תערוכות אביב 5.2019 – 3.2019

לִרְאוֹת
פֵּרוּשׁוֹ
לְהִתְגַּעְגֵּעַ
מִין תְּשׁוּקָה
ישראל אלירז, ‘הבט – שירה מביטה בציור’, שם עמ’ 100

ישראל אלירז מחבר / אורג במילים את מבטו של הצופה עם יצירה אומנותית, זיכרון, געגוע ותשוקה. קפסולת מילים, 4 שורות, 5 מילים, מנוסחות בתמציתיות ובכישרון רב. אפשר שמילים אלה מתמצתות את החיבור בין התערוכות.

נורית גל

לחם אחיד | צילום

סדרת צילומי ‘טבע דומם’: כיכרות לחם אחיד, שאריות מזון שהוקפאו, כוס חלב וכד’. הצילומים מהדהדים  אצל המתבונן זיכרונות עבר כמו ריחו של הלחם האחיד, חצי כיכר / כיכר שלם שנקנה במכולת, ואולי אפילו זיכרונות דור שני לשואה, את ערכו של לחם כמוצר יסוד בסיסי.

“מִן הֵדִין שֶׁנְּדַבֵּר עַכְשָׁיו בְּחֶנְוָנִי וְבַכֶּלֶב.
כָּל יוֹם אָדוֹן הִירְשׁ בֶּצַע גּוּשׁ גָּדוֹל שֶׁל גְּבִינָה. יָדוֹ
עָלְתָה וְיָרְדָה וּמִפְּנֵי כָּךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת אִם הַמִּסְפָּר
שֶׁעַל זְרוֹעוֹ וְהַמִּסְפָּר שֶׁעַל זְרוֹעָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ הֵם
מִסְפָּרִים עוֹקְבִים.
אָדוֹן הִירְשׁ גַּם לִמֵּד אוֹתָנוּ לְהַבְחִין בֵּין לֶחֶם לָבָן
וְלֶחֶם שָׁחֹר. עַכְשָׁיו כְּבָר לֹא אוֹפִים כִּכָּרוֹת כָּאֵלֶּה.
אֲבָל אָז חָרְצוּ בַּקְּרוּם הַחִיצוֹן שֶׁל הַלֶּחֶם הַלָּבָן שְׁלוֹשָׁה
פַּסִּים.
הַכֶּלֶב רָבַץ תָּמִיד בְּפַתְחָה שֶׁל חֲנוּת הַמַּכֹּלֶת וְרָטַן.
אוּלַי רָאָה בְּעֵינֵי רִוּחוֹ צָלִי קְדֵרָה (אוֹ מַאֲכָל שֶׁקָּרוּי
רָטָטוּי) וְרָגַז עַל כָּךְ שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ אֶת הַתַּבְשִׁילִים.”

יואל הופמן, מצבי רוח, הוצאת כתר 2010, [49]
בחלל בו מוצגות עבודות הצילום של נורית גל בולטת סדרת צילומי ‘לחם אחיד’. הסדרה מושכת ומפתה אבל בו בעת מכה בצופה, שכן היא מעלה דימוי מוכר, עצב רגיש, השולח אל זיכרון ילדות אבל גם אל מצוקה ועוני. ‘לחם אחיד’ בכלכלה המקומית, מגדיר מוצר מזון בסיסי שמחירו קבוע בחוק והוא מאפשר תמצית מזון עבור האדם העני. על פי הגדרה זו ‘לחם אחיד’ הוא לחם במשקל 750 גרם ועלותו היום 5.11 ש”ח. “צילמתי 30 יחידות כיכר לחם אחיד במשך חודש שלם. כל יום קניתי כיכר לחם וצילמתי אותה באור חלון צפוני על שולחן עם מפה לבנה מנייר. הצילומים מגלים שכל כיכר – אחר. הצילום מביא ‘פורטרט של לחם’ הנושא מסר של יושר, צניעות וקידוש היומיום, הארצי והבסיסי. כבת להורים ניצולי שואה ללחם הייתה משמעות מורכבת ועמוקה. עבורי, הלחם האחיד הפך ללחם גוף המוטען במועקות הזמן, סימבול של הישרדות – זיכרון של השתקה”. ‘פורטרט של לחם’- דווקא בעת הזו, בה מתקיימת עודפות במאפיות וסוגי לחמים, זוהרים צילומי הלחם האחיד באופן מיוחד.

