תערוכות חורף
ינואר – אפריל 2025
התערוכה הקבוצתית מציגה דיוקן מורחב של דמות האמן בצבעי מים. תפנימים המתעדים את סביבת העבודה ואת המרחב הביתי, אוספים אישיים וציורי הדיוקן העצמי, פורשים רשת הקשרית נרחבת המותחת את גבולות הדיוקן. מרבית היוצרים עסקו בחקר אישי פורמליסטי ואינטלקטואלי נרחב במדיום זה.
בתערוכה מציגים עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים. היא מפגישה בין מורים לתלמידיהם בעבר, בין תפיסות עבודה שונות למתודות מגוונות. לצד העבודה באקוורל האמנים יוצרים גם בטכניקות אחרות.
לעבודה בצבעי המים ישנה מסורת באמנות הישראלית, עוד מבית המדרש "בצלאל" בירושלים (1906-1929), שם לא היה הציור בצבעי־מים מקצוע בפני עצמו. מורים כגון, אהרון שאול שור, זאב רבן ושמואל בן דוד, לימדו את השימוש בצבעי־המים, אך בעיקר בצביעת מתווי־הכנה לחפצי אומנות. ב"בצלאל" בשנים אלו, הרישום בצבעי־מים שימש כמעין שלב ביניים בדרך אל האובייקט הסופי.
קרא עוד
נדבך חשוב במסורת צבעי המים הם הציירים הארץ־ישראלים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים. הם ציירו בטבע וחקרו את נופי המקום בעודם מתמודדים עם האור המקומי הבוהק של הארץ החדשה.
הציור הבוטני הארץ־ישראלי למגדירי צמחים זכה לחשיפה רחבה בשנים האחרונות, אחר שנים ארוכות בהן הוזנח. ציורי הצמחים בצבעי מים של אהרון הלוי שהיה חלוץ ציורי הצמחים הארץ־ישראליים ושמואל חרובי שהיה גדול ציירי הצמחים וציורי הנוף הקטנים באמנות הישראלית, הינם מופת של התבוננות.
לפני קום המדינה, עבדו טובי הציירים הישראלים לפרנסתם בעיצוב תפאורה ותלבושות בתיאטראות העבריים "הבימה" ו"אהל". ציירים כגון, האדריכל אריה אלחנני, יצחק פרנקל, ראובן רובין, מרסל ינקו, משה מוקדי ואחרים, הרבו להשתמש בצבעי מים במתווי־ההכנה לעיצוב הבמה והתלבושות. המתווים העניקו פרשנות ראשונית לתוכני המחזה, וניכר בהם כתב ידו של האמן.
בשנות הארבעים המאוחרות של המאה ה־20 החלה מגמה שבחרה להדגיש לאו דווקא את אופי המקום אלא ערכים פורמליים אוניברסליים, ופנתה למודרניזם. מגמה זו באה לביטויה בתנועת "אופקים חדשים", שבין אמניה הבולטים באקוורל היו יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי.
בקטלוג תערוכתו של מארק ינאי (בית אבי חי), כתב האוצר אמיתי חסון: "[…] צבעי מים, טכניקה שמחייבת שליטה ויכולת לשחרר משליטה גם יחד. ציור בצבע מים הוא ציור כמעט מיידי […] מים שנוזלים ומתפשטים, ככתם או קו, ומנהלים דיאלוג עם הדף הלבן ועם האור המגלה את הדימויים, וכמו נמהל גם הוא בצבע המים".
האופי הייחודי של צבעי המים מאפשר לאמני התערוכה מנעד יצירה רחב: ריבוי שכבות לצד כתמים בודדים; מפגש בין הריק למלא; עבודה באבחה אחת לצד עבודה בשכבות; תהליכי עבודה מהירים לצד ממושכים; עבודה המתחילה ברישום לצד עבודה ישירה בצבע; צבעי מים בייבוש מהיר לצד צבעים נוזליים הפעילים זמן רב; סוגי נייר שונים המשפיעים על התוצאה; עבודות המשלבות עוד חומרים מסיסים במים כמו דיו וטושים.
