תערוכות חורף אביב
10.06.2024 – 16.03.2024

ניב גפני

בני אדם

באווירה של ציפייה להתרחשות הממאנת לבוא, רובצים בחדר דחלילי קש מגודלי גוף. הדחלילים,1 כמו נחטפו מהסביבה הטבעית לה נועדו והוכנסו לחלל הגלריה. הדחליל מעשה ידי האדם, נוצר בדמותו ומשמש כסוכנה של האנושות במעבר מחברת ציידים לקטים, התלויים בסביבתם, לקיום חקלאי המפעיל את הטבע לצרכי האדם.

הדחליל מסמל את המתח והמאבק האנושי לשליטה בטבע, ככלי ארכאי שהופעל כנגד בעלי החיים המזיקים לחקלאות. באופן דומה משמש הדחליל גם בעולם הרוח, כצלם פולחן / שליחו של האדם בין העולם הגשמי לעולם המטאפיזי. הוא מהווה ארכיטיפ לגולם, לגוף ריק הנועד לשרת את יוצרו, אך מגלם גם את פוטנציאל ההתפרעות והפחד שיקום כנגדו. למרות זאת, בתנועתם המכנית הרפטטיבית והרגועה של הדחלילים, יש מאווירת הרהור יותר מאשר אימה, ולא עולה מהם תחושת זדון מרתיעה.

גפני, נותן צורה לחומרים טבעיים ומכניים, שנועדו להיות כלי קיבול לרוח. הוא מציב אותם בקיום גבולי (או סיפי), שלא תואם שום קטגוריה בין חי/צומח/ דומם. מנגנון הפעולה המניע את הדמויות ויוצר את תחושת החיות, פותח פתח אפשרי לקלקול ואולי אף למוות. הצבתם בחלל הגלריה מונע מהם את התפקיד החקלאי שלשמו נוצרו ומפקיע אותם לטובת שימושו של האמן.

עבודותיו של גפני עוסקות באופן בו חומר משנה את צורתו ותפקודו, בתהליכים אינסופיים של בנייה, פירוק ובנייה מחדש. כולנו עשויים מאותו 'אבק כוכבים' הנמצא בתנועה תמידית. יצירתם של יצורי הקש מחריגה אותם מתוך המהלך הטבעי של התגלגלות החומר הצמחי (מנביטה, לצמיחה, הבשלה ועד לקמילה המזינה את סביבתה) ומצביעה על ההתערבות האנושית כפעולה המפקיעה אותם לצרכיה. גפני מסיט את נקודת המבט מהזווית האנושית אל יציריה ונותן תוקף לגיטימי לשאיפה להשתחרר משעבוד האדם/האמן לטובת שיבה למחזור טבעי של החומר ולמצות את פוטנציאל החיות שבהם.

בתערוכה מעמיק גפני את עיסוקו בחמקמקות של תופעות, המהדהדות מעבר למובנן הגשמי, פולשות למרחבים חדשים ומערערות את מערך היחסים המתוח שבין אדם לסביבתו.

אפי גן, קרן ויסהוז

רוני דוד

נופי תהודה

אנחנו מורגלים בצילום. המדיום ה'תופס את הרגע' קנה לו קניין אצל כל אחד מאתנו, אלא שהצילומים של רוני מזמינים אותנו להשתהות מעבר לרגע, להיכנס להרהור פנימי. כל אחד מהצילומים תופס משהו ששייך לשדות הפנימיים של הצלם ובכך הופך לחד פעמי. המקומות מזוהים, הם מכאן, אלא שהאדם נעדר מהנוף. רק סימניו בצילום (מבנה עתיק, בית, מלון נטוש, צמיגים, ארובה, שוליה של דרך).

הסימנים מחריגים את הצילום מהוד קדומים והופכים את הנצפה לסוג של 'התרחשות': רוח עברה במקום קודם לצילום, משאיות השאירו סימניהן בקרקע , וכך הלאה…

תהליך הצילום מתחיל בתא שטח נבחר וממשיך במעבדה בבית. רוני יוצא בקביעות לצלם בטבע תוך שהוא מחפש את מה שמוצדק לצלם ותוהה מה עושה משהו ראוי לצילום? באמצעות הצילום מחפש רוני את השיח אודות צילום, פילוסופיה וחיים. לצילומים בדף הפייסבוק שלו מתלווה לרוב משפט או מחשבה שהובילה אותו או עוררה בו חוויה כלשהי. אלו נמצאים גם בתערוכה.

