תערוכות סתיו

הקולאז'ים נשענים על בדי ה-Toile de Jouy1 אשר הפכו במשך 300 השנים האחרונות לנכס צאן ברזל עיצובי בכל העולם וכוננו חלק מ'יסודות הטעם האירופי'. עצם השימוש בבדים הללו כבסיס לעבודות הקולאז', יש בו יותר מאשר סצנות סיפוריות ופירוקן. דבר-מה כללי המחבר סיפור אל סיפור ואת הסיפורים הקטנים, המוכרים אשר הודפסו על הבדים - אל הסיפורים האישיים של היוצרת. ביוגרפיה אישית נכרכת אל משהו גדול ממנה, אולי אפילו אוניברסלי עד שנוצרת מעין שרשרת דורות עיצובית, אמנותית. הקולאז' נוצר על 'שולחן המעבדה' בסטודיו של אלה.

הכשרתה האמנותית של אלה כוללת תארים מתקדמים באמנות מהארץ ומחו"ל לצד רקע אקדמי במדעים (דוקטורט במכון ויצמן ופוסט־דוקטורט באוניברסיטת ברקלי). השילוב בין מדע לאמנות ניכר באופן שבו היא מתייחסת לחומר כמרכיב מהותי ביצירה. חלק מהטכניקה שפיתחה הוא צילום של בד והעברת חלקים ממנו עם חומר כימי אל המצע, רישום בעיפרון על נייר ואח"כ היד 'רושמת בסכין חיתוך', כשצבע הטקסטיל הוא זה שקובע את הפלטה הצבעונית שבאה אחריו.

אלה חוקרת את המתח שבין יופי לעקרות, בין דקורטיביות מרהיבה לבין חוסר חיות, ויוצרת אמירה על מציאות עכשווית ועל מרחב ביתי כזירה טעונה רגשית ופוליטית. הקולאז'ים מוציאים אותנו ל'מסע', לא אל טבע ממשי, אלא אל ייצוגים מלאכותיים עשויים טפט, נייר ובד. הסביבה החזותית הנוצרת רווייה בדפוסים חוזרים, מרקמים מגוונים והיא מושכת ובה בעת מותירה חוויה של אי וודאות. 'העולם' נבנה על ידה בסצנות של "מקום־לא־מקום" ו"זמן־לא־זמן": הנופים, האנשים, בעלי החיים והחפצים מתקיימים בסביבה שטוחה, דקורטיבית, חסרת פרספקטיבה מסורתית, אבל תוך חזרה של מוטיבים (האישה הכורעת ללדת, העובר/תינוק המחובר בחוט הטבור, הסוסים, נורות הליבון ועוד) המופיעים בערבוביה עד שמטשטשים גבולות בין פנים לחוץ, מציאות לדמיון, מקור והעתק.

בראשית שנות ה-2000 עבר הבניין תהליך שימור, ובמהלכו נחשפו ציורי קיר ותקרה מרהיבים שהעידו על טעם, דמיון ושאיפה ליופי גם בלב מציאות חלוצית קשה. על האורנמנט המצויר כותב חוקר האמנות הגרמני וילהלם ורינגר 1, כי שימוש בו מצביע על קושי להפריד בין פיגורטיבי לבין מופשט, והוא נועד לתת מענה על אותו צורך פסיכולוגי ראשוני של האדם ליצור סדר וארגון בעולם כאוטי.

ציורי הקיר המקוריים והמשוחזרים המופיעים בחלק מחדרי הגלריה היו למקורות ההשראה בתערוכתה של ורדי בוברוב. באמצעותם היא מבקשת להתחבר למקום בו היא מציגה, עד שהעבודה החדשה הנוצרת, הופכת לייצוג של מקום ובו בעת אוחזת את שפתה האומנותית המגובשת.

מיצב עשוי מברשות ניקוי אבק, אובייקטים יומיומיים של ניקוי ותחזוקה מכסה את הקיר וגולש לרצפה. מברשת הניקוי, המסירה אבק, משמשת גם ככלי מרכזי בעבודה ארכיאולוגית במהלכה היא חושפת שכבות ומתחקה אחריהן. המברשות במיצב נוצרו תוך כוונה, בצבעים מונוכרומטיים הנעים משחור - אל לבן. הצבע מהדהד מהות של זיכרון ומחיקה, של ציור קיר אשר נעדר מן החדר. ורדי התחקתה לא רק אחרי הדגמים ההיסטוריים של ציורי הקיר, אלא גם אחר אופן שחזורם (סטודיו 'תכלת'- שי פרקש). היא עיבדה את סך הדגמים באופן חדש אשר יש בו מן הדגמים הקודמים. זוהי פעולה של תרגום עכשווי, 'התערבות' בחלל, המחזירה את העבר הנעלם, באופן שאינו העתקה או שיחזור והנכחה, אלא מבע אומנותי חדש. המיצב מצטבר למהלך פיוטי של רישום מרחבי, המגלם מתח בין מחיקה לשימור, בין זיכרון לחידוש.

