תערוכות סתיו 01.02.2022 – 20.11.2021

ינאי קלנר

כי יכול נוכל לה

שם התערוכה לקוח מתוך פסוק תנכ"י מוכר: המרגלים חוזרים מלתור את הארץ ומספרים עליה לכלב בן יפונה "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ…
ויהס כלב את העם אל משה ויאמר "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

הבחירה בשם זה – מודעת, פוליטית, ביקורתית, נוקבת ומבטאת קשר הדוק בין האמנות לחיים. רלבנטיות הציטוט ומשמעויותיו המשתנות לאורך השנים מרכזית ליצירה כמו גם לפרשנותה. "הפסלים שלי מרושלים, נונשלנטיים, עשויים שאריות: חומרי בניין, סמרטוטים, אבנים וחומרים זולים ופשוטים. עבודת הפיסול שלי היא מלחמה בחומר, מאבק על שליטה וריסון לצרכי ורצונותיי. דרך הפסלים אני שואל שאלות על תפקיד מנגנוני הייצור בחיינו ועל משחקי השליטה שלהם בנו ושלנו בהם. אופן הפעולה שלי הוא כשל בריקולר – bricoluer (בעל מלאכה חובב, מאלתר, המערב חומרים שנקרו תחת ידו, אוסף ומגיב לממצאים הנושאים חותם אנושי שבתוכם גלומים סיפורים משמעויות). ממצאים אלה מהווים את חומרי הגלם למשחק ולהרכבה מחדש, שתוצאתם היא יצירה מאולתרת, צירוף מחדש של סימנים שנלקחו ממערכות קיימות.
פסלים מוצבים בחדר: פסל אדם כורע, הנושם באמצעות מכונת הנשמה המשמיעה קולות נשימה במחזוריות קבועה ומולו פרוטומה (פסל של ראש אדם וחלק מחזהו) הניצבת על גבי פודיום גבוה כגובה אדם. דיוקן עצמי המקיים דיאלוג סמוי עם הפסל הכורע, מתכתב עם מסורת קלאסית בה הצייר או הפסל הושפע מסצנות דתיות והוא מנסה לחקות את העונג, או האקסטזה שבחיבור לאלוהיו (או למחולל נשמת אפו).
ציור דיגיטלי גדול מכיל סימנים שונים לפעולות המתרחשות בו זמנית. הציור מעניק מסגרת פרשנית מרחיבה אל עבר, הווה ועתיד בו זמנית. הוויזואליה של הציור מבטאת כמיהה להתגבר על המוות באמצעות סימבוליות מינית, היסטורית ומיתית כאחד. הפנטזיה המיתית ביצירה של ינאי קלנר אוחזת בסימנים ארס פואטיים (אמנות המדברת על אמנות). התערוכה שולחת אצבע אל מודרניזם, אל מקורות הפיסול כמו גם אל החיים ופנטזיית דחיית הקץ. אוצרת: אפי גן

שחר קורנבליט

אסופה

בתערוכה מוצגות עבודות בקנה מידה קטן שיצר האמן שחר קורנבליט בעשור האחרון, מרביתן טרם הוצגו לפני קהל.
נבירה בעבודותיו של קורנבליט לקראת התערוכה דמתה במובן מסוים לחפירה ארכיאולוגית, שכן במהלכה התגלו שכבות של הלכי רוח, מחשבות וסערות רגש שהונחו זו על גבי זו במגירת הסטודיו במשך השנים.

