילדה ונטמעה בתרבות ושפה חדשה, חשה שילדותה נותרה מאחור וחלקים ממנה נמחקו והטשטשו עם השנים. היא משתמשת בבנות דמותה הזעירות כלקטות הנושאות שברי זיכרונות מוטמעים בחפצים בעלי משמעות סמלית, הקשורים בביתה וחייה הקודמים.
הניסיון לשחזר זיכרונות מודחקים מגיל מוקדם, הוא מעין ניסיון לחזור למצב קדם שפתי שמאלץ את לנה ליצור לעצמה מילון סימבולי, המתרגם זיכרון לדימוי חזותי. הזיכרון, יצור מתעתע ולא אמין, נוטה להשלים את החורים שנותרו בין שברי המראות וזיכרונות הילדות, ולאמץ סיפורים שסיפרו אחרים כשלו. על כן, כל סיפור וכל זיכרון הם בבחינת חשודים, הדורשים בדיקה לפני קבלתם וניכוסם חזרה אל סיפור ילדותה. לנה תופרת טלאים של זכרון שהופכים יחד לשמיכה של תחביר פנימי. ההבניה של שפה במעבר מילדות לבגרות, הינו תהליך של בריאה ומוות. הדרך לשוב אל ההוויה והחוויה האותנטית של הילדות חסומה בפני האני הבוגר, שכבר היגר מעולם הילדות ולא דובר בשפתה.

לנה גוברמן: "אחרי שנים של ניסיון לשכוח להתכחש לעבר ולשורשי התרבותיים כדי לאפשר לעצמי התחלה חדשה בארץ, מעבר שהתלווה לגיל ההתבגרות ולצורך להתחיל מחדש. אני מנכסת לעצמי מחדש את העבר: את הילדה שהייתי, את הזיכרונות אותם אני שולפת מעומק התודעה כמו חפצי ערך בחפירה ארכיאולוגית. מנקה מהם אבק, חלקם שלמים, רובם שבורים וחלקיים. אני מודעת לכך שחלק מהם אינם זיכרונות אותנטיים, אלה זיכרונות מתקופת ילדות מוקדמת מאוד שנשתלו בתודעתי ע״י הוריי, חלקם פנטזיה ושברי חלום. אני מלקטת ומקבלת את כולם כפיסות בד בשמיכת טלאים שמורכבת מחלקי אריגים שונים אבל כולם מהווים יסוד למי שאני, שורשים שמהם ניתן לצמוח. לפי ורג׳יניה וולף אישה צריכה חדר משלה כדי לכתוב, אני צריכה את חדר בלב, מלא בעבר שאבד לי כדי ליצור."

מתן מובל על ידי תחושה פנימית כי "מה שנעשה מתוך כוונה ומסירות, מהדהד בעולם" ויצירותיו מציעות נחמה ורכות הדרושות כל כך להתמודדות עם מציאות ישראלית מורכבת. האפשרות להתבוננות מפרספקטיבה אחרת, פותחת בפנינו את האופק ומספקת אוויר נחוץ לנשימה.

התערוכה מקיפה אותנו בשלל חלונות וחרכים, שערי סף אל מה שמעבר. חלקם משוננים ושסועים כמו חור באריג קרוע, או לוע פעור של מערה חשוכה. אחרים ארכיטקטוניים ומהונדסים, צוהר פתוח בקירות פסיפס צבעוניים, לצד פתחים קלילים ומלאי תנועה כמו וילון מתנפנף ברוח. כולם מפתים ומושכים אותנו להתבוננות משלל זוויות ונקודות מבט: מבט על, מבט חודר, מבט מציץ בעד, מבט בורח החוצה.

השימוש החוזר באלמנטים עגולים בציורים, הופך אותם לגלגל עין ואישון המשיבים לנו מבט. מתן מנהל את הצפייה בתערוכה, בוחר מה לחשוף וכמה להסתיר, בונה את הציורים כמו פנינים, בשכבות מצטברות המוסיפות רבדים של עומק לגלגוליו השונים של הציור המתהווה. אווירה של ריחוף חולמני שורה על העבודות, אולי בשל הגוף השמיימי המשייט בהן, כמו ירח או שמש שחורה מעל נוף ערפילי, או הטיסן הדואה מעל למים מנצנצים. אלמנטים אלו מסמנים את העין הצופה בשקט ממעל ומשמשת כמצפן המוביל אותנו במרחב התערוכה.

