2018

תערוכות אביב 5.18 – 7.18

מאיה סמירה

PLAYGROUND | וידאו ארט

מאיה סמירה- אמנית ניו מדיה צעירה, מציגה סידרה של עבודות וידיאו-ארט המוצגת לראשונה. 8 עבודות אשר נושאן הכללי משותף והוא – PLAYGROUND. השם באנגלית מוציאן בכוונה מן ההקשר של ‘כאן ועכשיו’ אל מרחב אחר, גלובלי, משותף – לא לוקאלי.
מאיה סמירה- אמנית ניו מדיה צעירה, מציגה סידרה של עבודות וידיאו-ארט המוצגת לראשונה. 8 עבודות אשר נושאן הכללי משותף והוא – PLAYGROUND. השם באנגלית מוציאן בכוונה מן ההקשר של ‘כאן ועכשיו’ אל מרחב אחר, גלובלי, משותף – לא לוקאלי. העבודות בוחנות יחסים שבין אישה למרחב, בין גוף לנוף, בין אדם לאדמה, באופן המעלה שאלות על היחסים שבין בני אנוש לטריטוריה, בין אדם למקום, בין גוף לגאוגרפיה.עבודות הווידאו-ארט של סמירה הינן תיעוד מצולם של מיצג מול מצלמה. במובנים קלאסיים של אמנות הווידאו- ארט, יש כאן חזרה על שימוש בזווית צילום אחת, עריכה מינימאלית ופעמים רבות גם אי-הוספת סאונד חיצוני להקלטה למעט הרחש הטבעי. על אף אופיין המשחקי, העבודות מתייחסות אל המושגי
ועוסקות בשאלות הנוגעות לטבעה של האמנות, לטיבו של מדיום הצילום כמו גם לטבעו האנושי של האדם. בעבודה ״אטלס״ עומדת האמנית על קצה הר ומניפה כדור גלובוס (מתנפח) אל השמיים, כאילו תומכת בכדור הארץ. בעבודות אחרות היא מנסה לחקות עצים, או לדמות כנפי ציפורים באמצעות תנועות ידיים. העבודות מרפררות למיתולוגיה היוונית (לאטלס שהחזיק את העולם, לאיקרוס שניסה לעוף, או לאיריס אלת הקשת בענן). עבודות הווידאו-ארט של סמירה הינן תיעוד מצולם של מיצג מול מצלמה. במובנים קלאסיים של אמנות הווידאו- ארט, יש כאן חזרה על שימוש בזווית צילום אחת, עריכה מינימאלית ופעמים רבות גם אי-הוספת סאונד חיצוני להקלטה למעט הרחש הטבעי.
על אף אופיין המשחקי, העבודות מתייחסות אל המושגי ועוסקות בשאלות הנוגעות לטבעה של האמנות, לטיבו של מדיום הצילום כמו גם לטבעו האנושי של האדם. בעבודה ״אטלס״ עומדת האמנית על קצה הר ומניפה כדור גלובוס (מתנפח) אל השמיים, כאילו תומכת בכדור הארץ. בעבודות אחרות היא מנסה לחקות עצים, או לדמות כנפי ציפורים באמצעות תנועות ידיים. העבודות מרפררות למיתולוגיה היוונית (לאטלס שהחזיק את העולם, לאיקרוס שניסה לעוף, או לאיריס אלת הקשת בענן).