ההקשר הארכיאולוגי אינו זר לאמן, המגלה עניין רב בשרידי תרבויות עתיקות, ובמובן זה ניתן לומר שמעשה האוצרות ומעשה האמנות חולקים את אותו שדה רעיוני ונפגשים בשאלת הקשר שבין האמן הארכיאולוג לנפש האדם. קורנבליט מצוי בדיאלוג מתמיד עם המציאות החומרית והרוחנית של התרבות האנושית. בשיטוטיו בשווקים וברחובות הוא תר אחר אובייקטים מן העבר, מתעד וחוקר עקבות של תרבויות עתיקות. הממצאים שליקט הוא מתרגם לשפתו ומציב בהקשרים חדשים. עבודותיו הן כדימויים רעיוניים המחברים בין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי, סימני תודעה, כממצאים ארכיאולוגיים פסבדו־ארכיאולוגיים.
כאלו הם למשל העתק כד הזכוכית שמצא ומוצג בתערוכה וכן סדרת העבודות 'כדים' המצוירת על דפים מתוך ספר חשבונות ישן, כנראה מהתקופה העותומנית, אשר רכש באחד השווקים. גם בסדרה 'צלמיות' – עבודות נייר שנעשו בהשראת צלמיות אבן פרהיסטוריות מתקופת התרבות הירמוכּית, חלוקי נחל מחורצים ומנוקבים כדמויות פולחן שונות –מחבר האמן בין היסטוריה לשפה אישית. קורנבליט תופר קבלות ישנות זו לזו והן הופכות לדמויות ייחודיות אשר הנקבים שבנייר הם להן עיניים חלולות והצבע הדהה של הנייר נראה כעור אדם.
שפת הציור כשלעצמה אינה העיקר אלא היא משמשת כרקע או כלי לביטוי מצבים רגשיים ובחינתם, שכן המרחב הפנימי, המציאות הפנימית, הם שעומדים במרכז חקירתו של קורנבליט. הוא מצייר בעיקר בידיים. אצבעותיו, כך הוא מעיד, משמשות לו כעיניים וכמכחולים; משלחות את הדימוי אל מרחבי הנייר, כאילו הצורות בוקעות מקצותיהן. ידיו וציפורניו מותירות על המצע כתמים, שריטות וצלקות, כביטוי בלתי אמצעי לזיכרון ולחוויה אישיים. "יצירתו של שחר נדמית מינורית מפאת ממדיה הקטנים אך עוצמתה כעוצמת אנדרטאות… בעשייתו יש משהו אישי בוער מבפנים, משהו הכרחי שאי אפשר בלעדיו ואולי מזה נובעים העוצמה והיופי".*
אוצרת: דליה דנון

* עוזי צור, "חזון הכלים השבורים", הארץ, 22.1.2019.

טובה לוטן

חדר נתח

עבודותיה של טובה לוטן מתייחסות למושגים 'בגד', 'גוף', 'בית', נושאים בהם היא עוסקת מזה שנים. חדר נתח הוא ווריאציה נוספת על מושגים אלו, בו מתחדד הקשר בין הגוף והבגד, כאשר הוא מופיע בהקשר חדש, ביחס בין הגוף, הבגד והחדר.
עבודותיה של האמנית במהלך השנים קשורות ברובן בפעולה של פירוק וחיבור של בדים – בגדים – טקסטים, תוך שימוש גם ברישום וציור. בתערוכה כאן מתווסף אלמנט נוסף – החדר, מבנה אשר גם הוא מקיים את מה שהאמנית מכנה 'עיקרון העיטוף' – אופנים שונים בהם הגוף החי נעטף, מתעטף ועוטף.

חדר נתח הוא מקום שמהווה חדר ניתוח, הן במובן operation והן במובן analysis; מקום שבו מופרדים
הדברים לחלקים – חלקים, באמצעות העבודה האמנותית, לצורך חקירתם. אלא שחדר נתח, בהיותו מחקר – אישי
– אינטימי, עושה שימוש בנתחים המופקים במהלך הניתוח, לטובת בנייה של אופרציה חדשה, שתפעל לטובת
התחדשות ושינוי; לבישה והפשטה של צורות, שינוי ומפגש בין סוגי מעטפות של הגוף.
אפשר לראות בחדר נתח מעין תחנה טרנספורמטיבית; הוא חדר ניתוח, כמו גם חדר הלבשה, חדר התופרת, חדר
האמן, חדרו של הארכיטקט, חדר האלכימאי, חדר הפסיכואנליטיקאי וכן חדר המשורר. כל אלו הם חדרי חלימה
של 'תכניות עיטוף' מסוגים שונים, בהם מפורקים הדברים המובנים מאליהם לרכיביהם, נתחים – נתחים,
באופנים שונים, ובכל אחד מאלה מתבצעים שינויי צורה המולידים חומרים, דימויים ומשמעויות אחרות.
במובן זה, חלל התערוכה מכיל בתוכו את הנתחים – נתחים אשר האמנית נושאת בתוכה, מהם בנויים חייה,
מפרקת ומרכיבה, בונה גוף, בונה בית, מייצרת את 'תכנית העיטוף' העתידית שלה.