הצילום של רוני מעודד מחשבה במגוון של נושאים: צמחים, מקום, היסטוריה, זיקנה, מטמורפוזות, צל ואור, גרעיניות ומשמעותה ועוד… רשת של מחשבות שמציינת הקשרים וקשרים החוצים גבולות.

צמיגי ענק נראים כלטאה, המלון הנטוש בערבה מסמן מחוזות אחרים, אפלים, תנועת נמלים על גבי טרשי מדבר נדמית כדבר אחר, הבתים הנטושים מזכירים עבר קדום והם כסימן חזק ועיקש בנוף. אם כן – מהו נוף?

רוני דוד גדל בקטמונים בירושלים. בזכות מורה נערצת שזיהתה רגישות, נבחר לקבל שיעורי העשרה ב'בצלאל' וכך נחשף לאמנות. מכללת הדסה לצילום ולימודים בניו יורק ב־School of visual Arts, כמו גם לימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית היוו את הפלטפורמה להמשך הדרך.

הצילום של רוני דוד הוא תוצר מחשבה עמוקה, הרהור פורה, שיטוט במחוזות גשמיים ונפשיים עמוקים לאין חקר.

אפי גן, קרן ויסהוז

אשר אלהרר

בקתת הצייד
בעידן האנתרופוקן

אשר אלהרר אוסף את החומרים המשמשים מצע לעבודותיו מתוך מה שנזרק על ידי אחרים. הוא מכפיף את החומר לצרכיו עד שהחומר 'נזכר' בתכונותיו הראשוניות ומאפשר עיבוד ויצירת יופי מחודש כאילו היה זה חומר גלם 'חדש'.

העבודה על חומרים שנזרקים לאשפה היא חלק מתפיסת עולם שהתגבשה אצלו בשנים האחרונות ומתייחסת לבזבוז משווע, צריכה עודפת וההבנה שדבר שנתפס על ידי האחד כ'לכלוך', יכול להפוך אצל האחר לשכיית חמדה.

מובנו המילולי של המונח "אנתרופוקן" הוא עידן האדם. המושג מתייחס לטביעת החותם של המין האנושי בטבע, היוצרת הבחנה בין עידן האדם לעידנים קודמים. האנתרופוקן מייצג משבר עמוק. בעידן האנתרופוקן החיים בעולם הם בגדר ניסוי על הפלנטה ועל כלל יושביה. האם שוכני כדה"א ובהם האדם, יצליחו לשרוד בסביבת החיים העוינת של האנתרופוקן?

ההגות האנתרופוקנית מבקשת להצביע על שינוי יסודי של רבות מההנחות המוכרות בדבר היחסים בין האנושי לטבעי. אי־אפשר עוד לתאר את ההיסטוריה כמאבק בין אידיאולוגיות או צורות חברתיות; כדור הארץ הופך לגורם בעל תפקיד היסטורי מרכזי ואף גורלי, והאדם עצמו הופך לכוח טבע.

את הכמיהה אל הטבע ולחופש מכפייה, מיישם אשר כדרך חיים מאז נעוריו, ואלו מוצאים ביטוי בעבודות. העבודה 'מנז' מתייחסת בשמה לטכניקת אילוף סוסים, עשויה עצמות סוס שעיבד וקשר לכדי דימוי של מכלאת אילוף. בעבודה אחרת קרס חכה המחובר לדג מציין את דייג היתר, או אקדח שחציו ראש קרנף וחציו כלי נשק מתייחס אל ציד היתר.

העניין המרכזי אם כן הוא הפרת האיזון בין האדם לבין הטבע. הטכניקה והגימור המוקפדים של היצירה הם תוצר של עבודה רבת שנים כמודליסט בחברת תכשיטים, הכרת חומרים תוך יצירת פתרונות טכניים ושכלול טכניקות עבודה.

נדמה שהצגת בעלי חיים בהקשר זה ובאמצעות הדימוי של 'בקתת הצייד האנתרופוקני' (בכמה בקתות צייד ביקרנו?) היא מהלך המסמן את 'רוח הזמן' ולוכד את הניגוד המשווע בין הסדר שהטבע מכונן, לבין מעשי האדם המפרים את המאזן האקולוגי.

קיצוניות משוועת המכלה את המקום בו אנו חיים. עד מתי וכיצד נתעורר?

אפי גן, קרן ויסהוז

שיראל ספרא

רוח שקטה במעלה ההר

מרחב של ריפוי ומקום לתפילה מקבל את פני הבאים בתערוכתו של שיראל ספרא. המרחב פועל כאקו־סיסטם פיוטי ומחבר את חומרי הטבע לכיווני השמיים ולתפילת האדם. כאמן שיצא בשאלה ועזב את הדת, שיראל מחפש את דרכו לביטוי של פואטיקה אישית, שאינה מוכתבת ומועברת ככתובה וכלשונה מדור לדור.

