התערוכה comeback עוסקת בגלגולו של דימוי ובגלגולה של עבודת אמנות. היא מעלה שאלות לגבי כוחו של תיעוד וכוחו של אקט אמנותי בשינוי משמעותו של דימוי. התערוכה מורכבת מוויטרינה, 11 קופסאות אור ואובייקטים. על כל אחת מקופסאות האור מוקרנת שקופית. השקופיות הינן תיעוד עבודות אמנות מוקדמות של האמנית.
שנעשו במקור לצורך שימור ויחסי ציבור. האובייקטים המקוריים מורכבים מצילומים מטופלים וחלקי מתכות המצופות זהב וניקל, והם מתארים בני משפחה אחת. זוהי השתקפות של השתקפות. זיכרון של חיים, כביכול רחוקים, החודרים ועולים אלינו דרך אמולסיית הצילום והאור הנשבר בה. קופסת האור הכהה מגבירה את תחושת הנוסטלגיה וכך גם צבע הספייה המרכיב את רוב האובייקטים המקוריים.
שנעשו במקור לצורך שימור ויחסי ציבור.

האובייקטים המקוריים מורכבים מצילומים מטופלים וחלקי מתכות המצופות זהב
וניקל, והם מתארים בני משפחה אחת.
זוהי השתקפות של השתקפות. זיכרון של חיים, כביכול רחוקים, החודרים ועולים אלינו דרך אמולסיית הצילום והאור הנשבר בה. קופסת האור הכהה מגבירה את תחושת הנוסטלגיה וכך גם צבע הספייה המרכיב את רוב האובייקטים המקוריים.
אופן התצוגה מעלה הרהורים לגבי הוויזואליה של התערוכה המקורית בה הוצגו האובייקטים והצילומים המטופלים. האם היא דומה לתערוכה הזאת ומה ההבדל? יתרה מכך, האם יש מקום היום להצגת מקור? מרסל דושאן יצר מעט עבודות, מכיוון שמבחינתו כל אדם שהסתכל על עבודה ופענח אותה, החייה אותה מחדש, וכל עבודה קיבלה חיים מחודשים.
לדידו לא היה צורך אמיתי בעשיית עבודות חדשות.

מחשבות מסוג זה רלוונטיות אף יותר לתקופה בה אנו חיים – האם אמן כמעט ואינו נזקק לעבודות חדשות. בעקבות השינויים שחלו בטכנולוגיה והיכולת לתעד את התיעוד המתועד?

לאורך השנים פועלת פרסטר בין עשייה עמלנית וסיזיפית לבין עשייה קונספטואלית יותר, הבודקת את מקום האמנות, את ערכה ואת חשיבותה במרחב הציבורי והפרטי. פרסטר מנסה לשמר את הקסם ולהראות לנו שה’ספוט’ הניתן כעת לדימוי המתועד, הופך אותו לעבודת אמנות חדשה העומדת בפני עצמה. הקשר עם המקור, ערכו של מוצג אמנותי, וערכו של אזכור חלק מהשלם, אלו עניינים הראויים למחשבה ולבירור ונדמה שהתשובות עליהן אינן חד משמעיות אלא אלו שכבות הנרבדות עם הזמן. ההצעה שמביאה רעות פרסטר מתמקמת על ציר זה ובודקת את גבולות השימוש החוזר בעבודת אמנות.