דמויות האמנים והאמניות בתערוכה ניבטות דרך הדיוקן העצמי, סביבות העבודה, המרחב הביתי והאוספים הייחודים שהם אוספים ומתעדים.
אירית לוין, אוצרת
קטיה איזבל פילמוס
כואב, נמס ושט
כמוסות
הווריאציה הראשונה של העבודה נקראת 'משככי כאבים' ונוצרה בשנת 2010, כשפילמוס הגיעה כמהגרת חדשה לאנגליה. הווריאציה השנייה נוצרה ב-2019 עם חזרתה ארצה. בין שתי היצירות מפריד מרחק של עשור. הכמוסות מונחות בתוך מסד עץ המזכיר חפיסת תרופות עצומה. כל כמוסה מורכבת משני חלקים משתלבים, חלק שקוף וחלק בצבע. כל כמוסה היא ייחודית ומכילה עקבות, אלמנטים המגדירים זהות אנושית וזיכרון אישי (שיער, ציפורניים שנקצצו, שורשי עצים מארגנטינה – ארץ המוצא של הורי האמנית, כתב ידה של האמנית, סריקות מוח – MRI שעברה, קבלות, כמוסה 'יהודית', כמוסה של מפות וכד'). על כל קפסולה נחקק רכיב אחר מתוך אנליזה כימית של דם האמנית. על מסד העץ מופיע מס' הזהות הישראלי ומס' הביטוח הסוציאלי הבריטי.
כמהגרת זרה בבריטניה העסיקה את פילמוס שאלת הזהות, זו הקיימת וזו הנרכשת: אלו מרכיבי זהות מקוריים נשארים כשהיא שם, מהם מרכיבי הזהות החדשה, האם הזהות משתנה. קונגלומרט הכמוסות הוא ניסיון לייצר סך למרכיבי זהות, מעין 'פורטרט עצמי ייחודי' המשתמש בגוף ובקומפוזיציה הייחודית שלו כנקודת זהות כמעט פורנזית לנקודת זמן מסוימת. השונות בתכולה של 'כמוסות' מול 'משככי כאבים' שקדמו להן, ממחישה את העובדה שזהות מתפתחת באופן תמידי ונמצאת תחת שטף תמידי של שינוי.
אורלוגין
על מדף מונח שעון קיר עשוי זכוכית שחורה. שעון ישן שקנתה בתקופה בה חיה באנגליה שימש את פילמוס ביצירה שנעשתה בתקופה האחרונה. השעון מסמן זמן מכני, ישן, ועל כן מעניין ביחס לתפיסות זמן והגירה, מזכיר תקופות אחרות. הצופה מגלה שהשעון נמס בחלקו. הנזילה מסמנת זמן נוזל, לא קבוע, נעלם. האם אפשר לו לשעון לעצור מלכת? לקפוא בנקודה מסוימת או שההמסה מעידה על חוסר האפשרות לעצור את התנועה הבלתי פוסקת של הזמן. הזכוכית השחורה פועלת באופן הפוך מהכמוסות שמונחות לפניה. היא כהה, אטומה, לכאורה 'אנטי זכוכית', מזכירה את מקור הזכוכית (וולקנית) ומציעה פרשנות מרעננת על החומר.
סירה
סירה תכולה מוצבת על אדן החלון. הסירה מזכירה אוריגמי (מלאכת קיפול נייר). קנה המידה, הצבע התכול והאוריגמי, שולחים אל זיכרונות ילדות, אל חלימה בהקיץ, אל יצירה תמימה. 'זמן סירה' הוא זמן אחר, שלא נמדד בשעון, זמן שנמצא תמידית בתווך שבין קצב החיים העירוני לקצב אחר. במובנים אלו הסירה מציעה אפשרות של תקווה לזמן אחר.
תהליכי העבודה בזכוכית מחייבים אורך רוח, שימוש בכלים מכניים מסוגים שונים, פרקטיקות גסות ועדינות כאחד כשתהליך היצירה כולו עומד בסימן של שליטה לצד חוסר ידיעה ותלות בהתנהגות החומר הטבעי. פילמוס מניחה לפנינו יצירה מזוקקת, תמציתית, עדינה ומטלטלת כאחד שמאפשרת לצופים להמשיך ולחשוב על הרעיונות שהיא נושאת בחובה.