יציאה אל הטבע בסביבת מגוריו בגליל, הובילה את שיראל לחזור ולהתחבר אל מקום של תפילה ישירה ואותנטית. הוא אוסף ומגלף ענפים דקיקים ועדינים, שהם בבחינת משענת קנה רצוץ, אך עדינותם השברירית מספרת על העץ עליו צמחו ומהווה מזכרת למקום ממנו נלקחו. סימני הגילוף שחרץ בהם, נראים כשפת סתרים צופנת קוד, המזכירה את האופן בו נהגו אבותינו הפרהיסטוריים לסמן ולחרוץ על גבי מקלות ועצמות את הזמן החולף ואת המחזוריות של הטבע. הענפים מוצבים במעגל במרכז החלל, כאילו הוצבו בידי 'חוני המעגל' מודרני, לסמן גבול שהוא תביעה לפעולה מכוחות עליונים.

פעולת הרקמה, הרפטטיבית והמדיטטיבית, מתבצעת לצד משימות היום יום והופכת את העשייה האמנותית לשגרה שהיא כמו צידה לדרך. הרקמה האינטואיטיבית, מקפלת יחד, צבעוניות וטקסטורה, מקצב ותנועה במרחב. הרקמות מזכירות בגודלן כיפות, מנדלות, ללא כיווניות או דימוי פיגורטיבי מוגדר. סיבובן המתמיד מעלה במחשבה את גלגלי התפילה הטיבטים, אשר תנועת הסיבוב משחררת את התפילה הגלומה בהן אל העולם. הרקמות דורשות מאתנו התבוננות כפולה: מיקוד באובייקט המסתובב ובקוויו המתפתלים, ובמקביל התבוננות במערכת המניעה אותנו בחלל התערוכה.

אל המרחב הפועם שיצר שיראל מתלוות תפילות שכתב והקליט בקולו: לאדמה עמוקה, למים של אדמה ושמיים, לאש לוהבת אור ותפילה לרוח הזמן. שיראל לקח על עצמו את תפקיד "האמן כשמאן". עליו להמציא מרפא לא.נשים ולחברה פצועה, המתמודדת עם טראומה פרטית וקולקטיבית.

בפינות החלל ארבעה פסלי אבן, המוקדשים לכל אחד מהאלמנטים בטבע: אוויר, מים, אש ואדמה. אובייקטים שנועדו לקרקע ולעגן את הצופה אל היסודות הבסיסיים הפועלים בעולמינו. להשיב לנו את תחושת האיזון והשליטה בחיים, שמאז ה־7.10 יצאו ממסלולם ואיבדו את יציבותם.

אפי גן, קרן ויסהוז

רוני לנדה

צוף

הכניסה לחדר התערוכה של רוני לנדה כמו לוקחת אותנו לזמן ומקום אחרים. האורנמנטיקה  הדחוסה והצבעוניות הגדושה, משרות על המבקר אווירה רחוקה וזרה לאור המקומי המסמא, ולדלות החומר הישראלית. כיסוי הקיר, הטפט הרחב והאגרטל, יוצרים אצל הצופה תנועה הכרחית בין התקרבות להתרחקות, במהלכה מתגלים בפנינו פרטים מוכמנים בידי האמנית.

לנדה יצרה טפט בהשראת סגנונו הידוע של האמן והמעצב הוויקטוריאני וויליאם מוריס. מוריס היה ממייסדי תנועת ה'ארטס אנד קראפטס' ובעליה של אחת החברות הגדולות לייצור טפטים (wall covers). לטובת ציורי צמחים השתמשה החברה בצבע ירוק עז. מאוחר יותר הסתבר שהצבע היה ספוג בארסן – חומר רעיל שגרם למקרי מוות רבים ולא ברורים. היופי והקישוטיות הפכו פוטנציאל למוות.

חדר הגלריה הופך קישוטי לכאורה, בסגנון וויקטוריאני המערבב קישוטיות עם משיכה למוות.

על גבי העלים הירוקים והפרחים 'מושכי-הצוף' שתלה חרקים, ספק 'לקוחות מרוצים' ספק קורבנות פוטנציאלים. כלל הסידור שבאגרטל ובמעמדי הפרחים כוורידיו וצבעו של הגוף, מכאן שהפרחים מסמנים טריטוריה אחרת: זכרית, נשית, פתיינית וגם משהו מעט מעורר צמרמורת, השולח אל חפצים הקשורים למוות.