גסטון בשלאר, פילוסוף של המדע והדמיון הפואטי, מגדיר את הבית כגוף של דימויים המעניקים לאדם אשליות
או סיבות לתחושת יציבות, וכותב כי אפיונם של הדימויים הללו, פירושו לבטא את נשמת הבית ולפתח
פסיכולוגיה אמיתית של הבית. לדבריו, "נשמתנו היא בית. וכאשר אנו נזכרים בבתים, בחדרים, אנו לומדים
לשכון בתוך עצמנו. ניתן לראות זאת כבר עכשיו, דימויי הבית צועדים בשני הכיוונים: הם נמצאים בתוכנו
בה – במידה שאנו נמצאים בתוכם".* האדם מתגורר בגופו. האדם מתגורר במלבושו. האדם מתגורר בביתו. האדם
מתגורר בשפתו. טובה לוטן חולמת מן הטלאים והנתחים הבסיסיים ביותר את העטיפות המהוות את גופה ואת
ביתה.

אוצר: אורי דרומר
עריכת טקסט: אפרת א. קפלן

* גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, הוצאת בבל (2020)

חוה גילון

אוושה בנוף

"לכל מקום סיפור משלו. רבדים של התרחשויות שקרו וקורים כל הזמן. התרחשויות קטנות וזעירות, או גדולות, משנות מציאות. אני מתייחסת להתרחשויות במקום, במרחב המחיה בו אני חיה. מרחב מורכב, מסוכסך ואלים. הריק והרוגע אינם חזות הכול שכן מעבר למסך הנראות, מכיל 'המקום' אירועים שקרו ועדיין קורים. חיים שלמים שהוזזו, נתלשו, או הופסקו. למקום זיכרון נסתר, לעיתים נשכח, זיכרון אותו מנסה לחשוף. אני מנסה להסתכל אחרת. אני מתייחסת אל הזיכרון הנסתר: אנשים שהיו, עברו והשאירו אוושה קלה בנוף לפני שנעלמו".

"על מצעים בגודל 120/120 ס"מ הדבקתי רצועות קרטון, אותן פירקתי מגלילים תעשייתיים ועליהם רשמתי בפחם. דימויים ספק נוכחים ספק נעלמים מגיעים מצילומי עבר, היסטוריים כמו גם מצילומים עכשוויים. 'אימצתי' אמנים כמו הצלמת דורותיאה לאנג שצילמה אנשים בשנות השפל הכלכלי בארה"ב וצילומים של רוברט קאפה מצלמי המלחמה המפורסמים של המאה ה־20. הגעתי לתוצאה שמוטמנים בה מסרים כללים הנתונים לפרשנות אישית רחבה'.
סדרת עבודות נוספת מוצגת כמיצב מפעיל. ההשראה ליצירה היו גלילי תפילה טיבטיים. הגלילים התעשייתיים עשויים קרטון ומחוברים לקיר על צירם המרכזי. על הגלילים כתמי דיו שלפעמים מלווים בקילוף ו'חפירה' בקרטון. בחלקם העליון כתמי דיו עדינים והרמוניים משחזרים לכאורה את האווירה הרגועה המשתקפת בליטוגרפיות של רוברטס, ואילו בחלקם התחתון כתמי הדיו קשים ואקספרסיביים, כצילומיהם של קאפה ולאנג, מעבירים תחושה של מציאות כאוטית שבה אנו מתקיימים".
חוה גילון נולדה בדרום אפריקה, למדה באנגליה ומתגוררת מעל 40 שנים בחיפה. כ־4 עשורים לימדה עיצוב טקסטיל ואמנות. היכרות ממושכת עם טכניקות הדפס, וטקסטיל נמצאת ברקע עבודות הציור והמיצב המוצגים בתערוכה הנוכחית. אוצרת: אפי גן

אתי צ'כובר

נון פיניטו

'קיר בגלריה' מכיל ציורים שהורכבו מתוך עשרות רבות של ציורי דיוקנאות שצוירו משנת 2008 על גבי מפיות, עטיפות פנימיות של דגני בוקר, קרשים ושאריות אחרות. מאחורי מהלך ציורי כזה עשרות רבות של שנות ציור, מיומנות ציורית וכבוד רב למאסטרים הגדולים. הדיוקנאות מבטאים שיח ארוך של הציירת, עם אמני עבר שחיו באירופה ובעיקר בהולנד, בה חיה והציגה שנים ארוכות.