רעות פרסטר

COMEBACK | ציור

התערוכה comeback עוסקת בגלגולו של דימוי ובגלגולה של עבודת אמנות. היא מעלה שאלות לגבי כוחו של תיעוד וכוחו של אקט אמנותי בשינוי משמעותו של דימוי. התערוכה מורכבת מוויטרינה, 11 קופסאות אור ואובייקטים. על כל אחת מקופסאות האור מוקרנת שקופית. השקופיות הינן תיעוד עבודות אמנות מוקדמות של האמנית.
התערוכה comeback עוסקת בגלגולו של דימוי ובגלגולה של עבודת אמנות. היא מעלה שאלות לגבי כוחו של תיעוד וכוחו של אקט אמנותי בשינוי משמעותו של דימוי.התערוכה מורכבת מוויטרינה, 11 קופסאות אור ואובייקטים. על כל אחת מקופסאות האור מוקרנת שקופית. השקופיות הינן תיעוד עבודות אמנות מוקדמות של האמנית. שנעשו במקור לצורך שימור ויחסי ציבור. האובייקטים המקוריים מורכבים מצילומים מטופלים וחלקי מתכות המצופות זהב וניקל, והם מתארים בני משפחה אחת. זוהי השתקפות של השתקפות. זיכרון של חיים, כביכול רחוקים, החודרים ועולים אלינו דרך אמולסיית הצילום והאור הנשבר בה. קופסת האור הכהה מגבירה את תחושת הנוסטלגיה וכך גם צבע הספייה המרכיב את רוב האובייקטים המקוריים. שנעשו במקור לצורך שימור ויחסי ציבור.
האובייקטים המקוריים מורכבים מצילומים מטופלים וחלקי מתכות המצופות זהב וניקל, והם מתארים בני משפחה אחת. זוהי השתקפות של השתקפות. זיכרון של חיים, כביכול רחוקים, החודרים ועולים אלינו דרך אמולסיית הצילום והאור הנשבר בה. קופסת האור הכהה מגבירה את תחושת הנוסטלגיה וכך גם צבע הספייה המרכיב את רוב האובייקטים המקוריים. אופן התצוגה מעלה הרהורים לגבי הוויזואליה של התערוכה המקורית בה הוצגו האובייקטים והצילומים המטופלים. האם היא דומה לתערוכה הזאת ומה ההבדל? יתרה מכך, האם יש מקום היום להצגת מקור? מרסל דושאן יצר מעט עבודות, מכיוון שמבחינתו כל אדם שהסתכל על עבודה ופענח אותה, החייה אותה מחדש, וכל עבודה קיבלה חיים מחודשים. לדידו לא היה צורך אמיתי בעשיית עבודות חדשות.
מחשבות מסוג זה רלוונטיות אף יותר לתקופה בה אנו חיים – האם אמן כמעט ואינו נזקק לעבודות חדשות. בעקבות השינויים שחלו בטכנולוגיה והיכולת לתעד את התיעוד המתועד? לאורך השנים פועלת פרסטר בין עשייה עמלנית וסיזיפית לבין עשייה קונספטואלית יותר, הבודקת את מקום האמנות, את ערכה ואת חשיבותה במרחב הציבורי והפרטי. פרסטר מנסה לשמר את הקסם ולהראות לנו שה’ספוט’ הניתן כעת לדימוי המתועד, הופך אותו לעבודת אמנות חדשה העומדת בפני עצמה. הקשר עם המקור, ערכו של מוצג אמנותי, וערכו של אזכור חלק מהשלם, אלו עניינים הראויים למחשבה ולבירור ונדמה שהתשובות עליהן אינן חד משמעיות אלא אלו שכבות הנרבדות עם הזמן. ההצעה שמביאה רעות פרסטר מתמקמת על ציר זה ובודקת את גבולות השימוש החוזר בעבודת אמנות.