את ההשראה ל 'פרחים' שאבה לנדה מציורי הפרחים ההולנדיים,1 כמו גם ממודלים רפואיים.2 התוצאה היא סך של חיים מטפוריים באגרטלים קטנים. מלכודות צוף מפתות, תמימות וגם מתפרקות באחת מול ההבנה שמה שאתה רואה מסמן דבר מה אחר. ה'פרחים' מתחברים לסמליותו של הטבע הדומם ומסמנים את הגוף הגשמי באופן חדש.

שנים רבות נדמו צמחים כמפותחים פחות מהאדם. בשנים האחרונות מתברר שחוכמת הצמח מפתיעה ומנהירה גם את הקיום האנושי. רשתות של צמחים יוצרות קשרים להשגת מטרותיהם, רביית הצמחים מלמדת משהו על היכולת לשרוד באופן עצמאי ומופרה בו זמנית.

סך העבודות בחלל מאפשרות לחשוב על הקשרים חדשים בין פרח לאדם, בין מפתה ודוחה, בין זכר ונקבה. לנדה מזיזה אותנו מהיפה לדוחה, מהמסמן למסומן. בעבודתה משלבת לנדה מדיות ופרקטיקות שונות: קרמיקה, חומרים פולימרים, פורצלן קר, צורפות. ואפילו ג׳ל לצביעת ציפורניים. אנחנו זוכים לחוויה שיש בה מן העירוב בין חוץ לפנים ללא היררכיה, משיכה, רתיעה, יופי, כאב ועונג.

אפי גן, קרן ויסהוז

שחר סריג, דגנית אליקים

שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה

״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.

היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את
דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא
משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.
הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני
בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם
אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו, 55:54 דקות

אוצר: דורון פישביין

נגן וידאו
נגן וידאו

2020

תערוכות אביב

10.06.24 – 16.03.24

שתי מילים אלה מקיימות ביניהן זיקה חיונית שכן ה'אין' מניח את קיומו של ה'יש'.

המושג גבול הינו תוצר לשוני מרכזי בהתפתחות התודעה האנושית. גבולות מגדירים ומארגנים את ה'יש' בעולם באמצעות סימנים וחוקים. גבול בין ים ליבשה, גבול בין מגע לחדירה, גבול בין רכוש הפרט לנכסי המדינה, כמו גם גבולות המרחבים השונים שבהם מוצגות במקביל שלוש תערוכות תחת אותו שם, בגלריה העירונית בראשון לציון, בגלריה בבית יד לבנים בראשון לציון, ובגלריה קריית האמנים בטבעון.

את המילה אין ניתן לתאר גם כלא-יש.
אין גבול הינו צרוף מילים מתעתע. ניתן לדמיין מרחבי תוהו ובוהו עד כדי אבדון, ובו בזמן מרחב שהחופש בו מוחלט, חוזרות ונוכחות בו דמויות שחלפו מן העולם, וחושים מחליפים בו תפקידים. ויש ובמרחב כזה צצה מנגינה, רעיון מפתיע או תמונת זיכרון מנחמת.
שם התערוכה מרצד על מסך המחשב,

אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול

הפועל גבל מופיע בספרות חז"ל. משמעותו היא ללוש, לערבב חלקיקי חומר עם מים כדי שהחומר יהפוך לאחיד. "כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה" (קטע: רש"י על בראשית ב' ו'). האותיות המצויות בסמיכות זו לזו בשמה של התערוכה, וכמילה נפרדת יש בהן תיאור פעולה של הכנת חומר, מעוררות מחשבה.
הייתכן שבין אותיות שמה של התערוכה טמונה הצעה? הצעה שניתן להבינה כקריאה לפעולה כמו גם רמז לשימוש בחומר. אין גבול להפתעות.
המכנה המשותף ליצירות בתערוכה הוא בחירת האומנים ליצור בחומרים קרמיים. כל אמן בחר נקודת התייחסות משלו מול נושא התערוכה.
חווית הצופה עשויה להתרחש במרחב שבין היצירה המוצגת לבין עיני המתבונן.

אנו מזמינים אתכם לשיטוט תוך תשומת לב ועין לכל אחת מהיצירות.