אתי מתבוננת זמן ארוך בדיוקן מצויר ואז 'מעלה אותו' מתוכה, תוך שהיא מייצרת שיח עם הדמות המאפשר לה
להגיע אל 'כאן ועכשיו'. חלק מהדמויות אוצרות הבעה נוגה של סבל, מולן אחרות מעידות על עונג עילאי /
דתי, אחרות מביטות במבט זגוגי שאינו מסגיר, ויש דיוקנאות המתפוגגים כמעט לגמרי.
הציורים שייכים לסדרה 'נון־פיניטו', סדרה של ציורים לכאורה לא גמורים. הבחירה במצעים פשוטים,
יומיומיים, רחוקים מהמצע הקלאסי, מעידה על זמן התהוותם – עכשוויים. אתי מרשה לעצמה להקל ראש
(לכאורה) במצע, לזוז מהקנבס הלבן אל עבר אפשרויות חדשות וזמינות. באופן הזה נוצר קשר נוסף בין עבר
להווה.
צ'כובר פועלת כבמסע התבוננות, בניסיון ללכוד את הבעתו של היחיד מתוך תמונה. בין הציורים מבליחה
דמות מצוירת אחת שאינה שייכת לדיוקנאות המצוירים מתוך ציורים מפורסמים. שאלה פתוחה מהדהדת: האם
משהו השתנה? הרקע, כמו גם ההבעה הרצינית, בולטים בשונותם ומנכיחים אפשרות לשיח ציורי חדש.

אוצרת: אפי גן

שחר סריג, דגנית אליקים

שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה

״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.

היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את
דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא
משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.
הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני
בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם
אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו, 55:54 דקות

אוצר: דורון פישביין

נגן וידאו
נגן וידאו

2020

תערוכות סתיו

01.02.2022 – 20.11.2021

שתי מילים אלה מקיימות ביניהן זיקה חיונית שכן ה'אין' מניח את קיומו של ה'יש'.

המושג גבול הינו תוצר לשוני מרכזי בהתפתחות התודעה האנושית. גבולות מגדירים ומארגנים את ה'יש' בעולם באמצעות סימנים וחוקים. גבול בין ים ליבשה, גבול בין מגע לחדירה, גבול בין רכוש הפרט לנכסי המדינה, כמו גם גבולות המרחבים השונים שבהם מוצגות במקביל שלוש תערוכות תחת אותו שם, בגלריה העירונית בראשון לציון, בגלריה בבית יד לבנים בראשון לציון, ובגלריה קריית האמנים בטבעון.

את המילה אין ניתן לתאר גם כלא-יש.
אין גבול הינו צרוף מילים מתעתע. ניתן לדמיין מרחבי תוהו ובוהו עד כדי אבדון, ובו בזמן מרחב שהחופש בו מוחלט, חוזרות ונוכחות בו דמויות שחלפו מן העולם, וחושים מחליפים בו תפקידים. ויש ובמרחב כזה צצה מנגינה, רעיון מפתיע או תמונת זיכרון מנחמת.
שם התערוכה מרצד על מסך המחשב,

אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול

הפועל גבל מופיע בספרות חז"ל. משמעותו היא ללוש, לערבב חלקיקי חומר עם מים כדי שהחומר יהפוך לאחיד. "כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה" (קטע: רש"י על בראשית ב' ו'). האותיות המצויות בסמיכות זו לזו בשמה של התערוכה, וכמילה נפרדת יש בהן תיאור פעולה של הכנת חומר, מעוררות מחשבה.
הייתכן שבין אותיות שמה של התערוכה טמונה הצעה? הצעה שניתן להבינה כקריאה לפעולה כמו גם רמז לשימוש בחומר. אין גבול להפתעות.
המכנה המשותף ליצירות בתערוכה הוא בחירת האומנים ליצור בחומרים קרמיים. כל אמן בחר נקודת התייחסות משלו מול נושא התערוכה.
חווית הצופה עשויה להתרחש במרחב שבין היצירה המוצגת לבין עיני המתבונן.