אפי גן, קרן ויסהוז
קטיה איזבל פילמוס, נולדה ב-1976 - פסלת, מעצבת ומחנכת בינלאומית, העוסקת בעיקר בזכוכית מותכת בתנור. קטיה הציגה ולימדה
בהרחבה בישראל, אנגליה, הולנד, ונציה, ספרד, סקוטלנד, פינלנד וארצות הברית.
היא סיימה תואר ראשון באמנות (BFA) בקרמיקה וזכוכית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ישראל,
בשנת 2002, עם התמחות בפיסול. בשנת 2003 הקימה קטיה את הסטודיו הראשון שלה במפעל
זכוכית בירושלים, שם פיתחה קווי מוצרים עבור המפעל במקביל לעשייה הפיסולית שלה.
היא שימשה כמרצה בבצלאל ובמכללת שנקר עד שנת 2009, אז עברה לבריטניה ללימודי תואר שני
באוניברסיטת סנדרלנד. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות ובשנת 2010 הקימה סטודיו במרכז
הלאומי לזכוכית בבריטניה, שם ביצעה עבודות בהיקף רחב והזמנות ציבוריות.
כיום, לאחר שחזרה לישראל, ממוקם הסטודיו של קטיה בתל אביב, שם היא ממשיכה ליצור,
להתנסות, לחשוב ולהרגיש דרך הזכוכית.
טליה מוקמל
עקבות
מפעל 'גלוסקא' לימד ונידב תבנית, ואת החומרים קנתה במפעל היצרני האחרון שנשאר בארץ (מפעל 'סלע' שנסגר בשנת 2023). טליה יצרה סוג של חיבור שלא ניתן להפרדה, בין חלקי שטיח ומרצפות טרצו שיצקה פיזית בחצר בית הוריה.
את דוגמת השטיח הטמיעה גם בחומרים אחרים ועבודה מסדרה זו מוצבת בחלל.
דוגמת השטיח הוטבעה באמצעות עיסת נייר שנעשתה מעיתוני התקופה אשר נערמו בסטודיו. היצירה הקרועה, השסועה והמחוררת, מחזיקה את זיכרון דוגמת השטיח מבית סבתה אבל גם את טיבו של הזמן, הפירוק, הקושי וההתפוררות הנחווים כאן.
זוג נעליים מוצב בחדר. הנעליים עשויות מתערובת של חול, קמח ומים ואפויות בתנור ביתי, בתוך רשת עשויה עור והן ביטוי לאינטראקציה בין אדם – טבע – תוצר.
נעל נושאת את ההולך בה תוך שהיא אוחזת במשמעויות פיזיות הקשורות לגוף ולהולך בהן, קושרת בין ההלך לסביבה. מתוך כך הנעליים סימבוליות לדרך אותה עושים. ההשראה ליצירה המשותפת שנעשתה עם המעצבת אנוק יוסבשוילי, הגיעה גם תוך התבוננות בשרידי נעליים עתיקות שנמצאו בארץ.
העבודות של טליה מבטאות דיאלוג בין פרקטיקות הבאות מעולם התעשייה לפרקטיקות שמאפיינות מלאכות-יד שונות. באמצעותן מנסה טליה להבין כיצד האובייקט הסופי מכיל את זיכרון עבודת היד, כמו גם את האנרגיה ואת זיכרון הסיפור האישי ממנו נבע. התוצאה מזקקת אמירה רחבה על תרבות חומרית של מקום, על משמעויות של הגירה, על קבוע ונייד כמו גם חיבור אל שורשים אישיים.
אפי גן, קרן ויסהוז
טליה מוקמל (1985) חיה ויוצרת בתל אביב, ישראל.