אליאונורה אורלי אדלביץ

יַקִּירַיי | מיצב

“בבית אמי בתל-אביב, נותרו להם שרידי זיכרון מתקופה אחרת, צילומי משפחה ישנים, אותם הימרתי לתבליטי אור עדינים עשויים פורצלן. עבודה זו נעשתה מתוך געגוע, לזכר סבי וסבתי היקרים, מאנוסי משהד-אירן, שעלו לארץ בדרכים פתלתלות, בשנות השלושים של המאה העשרים. לצערי, זכיתי רק תקופה קצרה ליהנות מנוכחותם.”
מיצב עבודות בשם ‘יקיריי’ מונח בוויטרינה מוארת. העבודות מזמינות את הצופה להתקרב ולבחון אותן שכן הן קטנות ממדים, כל אחת כגודלה של תמונה מודפסת. המתבונן רואה סדרת תבליטים צילומיים בשחור ולבן של בני משפחה. בניגוד לתבליטים רגילים, יש צורך להאיר את תבליטי הפורצלן בכדי לחשוף את הדימוי הצילומי. הבדלי הגוונים בדימוי נוצרים כאשר אור רב יותר עובר באזורים הדקים של החומר, ופחות אור עובר דרך האזורים העבים. הסדרה נעשתה בהשראת טכניקה ייחודית לייצור תבליטי פורצלן (Lithophanes), אשר זכתה לאהדה רבה במאה ה 19 באירופה. ייחודם של התבליטים שיצרה אדלביץ הוא שרק באמצעות שבירת האור מתבהר הדימוי ועל כן הוא נע מתבליט לבן כביכול חסר משמעות / בלתי מזוהה- לדימוי קונקרטי, כמשחק בזיכרונו של המתבונן. דימוי- זיכרון ומה שביניהם. המטוטלת הזו בין חומר לא מואר המחזיק הד קלוש
למצולמים לבין הצילום המואר, בין חומר לזיכרון, הם סוד כוחה של העבודה הייחודית הזו. נאמר על הפורצלן שיש לו ‘זיכרון’ משלו, שכן, אם במהלך העבודה עמו נעשתה פעולה, תהה עדינה ככל שתהה, אשר פגעה בשלמותו, הפורצלן ‘יזכור’ כל טביעת אצבע, כל סדק ונקודת חולשה. אלה יבואו לידי ביטוי לאחר השריפה, גם אם כביכול תוקנו או נעלמו טרם השריפה. אולם כאן, ‘הזיכרון’ של הפורצלן מקבל משמעות אחרת, שכן הפורצלן עצמו משמש כחפץ זיכרון. סדרה אחרת של עבודות נקראת ‘נחזור כפרחים אדומים’ ומורכבת משלושה מעמדי צלחות בסגנון אירופאי, המעוטרים בסמלים ומוטיבים צבאיים ישראליים ופרחי זיכרון כגון: גרברות (זרי אבלות), פרח דם המכבים ופרחי פרג הלקוחים מסיכת סמל הנכה של צה”ל 4. העבודות מוצגות על גבי אדני חלונות החדר – אדנים רחבים במיוחד המספרים סיפורו של בית מידות בלב עיר, אשר נבנה בסוף המאה ה-19
ומחזיק את סיפורו של המקום, של הישראלי / ציוני בזעיר אנפין. במובן זה מעמדי הצלחות פועלים כמתווכים, נשענים ומסמנים את המקום. במקום להניח כמנהג היהודים על אדן החלון חנוכיה, מונחים על אדניו מעמדי עוגיות המרפררים אל אירופה ומנהגיה אבל גם אל סמלים הקשורים לכאן: נכות ואבלות, סמליו של המחיר הכבד שגובה המקום מאנשיו. אין אפשרות לטעום מעוגיה המונחת על המעמד, אלא רק להתייחס אל הסמלים המוגשים על גבי צלחות כאילו היה זה טקס תה אחה”צ בארץ אירופית. הסדרות, עוסקות למעשה בזיכרון: האחד- זיכרון אישי של האמנית, ניסיון להחיות את זכרם של אלו שאינם עמנו עוד, על ידי הנצחתם בחומר. השנייה מתמקדת בזיכרון הלאומי – הקולקטיבי שלנו כעם.

ויקי סקנדריון

כושר ספיגה | ציור

“שים סכר גדול ליד מעינות הכאב אגור אתו כמו ים שמור עליו שלא יתפזר כי הוא חייך” (יונה וולך 1992,’תת ההכרה נפתחת כמו מניפה’, ת”א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה)