אנו מזמינים אתכם לשיטוט תוך תשומת לב ועין לכל אחת מהיצירות.

טקסט מאת טליה טוקטלי
יולי 2021

ינאי קלנר

כי יכול נוכל לה

גנב הדלק 165x40x60 ס"מ, אפוקסי, צינורות, מנוע, עץ, 2021
התעלות 85x60x115 ס"מ, אפוקסי, עץ, חוט ,אנך בנאים, 2021
האלה עבודה דיגיטלית, הזרקת דיו על נייר ארכיבי, 2021

שם התערוכה לקוח מתוך פסוק תנכ"י מוכר: המרגלים חוזרים מלתור את הארץ ומספרים עליה לכלב בן יפונה "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ…
ויהס כלב את העם אל משה ויאמר "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

הבחירה בשם זה – מודעת, פוליטית, ביקורתית, נוקבת ומבטאת קשר הדוק בין האמנות לחיים. רלבנטיות הציטוט ומשמעויותיו המשתנות לאורך השנים מרכזית ליצירה כמו גם לפרשנותה.

"הפסלים שלי מרושלים, נונשלנטיים, עשויים שאריות: חומרי בניין, סמרטוטים, אבנים וחומרים זולים ופשוטים. עבודת הפיסול שלי היא מלחמה בחומר, מאבק על שליטה וריסון לצרכי ורצונותיי. דרך הפסלים אני שואל שאלות על תפקיד מנגנוני הייצור בחיינו ועל משחקי השליטה שלהם בנו ושלנו בהם. אופן הפעולה שלי הוא כשל בריקולר – bricoluer (בעל מלאכה חובב, מאלתר, המערב חומרים שנקרו תחת ידו, אוסף ומגיב לממצאים הנושאים חותם אנושי שבתוכם גלומים סיפורים משמעויות). ממצאים אלה מהווים את חומרי הגלם למשחק ולהרכבה מחדש, שתוצאתם היא יצירה מאולתרת, צירוף מחדש של סימנים שנלקחו ממערכות קיימות.

פסלים מוצבים בחדר: פסל אדם כורע, הנושם באמצעות מכונת הנשמה המשמיעה קולות נשימה במחזוריות קבועה ומולו פרוטומה (פסל של ראש אדם וחלק מחזהו) הניצבת על גבי פודיום גבוה כגובה אדם. דיוקן עצמי המקיים דיאלוג סמוי עם הפסל הכורע, מתכתב עם מסורת קלאסית בה הצייר או הפסל הושפע מסצנות דתיות והוא מנסה לחקות את העונג, או האקסטזה שבחיבור לאלוהיו (או למחולל נשמת אפו).

ציור דיגיטלי גדול מכיל סימנים שונים לפעולות המתרחשות בו זמנית. הציור מעניק מסגרת פרשנית מרחיבה אל עבר, הווה ועתיד בו זמנית. הוויזואליה של הציור מבטאת כמיהה להתגבר על המוות באמצעות סימבוליות מינית, היסטורית ומיתית כאחד. הפנטזיה המיתית ביצירה של ינאי קלנר אוחזת בסימנים ארס פואטיים (אמנות המדברת על אמנות). התערוכה שולחת אצבע אל מודרניזם, אל מקורות הפיסול כמו גם אל החיים ופנטזיית דחיית הקץ.

אוצרת: אפי גן

שחר קורנבליט

אסופה

ללא כותרת, פחם וגלויה שרופה על נייר, 21x56 ס"מ, 2018 (פרט)
כאוס, טכניקה מעורבת על נייר,19.5x21 ס"מ
סימנים של רוח, שמן ואש על נייר, 11.4x11.2 ס"מ, 2011
ללא כותרת, טכניקה מעורבת על בד, 12x21.5 ס"מ, 2020

בתערוכה מוצגות עבודות בקנה מידה קטן שיצר האמן שחר קורנבליט בעשור האחרון, מרביתן טרם הוצגו לפני קהל.
נבירה בעבודותיו של קורנבליט לקראת התערוכה דמתה במובן מסוים לחפירה ארכיאולוגית, שכן במהלכה התגלו שכבות של הלכי רוח, מחשבות וסערות רגש שהונחו זו על גבי זו במגירת הסטודיו במשך השנים. ההקשר הארכיאולוגי אינו זר לאמן, המגלה עניין רב בשרידי תרבויות עתיקות, ובמובן זה ניתן לומר שמעשה האוצרות ומעשה האמנות חולקים את אותו שדה רעיוני ונפגשים בשאלת הקשר שבין האמן הארכיאולוג לנפש האדם.