מעצבת ואמנית רב-תחומית. מרכז עשייתה עוסק במחקר של תהליכי ייצור ותרבות חומרית מקומית. גוף עבודותיה מורכב מאובייקטים פיסוליים ומיצבים המשלבים מלאכות יד מסורתיות ושיטות ייצור מן התעשייה המודרנית. ההיסטוריה הנאלמת של משפחתה, והחיים בסביבה רב - תרבותית, מגדירים את מרחב המחקר והעשייה בתוכו היא עומלת וחוקרת את הבסיס לזהותה המקומית והאישית. הדימויים אותם היא בוחרת להציג לקוחים מנושאים וסמלים בעלי מאפיינים היסטוריים ותרבותיים, באמצעותם היא מבקשת להציף שאלות העוסקות בהשפעותיו של החפץ, במסגרת הזמן, החומר והמקום.
טליה מוקמל בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל, ירושלים .(2012) עבודותה הוצגה בטריאנלה במילאנו בתערוכה ״Nature "Broken באוצרותה של פאולה אנטונלי ,(2019) והיא זוכת פרס רוטשילד בקטגוריית עיצוב מוצר לשנת .2021
קן גולדמן
הובילוני דרכים!
קן גדל בארה"ב ולמד אודות אורחות אמני הקרמיקה הילידים-אמריקאים: "כשאמן חרס היה מתחיל את עבודתו הוא היה לוקח מעט חומר מהחרסים ישנים וגורס אותו כדי להכניסו אל הכלי החדש. באופן הזה ערבב את העבר עם ההווה". החרסים העתיקים והסיפור על יצירתם היוו בסיס ליצירה חדשה ומתמשכת: המבט כלפי מטה, אל האדמה והחיפוש אחר 'מציאותיה' משכו בהמשך את המבט גם אל מרצפות טרצו בסטודיו, כדוגמת מרצפות בבתים רבים בישראל- ממאפייני אדריכלות מקומית ותיקה.
קן יצק בסטודיו בעבודה עמלנית 10 מרצפות גדולות יחסית, כשכל אחת מכילה גם חרסים ארכיאולוגים. הפעולה חיברה עבר קדום – ארכיאולוגי עם 'עבר עכשווי'. התוצאה צולמה, הוגדלה והודפסה והפכה למעין 'מפת-מקום'. מבטו של הצופה מתחדד, מחפש את סימני החרסים, כמו גם מבקש לגלות את ההבדלים בין כל אחד מהצילומים.
כקדרים הילידיים החליט קן לייצר 10 כוסות קרמיקה המכילות את החומר העתיק כשהוא מעורבב עם חומר-הווה. הקשר למקום, לסיפור 'גדול ' נעשה באמצעות סיפור 'קטן' ועמלני בסטודיו.
העבודות מחברות בין עבר עתיק והווה, בין אדמה חומר ובטון, קושרות בין זמנים וחומרים שונים, עוסקות ביחס שבין אדם לשורשיו, בין זהות עצמית וקולקטיבית.
אפי גן, קרן ויסהוז
קיבוץ שלווחות
ד.נ. עמק בית שאן
ישראל
10910
טלפון: 972-054-3397774
דוא״ל: ksgoldman2001@yahoo.com
אתר אינטרנט: www.kengoldmanart.com
פרטים אוטוביוגרפיים
נולד: 1960, ממפיס טנסי
השכלה: מכון פראט, תואר שני בעיצוב תעשייתי, 1985
ברוקלין קולג׳, תואר ראשון 1981 אומנות
חדשות
2024 - רכישה ע״י מוזיאון ישראל: - מעיל תורה- ושלישיית בובות קבלה.
2023 - רכישת "מסכת קמע מגיפה" למוזיאון ישראל, אוסף יודאיקה.
2022 - רכישת "גרגר פורים פוטין" ע״י מוזיאון פולין.
2022 - הצבה שנייה של אנדרטת קאלושין לזכר קורבנות יהודי קאלושין בתקופת רצח העם הנאצי - מלחמת העולם השנייה.
2021 - רכישת "מסכת קמע מגיפה" ע״י מוזיאון פולין.
2018 - תכנית שהייה בינלאומית לאמנות "Living Under Water" - ונציה, איטליה.