בחדר הסמוך מייצרת ורדי 'מיני תערוכה' - המשך לפעולה של ציור הקיר. היא דוגמת דיגיטלית את רכיבי הבסיס של ציור הקיר ומהם יוצרת דגם (pattern) חדש/ישן, מגדילה, מעתיקה, ויוצרת הדפס רשת המזכיר את הטכניקה המסורתית בה נעשו ציורי הקיר, מעין 'ציטוט' של המלאכה עצמה שמהותה הפנימית היא איחוי ותיקון. בגומחת הקיר מוצגת עבודה בהדפס שבלונות, המשחזרת את עיטור התקרה מהקומה העליונה. ההסטה מהתקרה אל הקיר תוך שינוי קנה המידה מייצרת זווית הסתכלות חדשה המשחקת עם תפיסת החלל של החדר.

שימוש בדגם המעטר כאלמנט אמנותי, מוכר מעבודתם של אמנים אירופיים כְּפייר בונאר (1867-1947), אדואר ויאר (1868-1940) או גוסטב קלימט (1862-1918) אשר הושפעו מהאמנות היפנית וביקשו ליצור דרך עבודתם קשר בין מה שנחשב כ ״אמנות״ שנועדה להתבוננות בלבד, לבין ״אמנות דקורטיבית״, המאופיינת בדגמים ובעיטורים ומופיעה על חפצי נוי. הדגם הופך לדימוי עצמו, ממלא את המצע עליו הוא מצויר ויוצר מרחב מובחן משלו. החזרה על הדימוי בדגם מזמנת התבוננות מרוכזת ביצירות מתוך חיפוש או מציאת הבדלים בינהם שיבחינו בין עבודת יד למכונה. החלל הופך ללוח קיר חדש, עליו מתגלם לכאורה עיטור שנמחה, לא כעתיק או כמשוחזר, אלא כפרשנות עכשווית, ביקורתית  ומכבדת, המכניסה את העבר החזותי של הבית אל תוך ההווה האמנותי שלו. זהו חיבור בין ההיסטורי למקומי, תוך שלפנינו מתהווה פרק נוסף בשפה חומרית/פיסולית של היוצרת.

השתנות ותנועה הן חלק אימננטי מהעבודה ומובעות באמצעים שונים: מעבר בין גאות ושפל, תזוזת הזמן המשתקף באור המשתנה במהלך היום, חוסר יציבות של אנשים וחפצים, לצד סיפור הנדודים (הוורבלי) של המשפחה.

העבודה מורכבת מ-4 פרקים:

1. 'החיפוש אחר הבית' - קטע מילולי ותנועתי, מצולם על רחבת בטון גדולה, עם ארובת 'רידינג' ברקע, באור יום מלא.

2. 'הצעקה - קינה', מושרת על ידי האמנית בניגון אקספרסיבי, בג'יבריש. הסצנה מצולמת ממבט על, לצד שני כדים גבוהים, בשקיעת השמש.

3. 'המיליטריסטי' - קטע תנועה ווקאלי, המתרחש בשעת צהריים כאשר הגאות בשיאה והכדים מלאי המים מטלטלים בין הגלים.

4. 'הריקוד' - קטע מחול בליווי מוסיקת הקשה על הכדים, בביצוע שלמה דשת, מצולם כשהים בשפל, בשעות אחה”צ, לאחר הגאות.

הדיבור היומיומי, הישיר והאינטימי של האמנית עדינה בר-און, אל הקהל, עומד בניגוד להובלה הטקסית של הכדים על גבי עגלת מתים ישנה, ומדגיש את הגישה החילונית, אירונית ואותנטית שלה, המנוגדת לתפיסות רליגיוזיות טקסיות ומלאות פאתוס המיוחסות למושג המשפחה והבית.

החוויה העומדת בבסיס היצירה נוגעת בבעייתיות שבמציאת בית (מבחינה כלכלית, חברתית, גאוגרפית ורגשית) ובחיפוש התמידי אחר שייכות. השימוש באמצעי הבעה נוספים למילים כמו תנועה במרחב ובזמן ומוזיקת הקשה על הכדים, פותחים ערוצים מקבילים לפעולה על הנפש ומעתיקים את תחושת הוורטיגו וחוסר היציבות, מהמרחב החיצוני אל הפנימי.

עדינה בר-און | פורטרט

צילום: יואב קוש, עריכה: שי אוקסנברג, 9 דקות, 1999

על פסגת גבעה בלב מדבר יהודה, עדינה בר-און ישובה על שרפרף עץ, מול מצלמה, צלם, חברתה הטובה וביתה. הנוף הקדום שראה נזירים מתבודדים ונביאים בחיפושם אחר האלוהים, גולש ברכות מאחוריה, 430 מטר מתחת לגובה פני הים. האור הבוהק, מסנוור ומאיר את הסביבה בגוונים שבין שחור ללבן, בטקסטורה מגורענת וחולית.