טקסט מאת טליה טוקטלי
יולי 2021

ניב גפני

בני אדם

סדרת 'דחליליים', טכניקה מעורבת (מעל גודל אדם), 2023
סדרת 'דחליליים', טכניקה מעורבת (מעל גודל אדם), 2023
סדרת 'דחליליים', טכניקה מעורבת (מעל גודל אדם), 2023
סדרת 'דחליליים', טכניקה מעורבת (מעל גודל אדם), 2023

באווירה של ציפייה להתרחשות הממאנת לבוא, רובצים בחדר דחלילי קש מגודלי גוף. הדחלילים,1 כמו נחטפו מהסביבה הטבעית לה נועדו והוכנסו לחלל הגלריה. הדחליל מעשה ידי האדם, נוצר בדמותו ומשמש כסוכנה של האנושות במעבר מחברת ציידים לקטים, התלויים בסביבתם, לקיום חקלאי המפעיל את הטבע לצרכי האדם. הדחליל מסמל את המתח והמאבק האנושי לשליטה בטבע, ככלי ארכאי שהופעל כנגד בעלי החיים המזיקים לחקלאות. באופן דומה משמש הדחליל גם בעולם הרוח, כצלם פולחן / שליחו של האדם בין העולם הגשמי לעולם המטאפיזי. הוא מהווה ארכיטיפ לגולם, לגוף ריק הנועד לשרת את יוצרו, אך מגלם גם את פוטנציאל ההתפרעות והפחד שיקום כנגדו. למרות זאת, בתנועתם המכנית הרפטטיבית והרגועה של הדחלילים, יש מאווירת הרהור יותר מאשר אימה, ולא עולה מהם תחושת זדון מרתיעה.

גפני, נותן צורה לחומרים טבעיים ומכניים, שנועדו להיות כלי קיבול לרוח. הוא מציב אותם בקיום גבולי (או סיפי), שלא תואם שום קטגוריה בין חי/צומח/ דומם. מנגנון הפעולה המניע את הדמויות ויוצר את תחושת החיות, פותח פתח אפשרי לקלקול ואולי אף למוות. הצבתם בחלל הגלריה מונע מהם את התפקיד החקלאי שלשמו נוצרו ומפקיע אותם לטובת שימושו של האמן.

עבודותיו של גפני עוסקות באופן בו חומר משנה את צורתו ותפקודו, בתהליכים אינסופיים של בנייה, פירוק ובנייה מחדש. כולנו עשויים מאותו 'אבק כוכבים' הנמצא בתנועה תמידית. יצירתם של יצורי הקש מחריגה אותם מתוך המהלך הטבעי של התגלגלות החומר הצמחי (מנביטה, לצמיחה, הבשלה ועד לקמילה המזינה את סביבתה) ומצביעה על ההתערבות האנושית כפעולה המפקיעה אותם לצרכיה. גפני מסיט את נקודת המבט מהזווית האנושית אל יציריה ונותן תוקף לגיטימי לשאיפה להשתחרר משעבוד האדם/האמן לטובת שיבה למחזור טבעי של החומר ולמצות את פוטנציאל החיות שבהם.

בתערוכה מעמיק גפני את עיסוקו בחמקמקות של תופעות, המהדהדות מעבר למובנן הגשמי, פולשות למרחבים חדשים ומערערות את מערך היחסים המתוח שבין אדם לסביבתו.

אפי גן, קרן ויסהוז

רוני דוד

נופי תהודה

מדמנת פסולת בבאר-שבע
בוצה בשקע קרקע באורון
מבנה ליד דיר חג'לה, הדפס צילומי, 30/40 ס"מ, 2024
צמחיה בנתיב נחל שורק (עמק הארזים), הדפס צילומי 30/40 ס"מ, 2024
תלאות הזמן, צמיגים באורון, הדפס צילומי 30/40 ס"מ, 2024
שבילי נמלים שנחשפו אחרי האש
מלון קליה ההיסטורי, (צפון ים המלח), הדפס למדה, למינציה והדבקת דיבונד, 96/140 ס"מ,
צמחיה לחוף ים המלח, הדפס צילומי, 30/40, 2024

אנחנו מורגלים בצילום. המדיום ה'תופס את הרגע' קנה לו קניין אצל כל אחד מאתנו, אלא שהצילומים של רוני מזמינים אותנו להשתהות מעבר לרגע, להיכנס להרהור פנימי. כל אחד מהצילומים תופס משהו ששייך לשדות הפנימיים של הצלם ובכך הופך לחד פעמי.

