תערוכות סתיו 2026

אוקטובר - דצמבר 2026

אתי גדיש דה לנגה

פיסות מדבר

אתי גדיש דה לנגה מלקטת ומחברת יחד פיסות המהדהדות את בית ילדותה בערד ומפיחה בהן חיים חדשים. רצועות עץ ופיסות רקמת גובלן נפגשות בפעולות של איחוי, שזירה, מארג ועטיפה, ויוצרות גופים המזכירים צמחים, קונכיות ותרמילי פירות. הגובלן, זכר למלאכת היד שבה עסקה אמה, נושא עמו את מבטה של הילדה על ידיה החרוצות. אך אתי לא עושה בו שימוש נוסטלגי המשיב חזרה את העבר, אלא כבסיס לפעולה של ניכוס מחדש.

קרא עוד
BIO

הניגוד בין המונוכרומטיות של העץ לבין הצבעוניות העזה של הגובלן מהדהד את הפער בין המדבר שבחוץ לבין הבית שהתגבשו בו צבעים, טקסטורות, מלאכת יד וזיכרונות. הגובלן הכניס אל הבית טבע מדומיין ופסטורלי, כמעט הפוך מן המדבר החשוף. תחת ידיה של אתי הוא יוצא מן ההקשר הביתי והקישוטי והופך לחומר טרנספורמטיבי, מופשט ועכשווי. היא אינה מבקשת להיפטר מן הקיטש של הגובלן, אלא לעבוד מתוכו: לפרק את הדימוי הרומנטי ליחידות של צבע, חומר ופיקסלים, ולחברן מחדש למשהו שכבר אינו נוף.

בתהליך העבודה נפגשים שני עולמות חומריים וטכנולוגיים: העץ הטבעי שעובר טיפול תעשייתי והגובלן שמגיע מהספֵֶרה הביתית כמלאכת יד עמלנית וקישוטית. העץ נע מן הגוש אל הקליפה, הגובלן מן המשטח אל המקטע, ושניהם נעים בין
הדו־ממד אל התלת־ממד כשהם מתקפלים, מתפתלים, נערמים והופכים למשטחים, נפחים וחללים. בתוך הקולאז' המחבר בין עץ ובד שוכנות יחד האסתטיקה של האם והאסתטיקה של הבת, כשהנוף הפסטורלי והרומנטי עובר תרגום מופשט, נקי ו"מדברי" יותר.

פיסות החומר הן גם יחידות הזיכרון של התערוכה. דבר אינו חוזר בשלמותו: לא הבית, לא הנוף, לא הרקמה ולא דמות האם. הזיכרון מתקיים דווקא דרך החלקי והמקוטע, דרך מה שנותר ומה שניתן לחבר מחדש. הגעגוע אינו משחזר את העבר, אלא נבנה מחדש באמצעות פירוק והרכבה.

תודה מיוחדת מהאמנית לְירי דה לנגה, על התמיכה והייעוץ

אתי גדיש דה לנגה, ילידת 1957, היא אמנית רב־תחומית הפועלת מסטודיו בבנימינה. בעלת תואר שני בחינוך לאמנות מאוניברסיטת לידס, ובוגרת לימודי אמנות וחינוך במדרשה לאמנות, שם התמחתה בפיסול, ציור והדפס.

דה לנגה לימדה אמנות והיא אמנית פעילה המציגה משנת 1984. בשנים האחרונות היא מתמקדת בפיסול ובמיצב בעץ ובפורניר, תוך שימוש חוזר בחומרים מן הטבע ובשפה מינימליסטית. עבודותיה עוסקות בארעיות, מעברים, גופניות ונשיות, ומתפתחות לדימויים אורגניים מופשטים, לעיתים בקנה מידה גדול. יוצרת בעבודותיה “גופים ללא זהות” צורות המעוררות תחושה של גופניות, אך מסרבות להתקבע כדימוי מוגדר. הן נושאות זיכרון של גוף, צמח או כלי, ומציעות מרחב של אפשרות.

הציגה תערוכות יחיד במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ובגלריות בארץ ובעולם, והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות, ביניהן במוזיאון הרצליה. עבודותיה נמצאות באוספים שונים. בשנת 2025 השתתפה בתוכנית שהות אמן בסין, שבמסגרתה יצרה והקימה תערוכת יחיד בשיתוף צוות מקומי, וכן העבירה סדנאות עבודה בפורניר, התערוכה מוצגת בסין לאורך שנה.