בחדר מוצבים, תלויים או מונחים- גופים פיסוליים העשויים לופה (Luffa בשמה המדעי- לועזי או ה’ליפה’ בשמה העממי). זהו חומר גלם עיקרי המשמש את ויקי סקנדריון בעבודתה הפיסולית. הלופה הוא סוג של צמח מטפס, הגדל באזורים טרופיים וסובטרופיים ומשמש כמקור החשוב ביותר לייצור ספוג מן הצומח. החומר הטבעי הטבעי נמכר בחנויות סדקית לטובת מיני קרצוף ונועד לעזור להסיר- לכלוך, כתמים, סימנים ושאריות שאיננו רוצים לראותם. הוא מתקשר לפעולות שעניינן הסרה, הורדה, הזזת משהו מן הגוף. המיצבים מפתים את המתבונן. לרגע נדמה אך לא ברור ממה הם עשויים. הם צבועים בחלקם, מוכתמים ופעורים. האובייקט הפיסולי מתייחס לדבר מה אחר הנמצא על סף התודעה.
האם צמח תת ימי? האם סימן של גוף? בשר הגוף- איננו, העור – נפשט, הם ואולי אין זה עור שנפשט אלא סימן לחומר המוריד מן העור שאריות והעיגולים הפעורים – כנקבים ולאן אלו לוקחים את המתבונן? הצבע האדום מאזכר דם והפרשות גוף. אחד המיצבים מזכיר איבר מין נשי וממנו משתלשלים חלקים הנראים כשאריות גוף ועור- ספק נסחבים, ספק מוטלים על הרצפה. קשה להתעלם מההקשר בין הקריירה בת עשרות השנים של האמנית בטיפול בנשים נפגעות תקיפה מינית, לבין השיוך המידי אל התוצר הפיסולי. הכאב הגופני קשה לביטוי, ולקושי הזה יש השלכות ברורות. בין שהביטוי לכאב יהיה מילולי או חומרי, טבעה של היצירה האנושית, שהיא מנסה לאחוז בקצה כנף של כאב אבל בו בזמן
אנחנו נאלצים להבין את חוסר האפשרות לבטא את הכאב באופן מלא. הקריאה ההכרחית של העבודות היא קריאה פמיניסטית. הן מעלות באופן פיסולי, וגשמי את איבר המין הנשי, את השיער, את זיכרונו של איבר טעון ומכאן שבתוך הפיתוי שיוצר האובייקט הפיסולי מתקיים גם תהליך המרחיק/מקרב מן/אל האובייקט. זיכרון המסומן מול האובייקט האומנותי המסמן. קנה המידה הנבחר לעבודות מזיז אותם מפרשנות חד-ערכית לעבר אפשרויות נוספות המתייחסות אל תפיסת חומר, חלל, צבע ונפח. נראה שהעבודות אוצרות סוד, שולחות אל גוף, אבל מקשות על המתבונן. קריאה נשית בהקשרים עכשוויים ומטרידים היא בלתי נמנעת ועם זאת אינה הקריאה היחידה האפשרית של העבודות.
נגן וידאו

2018

תערוכות אביב 5.18 – 7.18 

מאירה סמירה

PLAYGROUND | וידאו ארט

מאיה סמירה – אמנית ניו מדיה צעירה, מציגה סידרה של עבודות וידיאו-ארט המוצגת לראשונה. 8 עבודות אשר נושאן הכללי משותף והוא – PLAYGROUND. השם באנגלית מוציאן בכוונה מן ההקשר של ‘כאן ועכשיו’ אל מרחב אחר, גלובלי, משותף – לא לוקאלי. העבודות בוחנות יחסים שבין אישה למרחב, בין גוף לנוף, בין אדם לאדמה, באופן המעלה שאלות על היחסים שבין בני אנוש לטריטוריה, בין אדם למקום, בין גוף לגאוגרפיה.עבודות הווידאו-ארט של סמירה הינן תיעוד מצולם של מיצג מול מצלמה. במובנים קלאסיים של אמנות הווידאו- ארט, יש כאן חזרה על שימוש בזווית צילום אחת, עריכה מינימאלית ופעמים רבות גם אי-הוספת סאונד חיצוני להקלטה למעט הרחש הטבעי. על אף אופיין המשחקי, העבודות מתייחסות אל המושגי ועוסקות בשאלות הנוגעות לטבעה של האמנות, לטיבו של מדיום הצילום כמו גם לטבעו האנושי של האדם. בעבודה ״אטלס״ עומדת האמנית על קצה הר ומניפה כדור גלובוס (מתנפח) אל השמיים, כאילו תומכת בכדור הארץ. בעבודות אחרות היא מנסה לחקות עצים, או לדמות כנפי ציפורים באמצעות תנועות ידיים. העבודות מרפררות למיתולוגיה היוונית (לאטלס שהחזיק את העולם, לאיקרוס שניסה לעוף, או לאיריס אלת הקשת בענן). עבודות הווידאו-ארט של סמירה הינן תיעוד מצולם של מיצג מול מצלמה. במובנים קלאסיים של אמנות הווידאו- ארט, יש כאן חזרה על שימוש בזווית צילום אחת, עריכה מינימאלית ופעמים רבות גם אי-הוספת סאונד חיצוני להקלטה למעט הרחש הטבעי. על אף אופיין המשחקי, העבודות מתייחסות אל המושגי ועוסקות בשאלות הנוגעות לטבעה של האמנות, לטיבו של מדיום הצילום כמו גם לטבעו האנושי של האדם. בעבודה ״אטלס״ עומדת האמנית על קצה הר ומניפה כדור גלובוס (מתנפח) אל השמיים, כאילו תומכת בכדור הארץ. בעבודות אחרות היא מנסה לחקות עצים, או לדמות כנפי ציפורים באמצעות תנועות ידיים. העבודות מרפררות למיתולוגיה היוונית (לאטלס שהחזיק את העולם, לאיקרוס שניסה לעוף, או לאיריס אלת הקשת בענן).
maya3
In Rainbow 2014 | HD video
In Rainbow 2014 | HD video
In Rainbow, HD video, 2014