סדרת עבודות בגואש על נייר משקפת פן ציורי אחר ביצירתו של מתן. אותה הצבעוניות הרוויה אך בזרימה חופשית וגועשת שמעידה על יד חופשית וקלילות מחשבה. מהירות העבודה ברישום בגואש מאפשרת לזרם התודעה להסתנן מבעד למחסומי ההכרה. פותחת שדה למשחקים וניסויים אקספרסיביים, בצבע, דגם ותנועה, העומדים בפני עצמם מול ציורי השמן המוקפדים.

העבודות מספקות מפת דרכים לאופן בו מזקק מתן את הפנינים. דרוש לשם כך ריחוק, כדי לראות את התבנית הגדולה ובמקביל קירבה להתמקדות בפרטים החשובים. ניתוק, כדי לא להיסחף אחר רעשי רקע ולהתמסר לשקט והקשבה פנימית. חדות, כדי לתפוס את הרגע בו ניתנת לנו הצצה, אל מה שמעבר למסכי החיים. זרימה חופשית, כדי לשמור מקום להפתעות לצוף אל פני השטח אומץ לצאת מהמערה1 ולהביט בממשות במקום בצללים.

בסטודיו וללא ה'רפרנס' של העץ, היא מוצאת בעץ מהות פנימית שיש בה מן הכוליות. כעצי בונסאי מיניאטוריים ('בונסאי' מילולית מיפנית: "גננות על מגש") נוצרות צורות אסתטיות. כל 'אובייקט - עץ' הוא עולם ומלואו, דחוס, צבעוני, עומד כשלעצמו, לכאורה לא נזקק לזה שלידו. יש ש'אובייקט- עץ' מזכיר עץ גנרי: גזע, ענפים, אפילו פירות. כל עץ הוא נבדל, משתרג לכדי משהו המזכיר איבר פנימי כידיים, רגליים, מעיים, נושא תחושה של איבר גוף. שום עץ לא מסמן בהכרח טבע, אלא זהו סימון פנימי. התחושה של המתבונן היא שהוא נמצא בין עצים, ב'גן לא גן' כשהסך עולה על האובייקט היחיד, ומעיד על רבגוניות ועושר של צבע וצורה.

ה'מטמורפוזות' הן מעין דמויות בגדלים שונים, קטנות מידה, שנדחסו, נוצרו ו'נחנטו' אל תוך גרביים, גרביונים, או בדים שתפרה. ספק-דמויות, חסרות ראש, עשויות מעין גפיים, משתרגות האחת בשנייה, קשורות ונדמות כשרשרת הכרחית או אפשרית, תוך שכל אחת מה'מטמורפוזות' היא יחידה ושונה, נושאת את סיפורה בצבע, צורה, קשרים וחיבורים. עם זאת זהו מיצב שלם המסמן תנועה, התמרה, אפשרות לשינוי, תנועה בלתי פוסקת שקפאה להרף עין.

הצורה והקשרים בין צבע לצורה הם לב העניין ביצירתה. יעל יוצאת מתוך המוכר, מן המציאות ומצליחה לפרק ולחבר מחדש כך שנוצר דבר מה שיש בו גם מסה וגם חלל, גם ריחוף וגם חומר, עד שהעין 'יודעת' שהיא צופה במשהו שאינו ריאליסטי. צבעוניות ייחודית, העדרם של ראשים, וכלל צורות ביו-מורפיות, נעים לעבר תפיסה מופשטת של צורה וצבע במקביל לזיהויים 'לכאורה' מוכרים.

התחושה הכללית העולה הן מן ה'מטמורפוזות' והן מסך האובייקטים הפיסוליים האחרים היא של השתרגות - דבר מה המתפתל והולך, תנועה בחומר רך המחבר אדם לטבע. העץ הוא בבחינת ייצוג עצמי ויחסי לעולם. בחומרים שונים, בדחיסות, ובצבע נבחנים גבולות בין טבעי למלאכותי.

בהקשרים אלה אפשר להזכיר הן את יצירתו הפיסולית של הנרי מור (1898-1986) המוכר בעיקר בזכות פסלי הברונזה הכמעט מופשטים שלו, רבים מהם מוצבים במקומות ציבוריים ברחבי העולם (בארץ הפסל היותר מוכר נמצא ברחבת מוזיאון ת"א) - פסלים המבוססים על עולם הטבע ועל הגוף האנושי, ואת הפסלים של ז'אן ארפ ממייסדי תנועת הדאדא. ארפ פיסל צורות עגולות ורכות המשקפות חזרה לטבע, יצירה מתוך אינסטינקט וספונטניות, הנשענת על גמישות הפיסול. יעל יוצרת פסלים שמזכירים במעורפל משהו מהמציאות אבל בעיקר משאירים רושם, תחושה.