המקומות מזוהים, הם מכאן, אלא שהאדם נעדר מהנוף. רק סימניו בצילום (מבנה

עתיק, בית, מלון נטוש, צמיגים, ארובה, שוליה של דרך). הסימנים מחריגים את הצילום מהוד קדומים והופכים את הנצפה לסוג של 'התרחשות': רוח עברה במקום קודם לצילום, משאיות השאירו סימניהן בקרקע , וכך הלאה…

תהליך הצילום מתחיל בתא שטח נבחר וממשיך במעבדה בבית. רוני יוצא בקביעות לצלם בטבע תוך שהוא מחפש את מה שמוצדק לצלם ותוהה מה עושה משהו ראוי לצילום? באמצעות הצילום מחפש רוני את השיח אודות צילום, פילוסופיה וחיים. לצילומים בדף הפייסבוק שלו מתלווה לרוב משפט או מחשבה שהובילה אותו או עוררה בו חוויה כלשהי. אלו נמצאים גם בתערוכה.

הצילום של רוני מעודד מחשבה במגוון של נושאים: צמחים, מקום, היסטוריה, זיקנה, מטמורפוזות, צל ואור, גרעיניות ומשמעותה ועוד… רשת של מחשבות שמציינת הקשרים וקשרים החוצים גבולות.

צמיגי ענק נראים כלטאה, המלון הנטוש בערבה מסמן מחוזות אחרים, אפלים, תנועת נמלים על גבי טרשי מדבר נדמית כדבר אחר, הבתים הנטושים מזכירים עבר קדום והם כסימן חזק ועיקש בנוף. אם כן – מהו נוף?

רוני דוד גדל בקטמונים בירושלים. בזכות מורה נערצת שזיהתה רגישות, נבחר לקבל שיעורי העשרה ב'בצלאל' וכך נחשף לאמנות. מכללת הדסה לצילום ולימודים בניו יורק ב־School of visual Arts, כמו גם לימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית היוו את הפלטפורמה להמשך הדרך.

הצילום של רוני דוד הוא תוצר מחשבה עמוקה, הרהור פורה, שיטוט במחוזות גשמיים ונפשיים עמוקים לאין חקר.

אפי גן, קרן ויסהוז

אשר אלהרר

בקתת הצייד
בעידן האנתרופוקן

קרני אייל, עץ ממוחזר, רישום בעט כדורי, 180/35/45 ס"מ, 2021
רובה-קרנף, עץ ממוחזר ופלסטיק, 30/180/60 ס"מ, 2016
מנז', עצמות סוס, מתכת ושפכטל 'קארקיט', 10/46/60 ס"מ, 2021
עץ ממוחזר רישום בעט כדורי, 10x42x23 ס"מ, 2023
ראש סוס, עצמות סוס, מתכת, עור ושפכטל 'קארקיט', 10/40/60 ס"מ, 2021

אשר אלהרר אוסף את החומרים המשמשים מצע לעבודותיו מתוך מה שנזרק על ידי אחרים. הוא מכפיף את החומר לצרכיו עד שהחומר 'נזכר' בתכונותיו הראשוניות ומאפשר עיבוד ויצירת יופי מחודש כאילו היה זה חומר גלם 'חדש'. העבודה על חומרים שנזרקים לאשפה היא חלק מתפיסת עולם שהתגבשה אצלו בשנים האחרונות ומתייחסת לבזבוז משווע, צריכה עודפת וההבנה שדבר שנתפס על ידי האחד כ'לכלוך', יכול להפוך אצל האחר לשכיית חמדה.

מובנו המילולי של המונח "אנתרופוקן" הוא עידן האדם. המושג מתייחס לטביעת החותם של המין האנושי בטבע, היוצרת הבחנה בין עידן האדם לעידנים קודמים. האנתרופוקן מייצג משבר עמוק. בעידן האנתרופוקן החיים בעולם הם בגדר ניסוי על הפלנטה ועל כלל יושביה. האם שוכני כדה"א ובהם האדם, יצליחו לשרוד בסביבת החיים העוינת של האנתרופוקן? ההגות האנתרופוקנית מבקשת להצביע על שינוי יסודי של רבות מההנחות המוכרות בדבר היחסים בין האנושי לטבעי. אי־אפשר עוד לתאר את ההיסטוריה כמאבק בין אידיאולוגיות או צורות חברתיות; כדור הארץ הופך לגורם בעל תפקיד היסטורי מרכזי ואף גורלי, והאדם עצמו הופך לכוח טבע.