קורנבליט מצוי בדיאלוג מתמיד עם המציאות החומרית והרוחנית של התרבות האנושית. בשיטוטיו בשווקים וברחובות הוא תר אחר אובייקטים מן העבר, מתעד וחוקר עקבות של תרבויות עתיקות. את הממצאים שליקט הוא מתרגם לשפתו ומציב בהקשרים חדשים. עבודותיו הן כדימויים רעיוניים המחברים בין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי, סימני תודעה, כממצאים ארכיאולוגיים פסבדו־ארכיאולוגיים. כאלו הם למשל העתק כד הזכוכית שמצא ומוצג בתערוכה וכן סדרת העבודות 'כדים' המצוירת על דפים מתוך ספר חשבונות ישן, כנראה מהתקופה העותומנית, אשר רכש באחד השווקים.

גם בסדרה 'צלמיות' – עבודות נייר שנעשו בהשראת צלמיות אבן פרהיסטוריות מתקופת התרבות הירמוכּית, חלוקי נחל מחורצים ומנוקבים כדמויות פולחן שונות –מחבר האמן בין היסטוריה לשפה אישית. קורנבליט תופר קבלות ישנות זו לזו והן הופכות לדמויות ייחודיות אשר הנקבים שבנייר הם להן עיניים חלולות והצבע הדהה של הנייר נראה כעור אדם.

שפת הציור כשלעצמה אינה העיקר אלא היא משמשת כרקע או כלי לביטוי מצבים רגשיים ובחינתם, שכן המרחב הפנימי, המציאות הפנימית, הם שעומדים במרכז חקירתו של קורנבליט. הוא מצייר בעיקר בידיים. אצבעותיו, כך הוא מעיד, משמשות לו כעיניים וכמכחולים; משלחות את הדימוי אל מרחבי הנייר, כאילו הצורות בוקעות מקצותיהן. ידיו וציפורניו מותירות על המצע כתמים, שריטות וצלקות, כביטוי בלתי אמצעי לזיכרון ולחוויה אישיים.

"יצירתו של שחר נדמית מינורית מפאת ממדיה הקטנים אך עוצמתה כעוצמת אנדרטאות… בעשייתו יש משהו אישי בוער מבפנים, משהו הכרחי שאי אפשר בלעדיו ואולי מזה נובעים העוצמה והיופי".*

אוצרת: דליה דנון

* עוזי צור, "חזון הכלים השבורים", הארץ, 22.1.2019.

טובה לוטן

חדר נתח

ללא כותרת, מדיה מעורבת על ניר פרגמנט, 90x190 ס"מ, 2021
נתח, שמן ופחם על ניר, 70x100 ס"מ, 2021
חדר, שמן ופחם על ניר,100x70 ס"מ, 2021

עבודותיה של טובה לוטן מתייחסות למושגים 'בגד', 'גוף', 'בית', נושאים בהם היא עוסקת מזה שנים. חדר נתח הוא ווריאציה נוספת על מושגים אלו, בו מתחדד הקשר בין הגוף והבגד, כאשר הוא מופיע בהקשר חדש, ביחס בין הגוף, הבגד והחדר.

עבודותיה של האמנית במהלך השנים קשורות ברובן בפעולה של פירוק וחיבור של בדים – בגדים – טקסטים, תוך שימוש גם ברישום וציור. בתערוכה כאן מתווסף אלמנט נוסף – החדר, מבנה אשר גם הוא מקיים את מה שהאמנית מכנה 'עיקרון העיטוף' – אופנים שונים בהם הגוף החי נעטף, מתעטף ועוטף.
חדר נתח הוא מקום שמהווה חדר ניתוח, הן במובן operation והן במובן analysis; מקום שבו מופרדים הדברים לחלקים – חלקים, באמצעות העבודה האמנותית, לצורך חקירתם. אלא שחדר נתח, בהיותו מחקר – אישי – אינטימי, עושה שימוש בנתחים המופקים במהלך הניתוח, לטובת בנייה של אופרציה חדשה, שתפעל לטובת התחדשות ושינוי; לבישה והפשטה של צורות, שינוי ומפגש בין סוגי מעטפות של הגוף.