דמותה הנשית של עדינה ישובה בקומפוזיציה אורכית, כבדיוקן רנסנסי שבו נשים הוצגו פסיביות אל מול מבטו של המתבונן, בדומה לנוף הסובב אותן. הסיטואציה שעדינה יוצרת מול המצלמה, באה לאתגר תפיסה זו. היא מכוונת את מבטה הישר אל הצלם, אל ביתה וחברתה העומדות מולה ודרכן פונה, מתוך אינטימיות וקרבה גם אל הצופים המביטים בסרט. הוראות הבימוי שנתנה לצלם מראש וגם בגוף הסרט, מעניקות נוכחות בולטת לתנועות המצלמה כביטוי למצבים נפשיים של אדם, בדומה למשיכות מכחולו של צייר. לעיתים בקרבה מטשטשת ולעיתים במיקוד המחדד את פרטי הפרטים. השימוש בגוף ובקול ביצירתה, נובעים מתוך שאיפה למינימליזם ורצון לנקות החוצה כל אובייקט או חפץ מיותר, בחזרה אל הגוף.

ההתבוננות ב'פורטרט', מאירה לא רק את האופן בו תופסת ומציגה האמנית את עצמה, אלא גם מציבה מולנו מראה המושכת להתבוננות עצמית. ההתבוננות הדו כיוונית - החוצה ופנימה, שוברת את מחסום המצלמה והפניה האינטימית והישירה אלינו, כאילו אנחנו שם, יחד איתה, מחדדת את המודעות לנקודות המבט שלנו / שלה, מעלה את השאלה - מה אנו רואים בעצמנו, בעמדנו מולה?

"העיסוק בקומפוזיציות חברתיות; סידור המרכיב האנושי בעבודותיי, הוא מה שמסקרן אותי, כמובן – כראי למציאות החברתית הרחבה יותר. אם עבודתי מצליחה לאפשר תגובות שונות אצל כל אחד מהצופים, יחד עם מודעות לאינדיבידואליות שלהם וקבלה מודעת של גישות מרובות – אזי יצרתי קומפוזיציה חברתית מושלמת..."

לקראת סוף העבודה קוראת האמנית:

"אני באמת חשבתי שההשקעה, המסירות המלאה לעבודה -

אני עוד חושבת שההשקעה, המסירות המלאה לעבודה, כאמנית, כמורה, כאם וכאחות תתרום לגאולה שלי, של כולם – כולנו!

ודאי שמלאכת חיי מניבה פירות, אך מה, העייפות הגוברת – כוחותיי -

כוחותינו הדועכים.

חייתי באמונה שכל נתינותי יזריעו שפע,

זוהר של ימים טובים,

כוחות מחודשים."

עדינה בר-און פונה אלינו כפרטים בחברה שערכיה משתנים ושואלת האם התמסרות לתפקידים קהילתיים ומשפחתיים, המזוהים עם המגדר הנשי אינם הדרך לגאולה? לא רק אישית, אלא גם אפשרות לגאולה והצלה עבור הציבור הישראלי כולו.

דניאל דייויס | כדים מן האיש

דניאל דייויס, אמן קרמיקה, מגזרות נייר ויודאיקה, בן זוגה לחיים ולעיתים גם ליצירה של עדינה בר-און. דניאל השתמש בחומר הקרמי כפתח לחיבור חושי ושורשי לאדמה וליושבים בה. יצירותיו נשענו על ידע קדום, שהועבר בין קדרי עזה מדור לדור, מהם למד  טכניקה מסורתית, אותה פיתח לטכניקות עצמאיות משלו. החומר פתח עבורו ערוץ לביטוי רגשי, הבא למלא אחר הצורך ברכות, סבלנות, הכלה, לצד קבלת אחריות. למעשה החומר תופס את מקומה של אמא-אדמה ומסמן גבולות ברורים בין מה שאפשרי למה שלא, ודורש ויתורים ופשרות.

העיסוק במוות, זה האישי אך גם זה החברתי-פוליטי, נוכח בעוצמה בעבודותיו המסמלות את הקשר הסבוך בין חומר וצורה לביטוי של מקום. האובייקט הקרמי מקבל תפקיד סימבולי חלופי בעל סממנים מזוהים כארכיטקטוניים, ולפעמים בעל סממנים מואנשים. מערך הקשרים והיחסים ביניהם מייצר קונסטלציה שמצליחה להעביר מורכבות של החברה והסביבה שהיא פועלת בתוכה.

שבעים הכדים שיצר דייויס עבור המופע, 'אישה מן הכדים', נוצרו בהשראת מוטיבים אסלמיים ויהודיים. חלקם שימשו במופע ובסרט ככלי הקשה, או כשהם נישאים בעגלת מתים,  נטועים בחול וצפים על פני הגלים.

בשנת 2011, נפטר דניאל לאחר שנים של התמודדות עם מחלה קשה, שנגרמה מחשיפה לזיהום במימי הקישון,
בעקבות שירותו הצבאי.