אוספים
יצירות באוספי מוזיאונים: מוזיאון ישראל ירושלים, מוזיאון עין חרוד, מוזיאון וולפסון ירושלים, אנו - מוזיאון העם היהודי, מוזיאון לאמנות יהודית פילדלפיה. פולין מוזיאון וורשה
אוספים פרטיים בארה״ב, ישראל וקנדה.
תערוכות קבוצתיות
2024 - "תנוחות יהודיות סקסיות" - מוזיאון יהודי אמסטרדם - אוצרת: מרים גולדמן
2024 - "Living Under Water" - בית הכנסת דאונטאון, דטרויט
2024 - "חמסה" - גלריה לורי מ. טיש, ניו יורק - אוצר: אידו נוי
2024 - "שולחן שבת" - מוזיאון עין חרוד לאמנות, ישראל - אוצרת: דבורה ליס
2024 - "туда וחזרה" - גלריה גאולה, ירושלים - אוצרים: ידידיה גיזבר ואלחנן שלמה
2024 - "יחסי מין - תנוחות יהודיות" - מוזיאון יהודי ברלין, גרמניה ומוזיאון יהודי אמסטרדם - אוצרת: מרים גולדמן
2024 - "אופק אחר" - מרכז אמנות תקוע, גלריה לאמנות מדליין גרינוולד - תקוע, ישראל - אוצר: דייויד כהן
2022-3 - "100 תפיסות שגויות על יהודים ובקרבם" - מוזיאון יהודי וינה - וינה - צוות אוצרי המוזיאון היהודי וינה
2022 - "גלוי" הגוף הפוליטי - גלריה GH - ישראל - אוצרת: דניאלה סראיה
2021-22 - הביאנלה של ירושלים - ארבע אמות - אוצר: רמי עוזרי
2021 - אוסף קבוע - מוזיאון אנו - תל אביב - ישראל - אוצרת: דבורה ליס
2021 - "Arte na Quarentena" - מוסטרה מוזיאון - ברזיל - אוצרת: אנה קרולינה רלסטון
2021 - "על ההשלכות של דברי שנאה" - יוזמת וקטור ארט - תערוכה וירטואלית - אוצרים: רובין אטלס, ננסי קארנט
2021 - "חיוביות מוגבלת" - גלריה 3x3 תל אביב - ישראל - אוצרת: מיכל שפירא
2020 - "אובייקט מעבר" - מוזיאון לתרבות הפלשתים - אשדוד, ישראל - אוצרים: גלית גאון ותום כהן
2020 - "טקסט טקסטורה טקסטיל" - גלריה קליף - נתניה, ישראל - אוצר: פריד אבו שאקרה
2020 - "זכרון השואה" - אוניברסיטת תל אביב - ישראל - אוצרת: אביבית אגם דאלי
2020 - "חדא כנישתא" - מוזיאון משכן לאמנות - ישראל - אוצרת: דבורה ליס
על יצירתו
הפרקטיקה האמנותית שלי מתעמקת בנושאים אוניברסליים של אמונה, מגדר, קהילה, שייכות ותמותה, תוך שאיבה מחוויה אישית וממורכבויות הניווט בין זהויות תרבותיות מרובות. אני חוקר את המתח המובנה בין תחושת שורשיות לתחושה של זרות, מתבונן ממקום של חיבור וניתוק כאחד. אני עובד במגוון רחב של מדיה – כולל מיצב, וידאו, פיסול, ציור, צילום, הדפסה תלת-ממדית ותחריט עץ – ונותן עדיפות לבחירת המדיום המהדהד בצורה הטובה ביותר עם כל נושא ספציפי. הומור ואירוניה משמשים לעתים קרובות ככלים ביקורתיים, המזמינים את הצופים להיכנס לדיאלוג ולהרהר בשכבות העמוקות יותר של המשמעות בכל יצירה.
לנה רבנקו
ציידים / לקטים / נוודים
רבנקו מלקטת אל תוך יצירתה יסודות הלקוחים ממקורות שונים, רפרנסים ידועים מהתרבות הרוסית או היפנית, או השראה מציורי מיניאטורות מוגוליות מהתרבות הההודית והפרסית. פעולת הליקוט יוצרת קשרים בין עולמות שונים לתחביר שהוא בו זמנית חדש ומוכר.