אפשר לראות בחדר נתח מעין תחנה טרנספורמטיבית; הוא חדר ניתוח, כמו גם חדר הלבשה, חדר התופרת, חדר האמן, חדרו של הארכיטקט, חדר האלכימאי, חדר הפסיכואנליטיקאי וכן חדר המשורר. כל אלו הם חדרי חלימה של 'תכניות עיטוף' מסוגים שונים, בהם מפורקים הדברים המובנים מאליהם לרכיביהם, נתחים – נתחים, באופנים שונים, ובכל אחד מאלה מתבצעים שינויי צורה המולידים חומרים, דימויים ומשמעויות אחרות. במובן זה, חלל התערוכה מכיל בתוכו את הנתחים – נתחים אשר האמנית נושאת בתוכה, מהם בנויים חייה, מפרקת ומרכיבה, בונה גוף, בונה בית, מייצרת את 'תכנית העיטוף' העתידית שלה.

גסטון בשלאר, פילוסוף של המדע והדמיון הפואטי, מגדיר את הבית כגוף של דימויים המעניקים לאדם אשליות או סיבות לתחושת יציבות, וכותב כי אפיונם של הדימויים הללו, פירושו לבטא את נשמת הבית ולפתח פסיכולוגיה אמיתית של הבית. לדבריו, "נשמתנו היא בית. וכאשר אנו נזכרים בבתים, בחדרים, אנו לומדים לשכון בתוך עצמנו. ניתן לראות זאת כבר עכשיו, דימויי הבית צועדים בשני הכיוונים: הם נמצאים בתוכנו בה – במידה שאנו נמצאים בתוכם".*
האדם מתגורר בגופו. האדם מתגורר במלבושו. האדם מתגורר בביתו. האדם מתגורר בשפתו. טובה לוטן חולמת מן הטלאים והנתחים הבסיסיים ביותר את העטיפות המהוות את גופה ואת ביתה.

אוצר: אורי דרומר

* גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, הוצאת בבל (2020)

עריכת טקסט: אפרת א. קפלן

חוה גילון

אוושה בנוף

דויד רוברטס היה כאן, דיו על גלילים תעשייתיים, 68x18 ס"מ כל גליל, 2020-2019
אוושה בנוף 1 (פרט), פחם טבעי על מצע קרטון, 120x120 ס"מ, 2019
אוושה בנוף 2 (פרט), פחם טבעי על מצע קרטון, 120x120 ס"מ, 2020
אוושה בנוף 3, פחם טבעי על מצע קרטון, 120x120 ס"מ, 2020

"לכל מקום סיפור משלו. רבדים של התרחשויות שקרו וקורים כל הזמן. התרחשויות קטנות וזעירות, או גדולות, משנות מציאות. אני מתייחסת להתרחשויות במקום, במרחב המחיה בו אני חיה. מרחב מורכב, מסוכסך ואלים. הריק והרוגע אינם חזות הכול שכן מעבר למסך הנראות, מכיל 'המקום' אירועים שקרו ועדיין קורים. חיים שלמים שהוזזו, נתלשו, או הופסקו. למקום זיכרון נסתר, לעיתים נשכח, זיכרון אותו מנסה לחשוף. אני מנסה להסתכל אחרת. אני מתייחסת אל הזיכרון הנסתר: אנשים שהיו, עברו והשאירו אוושה קלה בנוף לפני שנעלמו".

"על מצעים בגודל 120/120 ס"מ הדבקתי רצועות קרטון, אותן פירקתי מגלילים תעשייתיים ועליהם רשמתי בפחם. דימויים ספק נוכחים ספק נעלמים מגיעים מצילומי עבר, היסטוריים כמו גם מצילומים עכשוויים. 'אימצתי' אמנים כמו הצלמת דורותיאה לאנג שצילמה אנשים בשנות השפל הכלכלי בארה"ב וצילומים של רוברט קאפה מצלמי המלחמה המפורסמים של המאה ה־20. הגעתי לתוצאה שמוטמנים בה מסרים כללים הנתונים לפרשנות אישית רחבה'.