רעות פרסטר

COMEBACK | ציור

 

התערוכה comeback עוסקת בגלגולו של דימוי ובגלגולה של עבודת אמנות. היא מעלה שאלות לגבי כוחו של תיעוד וכוחו של אקט אמנותי בשינוי משמעותו של דימוי. התערוכה מורכבת מוויטרינה, 11 קופסאות אור ואובייקטים. על כל אחת מקופסאות האור מוקרנת שקופית. השקופיות הינן תיעוד עבודות אמנות מוקדמות של האמנית.
שנעשו במקור לצורך שימור ויחסי ציבור. האובייקטים המקוריים מורכבים מצילומים מטופלים וחלקי מתכות המצופות זהב וניקל, והם מתארים בני משפחה אחת. זוהי השתקפות של השתקפות. זיכרון של חיים, כביכול רחוקים, החודרים ועולים אלינו דרך אמולסיית הצילום והאור הנשבר בה. קופסת האור הכהה מגבירה את תחושת הנוסטלגיה וכך גם צבע הספייה המרכיב את רוב האובייקטים המקוריים.
שנעשו במקור לצורך שימור ויחסי ציבור.

האובייקטים המקוריים מורכבים מצילומים מטופלים וחלקי מתכות המצופות זהב
וניקל, והם מתארים בני משפחה אחת.
זוהי השתקפות של השתקפות. זיכרון של חיים, כביכול רחוקים, החודרים ועולים אלינו דרך אמולסיית הצילום והאור הנשבר בה. קופסת האור הכהה מגבירה את תחושת הנוסטלגיה וכך גם צבע הספייה המרכיב את רוב האובייקטים המקוריים.
אופן התצוגה מעלה הרהורים לגבי הוויזואליה של התערוכה המקורית בה הוצגו האובייקטים והצילומים המטופלים. האם היא דומה לתערוכה הזאת ומה ההבדל? יתרה מכך, האם יש מקום היום להצגת מקור? מרסל דושאן יצר מעט עבודות, מכיוון שמבחינתו כל אדם שהסתכל על עבודה ופענח אותה, החייה אותה מחדש, וכל עבודה קיבלה חיים מחודשים.
לדידו לא היה צורך אמיתי בעשיית עבודות חדשות.

מחשבות מסוג זה רלוונטיות אף יותר לתקופה בה אנו חיים – האם אמן כמעט ואינו נזקק לעבודות חדשות. בעקבות השינויים שחלו בטכנולוגיה והיכולת לתעד את התיעוד המתועד?

לאורך השנים פועלת פרסטר בין עשייה עמלנית וסיזיפית לבין עשייה קונספטואלית יותר, הבודקת את מקום האמנות, את ערכה ואת חשיבותה במרחב הציבורי והפרטי. פרסטר מנסה לשמר את הקסם ולהראות לנו שה’ספוט’ הניתן כעת לדימוי המתועד, הופך אותו לעבודת אמנות חדשה העומדת בפני עצמה. הקשר עם המקור, ערכו של מוצג אמנותי, וערכו של אזכור חלק מהשלם, אלו עניינים הראויים למחשבה ולבירור ונדמה שהתשובות עליהן אינן חד משמעיות אלא אלו שכבות הנרבדות עם הזמן. ההצעה שמביאה רעות פרסטר מתמקמת על ציר זה ובודקת את גבולות השימוש החוזר בעבודת אמנות.