את הכמיהה אל הטבע ולחופש מכפייה, מיישם אשר כדרך חיים מאז נעוריו, ואלו מוצאים ביטוי בעבודות. העבודה 'מנז' מתייחסת בשמה לטכניקת אילוף סוסים, עשויה עצמות סוס שעיבד וקשר לכדי דימוי של מכלאת אילוף. בעבודה אחרת קרס חכה המחובר לדג מציין את דייג היתר, או אקדח שחציו ראש קרנף וחציו כלי נשק מתייחס אל ציד היתר. העניין המרכזי אם כן הוא הפרת האיזון בין האדם לבין הטבע. הטכניקה והגימור המוקפדים של היצירה הם תוצר של עבודה רבת שנים כמודליסט בחברת תכשיטים, הכרת חומרים תוך יצירת פתרונות טכניים ושכלול טכניקות עבודה.

נדמה שהצגת בעלי חיים בהקשר זה ובאמצעות הדימוי של 'בקתת הצייד האנתרופוקני' (בכמה בקתות צייד ביקרנו?) היא מהלך המסמן את 'רוח הזמן' ולוכד את הניגוד המשווע בין הסדר שהטבע מכונן, לבין מעשי האדם המפרים את המאזן האקולוגי.

קיצוניות משוועת המכלה את המקום בו אנו חיים. עד מתי וכיצד נתעורר?

אפי גן, קרן ויסהוז

שיראל ספרא

רוח שקטה במעלה ההר

אדמה, אבן מסותת, 10/10/17 ס"מ, 2024
תפילת הדרך, רקמה בחוטי כותנה על בד + מנוע, 12/12 ס"מ כ"א, 2024
תפילת הדרך, רקמה בחוטי כותנה על בד + מנוע, 12/12 ס"מ כ"א, 2024
נוף, ענפים מגולפים, אדמה, דבק אפוקסי - הצבה במידות משתנות, 2024
תפילת הדרך, רקמה בחוטי כותנה על בד + מנוע, 12/12 ס"מ כ"א, 2024
תפילת הדרך, רקמה בחוטי כותנה על בד + מנוע, 12/12 ס"מ כ"א, 2024
תפילת הדרך, רקמה בחוטי כותנה על בד + מנוע, 12/12 ס"מ כ"א, 2024

מרחב של ריפוי ומקום לתפילה מקבל את פני הבאים בתערוכתו של שיראל ספרא. המרחב פועל כאקו־סיסטם פיוטי ומחבר את חומרי הטבע לכיווני השמיים ולתפילת האדם.

כאמן שיצא בשאלה ועזב את הדת, שיראל מחפש את דרכו לביטוי של פואטיקה אישית, שאינה מוכתבת ומועברת ככתובה וכלשונה מדור לדור. יציאה אל הטבע בסביבת מגוריו בגליל, הובילה את שיראל לחזור ולהתחבר אל מקום של תפילה ישירה ואותנטית. הוא אוסף ומגלף ענפים דקיקים ועדינים, שהם בבחינת משענת קנה רצוץ, אך עדינותם השברירית מספרת על העץ עליו צמחו ומהווה מזכרת למקום ממנו נלקחו. סימני הגילוף שחרץ בהם, נראים כשפת סתרים צופנת קוד, המזכירה את האופן בו נהגו אבותינו הפרהיסטוריים לסמן ולחרוץ על גבי מקלות ועצמות את הזמן החולף ואת המחזוריות של הטבע. הענפים מוצבים במעגל במרכז החלל, כאילו הוצבו בידי 'חוני המעגל' מודרני, לסמן גבול שהוא תביעה לפעולה מכוחות עליונים.

פעולת הרקמה, הרפטטיבית והמדיטטיבית, מתבצעת לצד משימות היום יום והופכת את העשייה האמנותית לשגרה שהיא כמו צידה לדרך. הרקמה האינטואיטיבית, מקפלת יחד, צבעוניות וטקסטורה, מקצב ותנועה במרחב. הרקמות מזכירות בגודלן כיפות, מנדלות, ללא כיווניות או דימוי פיגורטיבי מוגדר. סיבובן המתמיד מעלה במחשבה את גלגלי התפילה הטיבטים, אשר תנועת הסיבוב משחררת את התפילה הגלומה בהן אל העולם. הרקמות דורשות מאתנו התבוננות כפולה: מיקוד באובייקט המסתובב ובקוויו המתפתלים, ובמקביל התבוננות במערכת המניעה אותנו בחלל התערוכה.

אל המרחב הפועם שיצר שיראל מתלוות תפילות שכתב והקליט בקולו: לאדמה עמוקה, למים של אדמה ושמיים, לאש לוהבת אור ותפילה לרוח הזמן. שיראל לקח על עצמו את תפקיד "האמן כשמאן". עליו להמציא מרפא לא.נשים ולחברה פצועה, המתמודדת עם טראומה פרטית וקולקטיבית.