דורון פישביין

Yonge Street פינת רחוב אלי כהן

תחת שמיים אחרים, סבוכים וכבדים, שותל דורון פישביין סימנים של נוף ישראלי בתוך נוף קנדי זר. הצבר, המקלט הציבורי והירח נפגשים עם איילים, עצים חשופים ואגמים קפואים ומדגישים את תחושת הזרות ואת הפחדים שמקורם במציאות הישראלית כשהם מלווים את המהגר בנדודיו. הדימויים הופכים בעצמם למהגרים - הצבר כבר אינו רק צבר, והמקלט אינו רק מקלט; הסמלים נודדים אל מחוץ להקשרם המוכר והופכים לריקים ממשמעות. המעבר המשפחתי לקנדה הוביל את דורון אל רחוב יאנג, הנמתח לאורך 86 קילומטרים וחוצה עיר צפופה, מרובת צמתים, מגדלים ומבנים משוכפלים.

קרא עוד
BIO

הרחוב הופך בציור למיקרוקוסמוס של עיר ושל הגירה: מקום של ריבוי תרבויות, אך גם של טשטוש זהות, שבו הבניינים מופיעים כקליפה ריקה מתוכן, פסאדה משוכפלת וגנרית, שרויה בערפל סמיך, ללא נפרדות מובחנת, ולכן נמשכת לאינסוף. התחושה העולה מהתערוכה היא של אובדן זהות בתוך מקום חסר זהות, של גודש העולה על גדותיו, מלא בכלום חסר ייחוד. המקום נותן ולוקח באותו הזמן: מצד אחד אינספור אפשרויות פתוחות, שכולן מובילות למבוי סתום; מקום שהוא כל־מקום שהוא שומקום, פרדוקס מתפתל באורך 86 קילומטרים.
מתחת לפני השטח מתקיים עולם נוסף, נסתר, המשחזר את העולם הגלוי. פתחים דמויי בורות ציד ומלכודות לאיילים מתחברים לרכבת התחתית המתפתלת מתחת לרחוב ומשעתקת את מסלולו. התערוכה נעה בין תנועה אינסופית לקיפאון, בין הרחוב והרכבת התחתית, בין העולם הגלוי לזרם התת־מודע המתקיים מתחת לפני השטח. במרחב הזה נפגשים טבע פראי ותרבות אנושית, ולצדם סמלים ארכיטיפיים ומיתולוגיים כמו עגל הזהב ודמויות יווניות קלאסיות - עקיצה ברמיזה לגורלם של המתייוונים ולסכנת הסגידה לאלילים זרים.

התערוכה מפגישה את יאנג סטריט עם רחוב אלי כהן משכונת ילדותו של דורון בבת ים. שני רחובות שאינם יכולים להיפגש במציאות נפגשים בתוך הציור ויוצרים מרחב שלישי - לא כאן ולא שם, אלא מקום הנוצר מתוך המתח שביניהם. עבור דורון, ההגירה אינה רק תנועה ממקום למקום, אלא מצב מתמשך של הימצאות "בפינה": בין הנוף הישראלי שנודד איתו לבין הנוף הקנדי שלא הופך לבית. הציור הוא המקום היחיד שבו שני העולמות יכולים להתקיים בצוותא - ואולי הוא מולדתו האמיתית של הצייר.

דורון פישביין הוא אמן רב תחומי, בוגר תואר שני של המסלול הבינתחומי באמנויות של אוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון באמנות מבצלאל ותואר ראשון בפיזיקה מהטכניון.

בתהליכי היצירה שלו מעבד פישביין ייצוגים חזותיים המתייחסים אל השדה החברתי והתרבותי הישראלי, תוך ייצוג וסימון מוקדי מתח ואיום גלויים וחבויים המצויים בחיים הישראליים ברמת היומיום הגיאוגרפי והפוליטי, ובה בעת ברמת התת מודע החברתי הישראלי, כפי שהוא חווה אותם. הוא מרבה לחשוב על שדה זה, כעל סביבה בה מוצבים במקביל בוטות ועדנה ומיוצגים בו קונפליקטים, כוחות מאיימים, מיתולוגיה ארץ-ישראלית ומזרח-תיכונית.

עבודותיו של פישביין מצויות באוספים גדולים וחשובים, כגון: אוסף מוזיאון ישראל, אוסף מוזיאון חיפה לאמנות, אוסף מוזיאון ינקו-דאדא, אוסף בנק הפועלים, אוסף הפניקס חברה לביטוח, אוסף בית ההשקעות IBI, אוסף מורטון מנדל ועוד. כמו כן הוא חבר שותף בגלריה השיתופית לאמנות עכשווית - "בנימין" בתל אביב.

פישביין השתתף בתערוכות זוגיות, קבוצתיות ובירידים רבים בישראל ובעולם, לרבות ארה"ב, ספרד, איטליה וסרביה והציג תערוכות יחיד במיטב חללי התצוגה בישראל, לרבות גלריה בנימין, גלריה מאיה, גלריה אלמסן, מוזיאון ינקו דאדא, הגלריה העירונית ובית האמנים בראשל"צ.