אל תוך המרכיבים המזוהים ביצירה, שוזרת רבנקו רגעים של פנטזיה המשבשים את המוכר באמצעות משחקי פרופורציה, צבעוניות רוויה ויצירת שכבות קולאז' ה"נספגות" בעורן של הדמויות והופכות לחלק בלתי נפרד מהן. עולם הפנטזיה של רבנקו מציג סינטזה בין עולם החי, האנושי והצומח. דמויות אנושיות מקבלות מאפיינים כמו קרניים, שיניים או קנוקנות שמוסיפים להן נופך צמחי וחייתי.
בעלי החיים עוברים האנשה המדגישה אישיות ומודעות והם משיבים לצופה מבט ישיר בחריצת לשון וחצי קריצה. טרנספורמציות בין אדם, חיה וצמח, הן תמה מוכרת במיתולוגיה הקלאסית, בה הופכת דמותם של נשים וגברים לבעלי חיים או צמחים. האדם נתפס לחלק אורגני בתוך עולם הטבע וכולם: אנשים, צמחים ובעלי חיים, נתונים לגחמתם של האלים. האווירה בציורים נדמית מאופקת ובכל זאת גלום בה פוטנציאל להתפרצות של הפראי מבעד למעטה המתורבת.
בעבודות נוספות מציירת רבנקו זיכרונות מיום יום ביתי ונוסטלגי, בסביבה שהיא בברור אינה ישראלית. סיפורה רלוונטי לעולם העכשווי המתאר הגירה וחיים בין-תרבויות שונות, בשפה רב קולית, השואבת ממקורות גלובליים. שורשיה מתפרשים למרחבים ומעוגנים בעולמות שונים, חלקם מציאותיים חלקם פנטסטיים, אך כולם הופכים לשלה מעצם בחירתם.
אפי גן, קרן ויסהוז
לנה רבנקו נולדה במינסק, בלארוס, ועברה לישראל בגיל 14. היא למדה תקשורת חזותית באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים, ואחר כך טיילה בהודו ואסיה, שם פיתחה סגנון אמנותי אישי.
בעבודה עם נייר, אקריליק וצבעי מים, לנה יוצרת עבודות בהשראת זכרונות ילדות ופחדים, מיתולוגיות ואלמנטים של טבע. האמנות שלה חוקרת נושאים של זהות, טרנספורמציה והקשר בין העבר להווה. לנה הציגה מספר תערוכות יחיד ביפן, סין, רוסיה וישראל והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות.
שרון ברויאר
נמנום פראי
שרפרף ביתי ניצב בפינת החדר ועליו משחת שיניים שנערמה בצורה חשודה.
שועלים שובבים, מכוסי נוצות חדרו אל המרחב הביתי הבטוח והשקט. אנרגיית החיים הכאוטית שהם מביאים איתם פורעת את כל מה שמהוגן ומסודר.
ההצבה בחדר מנכיחה תחושה של אובדן שליטה והתפרקות.
האובייקטים בחדר מציגים טרנספורמציה כפולה: מחומרים דוממים המתקשרים לניקיון, סדר ובריאות – לבעלי חיים ורמשים הקשורים לריקבון, לכלוך ומוות.
החשיפה של התוך הפנימי, העדין והרך, מרמזת על פעולה אגרסיבית ואולי אף אלימה, אך במקביל מעלה תחושות פיזיות, כמעט ארוטיות וחושניות שמגרות ומפעילות את החושים, כאילו ניתן לטעום את העסיס המתוק של התותים ולהריח את ריחה המרענן של משחת השיניים. החיבור שעושה שרון בין פראיות לעונג ותשוקה, מתבטא דרך החומריות והגופניות: לעיתים הגוף מרוקן ומפורק ולעיתים גדוש ועולה על גדותיו.