בפינות החלל ארבעה פסלי אבן, המוקדשים לכל אחד מהאלמנטים בטבע: אוויר, מים, אש ואדמה. אובייקטים שנועדו לקרקע ולעגן את הצופה אל היסודות הבסיסיים הפועלים בעולמינו. להשיב לנו את תחושת האיזון והשליטה בחיים, שמאז ה־01.7 יצאו ממסלולם ואיבדו את יציבותם.

אפי גן, קרן ויסהוז

רוני לנדה

צוף

תפרחת הכיפה, מדיה מעורבת, 32/20/15 ס"מ, 2024
אינססטיום מצוי, מדיה מעורבת, 20/26/37 ס"מ, 2024
ללא כותרת, ציור מודפס ומטופל (בהשראת וויליאם מוריס), מידת קירות החדר, 2024

הכניסה לחדר התערוכה של רוני לנדה כמו לוקחת אותנו לזמן ומקום אחרים. האורנמנטיקה  הדחוסה והצבעוניות הגדושה, משרות על המבקר אווירה רחוקה וזרה לאור המקומי המסמא, ולדלות החומר הישראלית. כיסוי הקיר, הטפט הרחב והאגרטל, יוצרים אצל הצופה תנועה הכרחית בין התקרבות להתרחקות, במהלכה מתגלים בפנינו פרטים מוכמנים בידי האמנית.

לנדה יצרה טפט בהשראת סגנונו הידוע של האמן והמעצב הוויקטוריאני וויליאם מוריס. מוריס היה ממייסדי תנועת ה'ארטס אנד קראפטס' ובעליה של אחת החברות הגדולות לייצור טפטים (wall covers). לטובת ציורי צמחים השתמשה החברה בצבע ירוק עז. מאוחר יותר הסתבר שהצבע היה ספוג בארסן – חומר רעיל שגרם למקרי מוות רבים ולא ברורים. היופי והקישוטיות הפכו פוטנציאל למוות.

חדר הגלריה הופך קישוטי לכאורה, בסגנון וויקטוריאני המערבב קישוטיות עם משיכה למוות. על גבי העלים הירוקים והפרחים 'מושכי-הצוף' שתלה חרקים, ספק 'לקוחות מרוצים' ספק קורבנות פוטנציאלים. כלל הסידור שבאגרטל ובמעמדי הפרחים כוורידיו וצבעו של הגוף, מכאן שהפרחים מסמנים טריטוריה אחרת: זכרית, נשית, פתיינית וגם משהו מעט מעורר צמרמורת, השולח אל חפצים הקשורים למוות.

את ההשראה ל 'פרחים' שאבה לנדה מציורי הפרחים ההולנדיים,1 כמו גם ממודלים רפואיים.2 התוצאה היא סך של חיים מטפוריים באגרטלים קטנים. מלכודות צוף מפתות, תמימות וגם מתפרקות באחת מול ההבנה שמה שאתה רואה מסמן דבר מה אחר. ה'פרחים' מתחברים לסמליותו של הטבע הדומם ומסמנים את הגוף הגשמי באופן חדש. שנים רבות נדמו צמחים כמפותחים פחות מהאדם. בשנים האחרונות מתברר שחוכמת הצמח מפתיעה ומנהירה גם את הקיום האנושי. רשתות של צמחים יוצרות קשרים להשגת מטרותיהם, רביית הצמחים מלמדת משהו על היכולת לשרוד באופן עצמאי ומופרה בו זמנית.

סך העבודות בחלל מאפשרות לחשוב על הקשרים חדשים בין פרח לאדם, בין מפתה ודוחה, בין זכר ונקבה. לנדה מזיזה אותנו מהיפה לדוחה, מהמסמן למסומן. בעבודתה משלבת לנדה מדיות ופרקטיקות שונות: קרמיקה, חומרים פולימרים, פורצלן קר, צורפות. ואפילו ג׳ל לצביעת ציפורניים. אנחנו זוכים לחוויה שיש בה מן העירוב בין חוץ לפנים ללא היררכיה, משיכה, רתיעה, יופי, כאב ועונג.


אפי גן, קרן ויסהוז

שחר סריג ודגנית אליקים

שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה

'שחרור באמצעות שמיעה' (לכידה מתוך וידיאו), 55:54 ד', 2020

״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.

היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.

הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו 55:54 דקות.

אוצר: דורון פישביין

נגן וידאו
נגן וידאו
נגן וידאו
נגן וידאו

תפריט נגישות