תערוכות קיץ 2026

כל אחד מהדיוקנאות שצייר מארק הוא מפגש עם האחר. הכרות שמתחילה בהזמנה לישיבה משותפת מול מבט חודר, ממשיכה בציור שמחפש את הנקודה המדויקת בה הכתמים מתלכדים לדימוי שאינו מנסה להעתיק מציאות. הציור הנעשה מתוך התבוננות ישירה בצבעי אקוורל, דורש מיומנות גבוהה אך גם צניעות שמשאירה מקום לאקראיות.

לצד הדיוקנאות מציב מארק סדרת עצים ירושלמיים. עקבות הזמן הניכרות בגופם מספרות סיפור של שייכות למקום ולאדמה, לאור ולמים. על מבט שמוביל להסתכלות בו-זמנית: פנימה והחוצה, אחורה לעבר וקדימה לעתיד.

בציורי התפנימים מתאר מארק מרחבים של חיי יומיום וכמו מזמין את המתבונן לבלוש וללקט רמזים מהם מתבררת דמותו של האדם הנעדר מהתמונה. המבט אל מרחב שונה ממבט ישיר על דמות - זהו מבט משוטט לעומת מבט חודרני. נוכחותו הפיזית של ינאי בחלל נרשמת גם היא בתוך הציור ומשך הזמן שבילה בו מתקפל ומצטמצם לנקודה אחת שמסמנת החלטה להיאחז ברגע אחד חולף.

עבודות העירום המוצגות בתערוכה, מקיימות שיח בין מארק למסורת ארוכה של ציירים שעסקו בגוף האנושי. הישירות שבה הם מוצגים, מותירה תחושה של כנות חפה מניסיונות לרכך או ליפות מצבים אנושיים שאינם נוחים למתבונן. גופם הבוגר, כפוף, מקומט ומשתפל, למרות הקרבה הפיזית, אין ביניהם אינטימיות מנחמת או מחוות של חמלה. מארק אינו עוסק בסנטימנטליות ואינו גולש לגרוטסקה. הגוף לא מופיע כאן כאובייקט סימבולי אלא כגוף ממשי, קונקרטי ונוכח.

הגוף הוא השדה שבו הארכיטיפי, המיתולוגי, הפוליטי והאישי מתנגשים. מארק לא בורח מהתמודדות עם "שדה המוקשים" של ציורי העירום אלא מאפשר לנו לבחון את המנגנונים והאמונות שמפעילות אותנו בעומדנו מולם.

מחשבה זו מובילה את אלוני אל מושג הכנסת האורחים, אחד הרעיונות המכוננים בתרבות האנושית. מן המיתוס המקראי של אברהם ושלושת המלאכים ועד לשאלות עכשוויות של הגירה, פליטות וגבולות. המפגש עם האחר מגדיר לא רק את היחס לזולת אלא גם את תפיסת העצמי. בין המארח לאורח מתקיימים תמיד מתח, סקרנות, נדיבות וחשש, מערכת יחסים עדינה המעצבת את גבולות הקהילה ואת אפשרויות ההשתייכות אליה.

שטיחים  בדמות מסכות הפזורים בחלל ומקבלים את פני המבקרים יוצרים מעין טריטוריה סמלית של מעבר. השטיח, אובייקט המזוהה עם ביתיות, יוקרה ואירוח, הופך כאן לסף תרבותי, מקום שבו מתקיים המשא ומתן המתמשך בין פנים לחוץ, בין מוכר לזר, בין הזמנה לחדירה. בצבעוניותם ובנוכחותם מהדהדים השטיחים את נוצותיהם של היענים שגודלו בעבר בחווה הסמוכה לבית גורדון־לונדון לצורכי מסחר. אלוני "מביית" את היענים וממיר אותם בפסלים המורכבים מחפצים שנאספו ועברו טרנספורמציה. פעולת הביות מסמנת את המעבר מן הפראי אל התרבותי, מן הטבע אל מערך הסחורות, ומעלה שאלות על שליטה, שימוש וניצול.

מסכות המתכת הפזורות ברחבי הבית נושאות איכות כפולה, מודרניסטית ועתידנית מחד, וארכאית, ילידית מאידך. עבור אלוני המסכה היא מן האובייקטים הבסיסיים ביותר בתרבות האנושית, אמצעי המאפשר מעבר בין זהויות, בין האדם לבין דמותו, בין היחיד לבין הקולקטיב. החומרים אינם משמשים רק אמצעי ליצירת צורה אלא נושאים זיכרון בפני עצמם, באמצעותו הם מקבלים מעמד המזכיר ממצאים ארכיאולוגיים, חפצי פולחן או שרידים של תרבות אבודה.

בתערוכה זו הופך בית גורדון־לונדון לשותף פעיל ביצירה. ההיסטוריה, הארכיטקטורה והזיכרונות הטמונים בקירותיו נטווים אל תוך מארג העבודות והופכים את סיפורו המקומי למיקרוקוסמוס של סיפור אנושי רחב יותר. אלוני מציע לראות בתרבות האנושית כולה מארג של הווה מתמשך, חילופי זהויות והעברת צורות ורעיונות מדור לדור וממקום למקום.