שלמה הר פז

השכונות שמתחת לדשא

מתחת למדשאות קו החוף של יפו-תל אביב מסתתרות שכונות - רחובות שהובילו פעם אל הנמל, סמטאות שירדו אל קו המים ונמחקו מן העין. בתערוכה חוזר הצייר שלמה הר פז אל עיר הולדתו, אל יפו שלפני 1948; אל שכונות החוף, ובהן מנשייה ואל־ראשיד, אל תחנת הרכבת ואל החזיתות שפנו אל הים. רישומים עמוסי פרטים בעט פיילוט וציורי אקריליק רחבי־יריעה משיבים קנה מידה, צבע ונוכחות למרחב שנדחק אל מתחת לפני הקרקע. הציורים מבוססים בחלקם על תצלומי ארכיון בשחור־לבן, אך אינם מבקשים לשחזר את העבר ההיסטורי, אלא לחבר בין דמיון, זיכרון ורגש ולברוא עבר מדומיין, טעון בסיפורים המהדהדים את המפגש האישי של שלמה עם הסמטאות והנמל שעיצבו את ילדותו.

קרא עוד
BIO

הפרספקטיבה בציוריו של שלמה פועלת בכמה רבדים בו־זמנית. ברובד הגלוי היא מארגנת את המרחב - הרחובות, הבתים וחוף הים; אך ברבדים אחרים מאפשרת לחשוב על היחסים בין מקום, זמן וזיכרון, ובין הציבורי לאישי. מתוך הציורים יוצאים מספר צירים המפעילים את המתבונן בכיוונים שונים ולעיתים מנוגדים: ציר הזמן, הנע בין העבר להווה; ציר אנכי, שבין פני השטח הירוקים לבין שכבות השכונות שנהרסו ונקברו מתחת למדשאות פארק צ'ארלס קלור; וציר תודעתי ופוליטי, הנע בין מה שנוכח בנוף לבין מה שהודחק ממנו - דייגים, נהגי גמלים וסירות תפוזים. לצדם מתקיים מתח בין הריאליזם, המבוסס על הפרטים השאובים מהארכיונים ומהזיכרון, לבין הפנטסטי והחלומי, שבו דגי ענק מרחפים מעל קו הרקיע וגולגולות נסתרות תחת יסודות הבתים.

שלמה משתמש בציור ככלי חפירה והופך אותו לאתר ארכיאולוגי: לא כזה שחושף רק את מה שהיה, אלא כזה שמאפשר לאמן לפגוש מחדש את הילד שהיה. הקו והצבע נעשים אמצעים להחייאת העיר, ולהראות אותה דרך פריזמות שונות ומקבילות. במקום שבו המרחב הציבורי מספר סיפור אחד ומשתיק את עברו האלטרנטיבי, הציור מאפשר להשיב אליו נרטיבים שונים ושכבות נוספות של קיום.

התערוכה הופכת לפעולה של התנגדות לשכחה. השכונות אינן חוזרות כפי שהיו, אלא נבראות מחדש במרחב הציורי - כזיכרון, כדמיון וכמקום שלמרות הניסיון למחוק אותו ממשיך להתקיים מתחת לדשא.

שלמה הר-פז נולד ביפו בשנת 1949. בשנת 1967 סיים את בית הספר התיכון לאמנויות „רננים” בתל אביב, בשנת 1974 את המכון לאמנות בת-ים, ובשנת 1976 את בית הספר לאמנות חזותית בניו יורק.

מאז שנות ה-70 הציג הר-פז בתערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל ובעולם. תערוכות יחיד שלו התקיימו, בין היתר, בגלריה לאמנות של אוניברסיטת UBC בוונקובר, במרכז התרבות והאמנות סן מרטין בבואנוס איירס, בבית האמנים בירושלים, בגלריה במוסררה, בגלריה „לאטינה” במונטווידאו, בגלריה טובה אוסמן בתל אביב, בגלריית קיבוץ נען ובבית האמנות במבשרת ציון. בשנים 2010 ו-2012 הציג תערוכות יחיד בבית האדום, גלריה לאמנות עכשווית ביפו–תל אביב.

עבודותיו הוצגו גם בתערוכות קבוצתיות במוזיאון בת-ים, בבית האמנים בתל אביב ובירושלים, בגלריה „לה-טט” במרסיי, בגלריה ריס בניו יורק ובמסגרות בינלאומיות נוספות. עבודותיו נרכשו לאורך השנים לאוספים פרטיים ולמוסדות שונים בישראל ובעולם.

תפריט נגישות