אישה 1997 | קופסת אור, צילום מנוקב ותפור
ילדה 1997 | תבנית עוגיות, נייר צילום מנוקב
סיכות ראש 1998 | נייר צילום חתוך, סיכות, ניטים מצופים כסף

אליאונורה אורלי אדלביץ

יַקִּירַיי | מיצב

“בבית אמי בתל-אביב, נותרו להם שרידי זיכרון מתקופה אחרת, צילומי משפחה ישנים, אותם הימרתי לתבליטי אור עדינים עשויים פורצלן. עבודה זו נעשתה מתוך געגוע, לזכר סבי וסבתי היקרים, מאנוסי משהד-אירן, שעלו לארץ בדרכים פתלתלות, בשנות השלושים של המאה העשרים. לצערי, זכיתי רק תקופה קצרה ליהנות מנוכחותם.”מיצב עבודות בשם ‘יקיריי’ מונח בוויטרינה מוארת. העבודות מזמינות את הצופה להתקרב ולבחון אותן שכן הן קטנות ממדים, כל אחת כגודלה של תמונה מודפסת. המתבונן רואה סדרת תבליטים צילומיים בשחור ולבן של בני משפחה. בניגוד לתבליטים רגילים, יש צורך להאיר את תבליטי הפורצלן בכדי לחשוף את הדימוי הצילומי. הבדלי הגוונים בדימוי נוצרים כאשר אור רב יותר עובר באזורים הדקים של החומר, ופחות אור עובר דרך האזורים העבים. הסדרה נעשתה בהשראת טכניקה ייחודית לייצור תבליטי פורצלן (Lithophanes), אשר זכתה לאהדה רבה במאה ה 19 באירופה. ייחודם של התבליטים שיצרה אדלביץ הוא שרק באמצעות שבירת האור מתבהר הדימוי ועל כן הוא נע מתבליט לבן כביכול חסר משמעות / בלתי מזוהה- לדימוי קונקרטי, כמשחק בזיכרונו של המתבונן. דימוי- זיכרון ומה שביניהם. המטוטלת הזו בין חומר לא מואר המחזיק הד קלוש למצולמים לבין הצילום המואר, בין חומר לזיכרון, הם סוד כוחה של העבודה הייחודית הזו. נאמר על הפורצלן שיש לו ‘זיכרון’ משלו, שכן, אם במהלך העבודה עמו נעשתה פעולה, תהה עדינה ככל שתהה, אשר פגעה בשלמותו, הפורצלן ‘יזכור’ כל טביעת אצבע, כל סדק ונקודת חולשה. אלה יבואו לידי ביטוי לאחר השריפה, גם אם כביכול תוקנו או נעלמו טרם השריפה. אולם כאן, ‘הזיכרון’ של הפורצלן מקבל משמעות אחרת, שכן הפורצלן עצמו משמש כחפץ זיכרון. סדרה אחרת של עבודות נקראת ‘נחזור כפרחים אדומים’ ומורכבת משלושה מעמדי צלחות בסגנון אירופאי, המעוטרים בסמלים ומוטיבים צבאיים ישראליים ופרחי זיכרון כגון: גרברות (זרי אבלות), פרח דם המכבים ופרחי פרג הלקוחים מסיכת סמל הנכה של צה”ל 4. העבודות מוצגות על גבי אדני חלונות החדר – אדנים רחבים במיוחד המספרים סיפורו של בית מידות בלב עיר, אשר נבנה בסוף המאה ה-19 ומחזיק את סיפורו של המקום, של הישראלי / ציוני בזעיר אנפין. במובן זה מעמדי הצלחות פועלים כמתווכים, נשענים ומסמנים את המקום. במקום להניח כמנהג היהודים על אדן החלון חנוכיה, מונחים על אדניו מעמדי עוגיות המרפררים אל אירופה ומנהגיה אבל גם אל סמלים הקשורים לכאן: נכות ואבלות, סמליו של המחיר הכבד שגובה המקום מאנשיו. אין אפשרות לטעום מעוגיה המונחת על המעמד, אלא רק להתייחס אל הסמלים המוגשים על גבי צלחות כאילו היה זה טקס תה אחה”צ בארץ אירופית. הסדרות, עוסקות למעשה בזיכרון: האחד- זיכרון אישי של האמנית, ניסיון להחיות את זכרם של אלו שאינם עמנו עוד, על ידי הנצחתם בחומר. השנייה מתמקדת בזיכרון הלאומי – הקולקטיבי שלנו כעם.
יקיריי, 2016 My Dearest | פורצלן, הדפסה תלת ממדית, לחיצה לתבנית, הדפסה דיגיטלית. מידות משתנות: 6.5x9 ס”מ עד 22x14.5 ס”מ.
יקיריי, 2016 My Dearest | פורצלן, הדפסה תלת ממדית, לחיצה לתבנית, הדפסה דיגיטלית. מידות משתנות: 6.5x9 ס”מ עד 22x14.5 ס”מ.