סימון חדר השינה כמרחב גבולי הניצב על הסף שבין ערות לשינה, מאפשר לשרון לפרוץ ולטשטש גבולות מוכרים (פנימי/חיצוני, רציונלי/תת הכרתי, בטוח/מסוכן, מסודר/כאוטי). בכך מתאפשר מרחב חלומי, שבו הכל מתערבב מחדש ומתגבש ליצירת זהות שהיא אלסטית יותר, נזילה וחופשית.
אפי גן, קרן ויסהוז
שרון ברויאר היא אומנית רב תחומית, נולדה בתל אביב, 1985 וחיה ועובדת בבית ברל, ישראל.
בעבודותיה, ברויאר יוצרת סצנות בהן דמויות אדם וחיה משולבות עם רדי מייד, המייצרים עולם אינטימי שנע בין האקולוגי למסחרי. ברויאר מגדירה עצמה כפסלת יחד עם זאת עבודות הפיסול שלה רוויות צבע, ולעיתים ישלבו מדיומים נוספים כמו וידאו או סאונד.
ברויאר בוגרת של תיכון לאומנויות תלמה ילין 2003. למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי ירושלים, זכתה בפרס הצטיינות מטעם ראש העיר ירושלים ב 2008. סיימה תואר ראשון בלימודי אומנות וחינוך במדרשה לאומנות, בית ברל, זוכת פרס הצטיינות באומנות מתאם המדרשה, וזוכת תמיכת הקרן אמריקה ישראל לשנת 2020.
את תערוכת היחיד הראשונה שלה ,לאכול מהריצפה, הציגה בבית האומנים ירושלים באוצרותה של רותי סלע 2021. בשנת 2022 זכתה בפרס הכט, ובאותה השנה הציגה את תערוכת היחיד השנייה שלה מרפקים מתרפקים במוזיאון הכט בחיפה. ב2024 הציגה בתערוכה הקבוצתית רואים ירוק רואים שקוף, באוצרותה של איה מרון, ביתן אייל עופר, מוזיאון תל אביב. בקרוב ברויאר תציג את תערוכת היחיד השלישית שלה בגלריה העירונית ראשון לציון 2025.
עבודותיה לרוב מאופיינות במשחקיות, הומור ושעשוע ודרכם ניתן לחשוב מחדש על מהות האדם הקטן והחייתי שנולד לתוך מערכת סינטטית, פרי יצירת דורות של האנושות כולה.
לנה רבנקו, נירית דקל ואדים וולודצ'נקוב
אדפטציה
היצורים השובבים של רבנקו מקבלים נפח וסביבה חלומית, עשויה לעילא בידיה של צורפת הזכוכית נירית דקל. האפשרות לראות את היצור בסביבתו ה'טבעית' מוסיפה נפח לקסם שמשרה היצירה. היצירות שנדמות לעוגות מתוקות, מקבלות רובד של אובייקט תשוקה שמתחשק לטרוף.
לעומתן היצירות שנוצרו בשיתוף פעולה עם אמן הגרפיטי ואדים וולודצ'נקוב שמצייר טקסטים קליגרפיים בסגנון גותי, משרים אווירה חמורה ואפלה.
הדמויות שמציירת לנה על גבי הרקע שיצר להן ואדים, נדמות כלקוחות מתרבות אצולה אירופית המעניקה להן רובד סימבולי של עולם ישן ומהודר. מערכת היחסים בין הדמויות של לנה לסביבות שיצרו נירית וואדים פועלות בכיוונים מנוגדים: בעבודות התלת ממד היצורים של לנה קדמו לסביבה שיצרה עבורם נירית ואילו בעבודה עם ואדים קדמה הסביבה שרשם לדמות שציירה מעליה לנה והשפיעה על האינטראקציה איתה ועל עיצוב אופייה.
בכדי לשרוד בעולם הטבע, נדרשת אדפטציה והשתנות בתהליך אבולוציוני ארוך עד להתאמה בין הסביבה לחיים בה. ביצירה משותפת תהליך זה מתורגם להקשבה, גמישות ופתיחות לאחרים, לא מתוך הכרח הישרדותי אלא מתוך רצון להתפתח ולגדול.
אפי גן, קרן ויסהוז