סדרת עבודות נוספת מוצגת כמיצב מפעיל. ההשראה ליצירה היו גלילי תפילה טיבטיים. הגלילים התעשייתיים עשויים קרטון ומחוברים לקיר על צירם המרכזי. על הגלילים כתמי דיו שלפעמים מלווים בקילוף ו'חפירה' בקרטון. בחלקם העליון כתמי דיו עדינים והרמוניים משחזרים לכאורה את האווירה הרגועה המשתקפת בליטוגרפיות של רוברטס, ואילו בחלקם התחתון כתמי הדיו קשים ואקספרסיביים, כצילומיהם של קאפה ולאנג, מעבירים תחושה של מציאות כאוטית שבה אנו מתקיימים".

חוה גילון נולדה בדרום אפריקה, למדה באנגליה ומתגוררת מעל 40 שנים בחיפה. כ־4 עשורים לימדה עיצוב טקסטיל ואמנות. היכרות ממושכת עם טכניקות הדפס, וטקסטיל נמצאת ברקע עבודות הציור והמיצב המוצגים בתערוכה הנוכחית.

אוצרת: אפי גן

אתי צ'כובר

נון פיניטו

ללא כותרת, שמן על לוח קנבס, 12x10 ס"מ, 2021
ללא כותרת, שמן על עץ, 14.5x16 ס"מ, 2019
ללא כותרת, שמן על קרטון, 18x24 ס"מ, 2020
ללא כותרת, שמן על עץ, 25x14 ס"מ, 2021
ללא כותרת, שמן על קרטון, 20x20 ס"מ, 2019

'קיר בגלריה' מכיל ציורים שהורכבו מתוך עשרות רבות של ציורי דיוקנאות שצוירו משנת 2008 על גבי מפיות, עטיפות פנימיות של דגני בוקר, קרשים ושאריות אחרות. מאחורי מהלך ציורי כזה עשרות רבות של שנות ציור, מיומנות ציורית וכבוד רב למאסטרים הגדולים. הדיוקנאות מבטאים שיח ארוך של הציירת, עם אמני עבר שחיו באירופה ובעיקר בהולנד, בה חיה והציגה שנים ארוכות.

אתי מתבוננת זמן ארוך בדיוקן מצויר ואז 'מעלה אותו' מתוכה, תוך שהיא מייצרת שיח עם הדמות המאפשר לה להגיע אל 'כאן ועכשיו'. חלק מהדמויות אוצרות הבעה נוגה של סבל, מולן אחרות מעידות על עונג עילאי / דתי, אחרות מביטות במבט זגוגי שאינו מסגיר, ויש דיוקנאות המתפוגגים כמעט לגמרי.

הציורים שייכים לסדרה 'נון־פיניטו', סדרה של ציורים לכאורה לא גמורים. הבחירה במצעים פשוטים, יומיומיים, רחוקים מהמצע הקלאסי, מעידה על זמן התהוותם – עכשוויים. אתי מרשה לעצמה להקל ראש (לכאורה) במצע, לזוז מהקנבס הלבן אל עבר אפשרויות חדשות וזמינות. באופן הזה נוצר קשר נוסף בין עבר להווה.

צ'כובר פועלת כבמסע התבוננות, בניסיון ללכוד את הבעתו של היחיד מתוך תמונה. בין הציורים מבליחה דמות מצוירת אחת שאינה שייכת לדיוקנאות המצוירים מתוך ציורים מפורסמים. שאלה פתוחה מהדהדת: האם משהו השתנה? הרקע, כמו גם ההבעה הרצינית, בולטים בשונותם ומנכיחים אפשרות לשיח ציורי חדש.

אוצרת: אפי גן

שחר סריג ודגנית אליקים

שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה

'שחרור באמצעות שמיעה' (לכידה מתוך וידיאו), 55:54 ד', 2020

״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.

היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.

הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו 55:54 דקות.

אוצר: דורון פישביין

נגן וידאו