ויקי סקנדריון

כושר ספיגה | מיצב

“שים סכר גדול ליד מעינות הכאב אגור אתו כמו ים שמור עליו שלא יתפזר כי הוא חייך” (יונה וולך 1992,’תת ההכרה נפתחת כמו מניפה’, ת”א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה) בחדר מוצבים, תלויים או מונחים- גופים פיסוליים העשויים לופה (Luffa בשמה המדעי- לועזי או ה’ליפה’ בשמה העממי). זהו חומר גלם עיקרי המשמש את ויקי סקנדריון בעבודתה הפיסולית. הלופה הוא סוג של צמח מטפס, הגדל באזורים טרופיים וסובטרופיים ומשמש כמקור החשוב ביותר לייצור ספוג מן הצומח. החומר הטבעי הטבעי נמכר בחנויות סדקית לטובת מיני קרצוף ונועד לעזור להסיר- לכלוך, כתמים, סימנים ושאריות שאיננו רוצים לראותם. הוא מתקשר לפעולות שעניינן הסרה, הורדה, הזזת משהו מן הגוף. המיצבים מפתים את המתבונן. לרגע נדמה אך לא ברור ממה הם עשויים. הם צבועים בחלקם, מוכתמים ופעורים. האובייקט הפיסולי מתייחס לדבר מה אחר הנמצא על סף התודעה. האם צמח תת ימי? האם סימן של גוף? בשר הגוף- איננו, העור – נפשט, הם ואולי אין זה עור שנפשט אלא סימן לחומר המוריד מן העור שאריות והעיגולים הפעורים – כנקבים ולאן אלו לוקחים את המתבונן? הצבע האדום מאזכר דם והפרשות גוף. אחד המיצבים מזכיר איבר מין נשי וממנו משתלשלים חלקים הנראים כשאריות גוף ועור- ספק נסחבים, ספק מוטלים על הרצפה. קשה להתעלם מההקשר בין הקריירה בת עשרות השנים של האמנית בטיפול בנשים נפגעות תקיפה מינית, לבין השיוך המידי אל התוצר הפיסולי. הכאב הגופני קשה לביטוי, ולקושי הזה יש השלכות ברורות. בין שהביטוי לכאב יהיה מילולי או חומרי, טבעה של היצירה האנושית, שהיא מנסה לאחוז בקצה כנף של כאב אבל בו בזמן אנחנו נאלצים להבין את חוסר האפשרות לבטא את הכאב באופן מלא. הקריאה ההכרחית של העבודות היא קריאה פמיניסטית. הן מעלות באופן פיסולי, וגשמי את איבר המין הנשי, את השיער, את זיכרונו של איבר טעון ומכאן שבתוך הפיתוי שיוצר האובייקט הפיסולי מתקיים גם תהליך המרחיק/מקרב מן/אל האובייקט. זיכרון המסומן מול האובייקט האומנותי המסמן. קנה המידה הנבחר לעבודות מזיז אותם מפרשנות חד-ערכית לעבר אפשרויות נוספות המתייחסות אל תפיסת חומר, חלל, צבע ונפח. נראה שהעבודות אוצרות סוד, שולחות אל גוף, אבל מקשות על המתבונן. קריאה נשית בהקשרים עכשוויים ומטרידים היא בלתי נמנעת ועם זאת אינה הקריאה היחידה האפשרית של העבודות.

ליפה 1 ,2018 | ליפה מטופלת, שעווה צבועה, חוטי תפירה ופרווה סינטטית, 90×80×80 ס"מ
viki_1
ליפה 6 ליפה מטופלת, חוטי ברזל ושעווה, 60×100×70 ס"מ, 2017
ליפה 9, 2017| ליפה מטופלת, חוטי תפירה, 100×130 ס"מ
ליפה 2, 2018 | ליפה מטופלת, שעווה צבועה, חוטי תפירה ופרווה סינטטית, 70×40×50 ס"מ
נגן וידאו