כל צילום מזכיר את הלחם שעדיין אפשר להשיגו במכולות קטנות, במקומות קטנים, במסעדות פועלים. כל כיכר שנקנתה והובאה אל תוך הבית – צולמה, אבל לא רק שכל כיכר אינה כקודמתה, אלא היא צולמה בתאריך אחר מקודמתה, משפיעה גם השעה בה צולמה, אפילו משפיעים רכיביו אופיו של הלחם הספציפי, התנור בו נאפה, הזמן בו שהה בחוץ – משפיעים על התוצאה ואוחזים גם בחלוף הזמן. הצילום הוא ניסיון ללכוד משהו אורגני, חי, שנושא חיים משל עצמו ומשפיע על חיי אחרים. מהלך כמעט הרואי שנידון מראש לכישלון. אנחנו מביטים בתצלומים כאילו היו פורטרטים והם מעלים בנו זיכרון חבוי ובה בעת אנחנו מתוודעים לזמן ומהלכו. אחת העבודות בולטת בשונותה, העבודה מביאה את אובייקט הלחם בצבעים לבן/שחור. היא לוכדת מהלכי ריקבון ועובש שחלו בלחם, וכדי לשוות להם כמעט תחושה סוריאליסטית, כזו שמעל המציאות, היא בוחרת ‘להלבין’ את האובייקט כאילו נעטף בתכריכים. לצד סדרת ‘לחם אחיד’ מוצגים צילומי אובייקטים, חפצים מן היומיום המצולמים בקפידה כאילו היו חפצי חן, או תכשיטי יוקרה תוך שהאסתטי והיפה משחק ומתעתע.
שלושה צילומים מציגים ‘שאריות מזון שקפאו’. לצופה הן מזכירות את המנהג הרווח היום – להקפיא שאריות מזון שנשארו. המחשבה על אוכל שהוקפא וחומם מראש אינה מרגשת כאוכל טרי שזה עתה הוכן, או כמוצר יסוד שאפשר לצרוך אותו. ההקפאה סוחטת מהאובייקט את חיוניותו. נורית בוחרת את השאריות, מקפיאה אותן, ואח”כ מצלמת אותן כאילו היו במעבדה, ומעמידה אותן כאילו עומדות הן על צלחת פטרי, מועדות לבחינה ובדיקה מעבדתיים. אלא שהבוחן הוא הצופה והוא מוזמן לברר מה יש שם ולהבחין בעקבות הזמן. הבחירה באובייקט כמו גם אופן הטיפול בו, מייצרים דיאלוג נוסף עם הנעלם והנוכח ומחזקים את תחושת ה’מומנטום מורי’ (זכור את המוות).

“אני פוגשת חומרים ואובייקטים במהלך היום יום ואוספת אותם אליי. עליהם אני מבצעת פעולות שונות: קימוט, קיפול, שריפה, צביעה, לכלוך. כל חומר מגיב אחרת, ובתהליך העבודה אני מתקדמת ומתאימה את אופי הפעולה לחומר ולאובייקט. משהגעתי לכדי מיצוי אני פונה להצבה של החומרים והאובייקטים: מחפשת אחר החלל המדויק, המאפשר את המרחק ואת קנה המידה הנכונים, שיבנו עולם אוטונומי לאובייקט שלי. מבנה החלל, מבנה המשטח ומבנה הפריים עובדים יחד”.
באמצעות הצילום מייצרת נורית ‘מרחב מקביל’ אשר מאפשר מחשבות כלליות שקשורות לחיים וחוסר חיים, לאהבה, וליחסים, מהלך מחשבתי מפרה עבור הצופה. זוהי אסטרטגיה של אסתטיקה, המפתה את הצופה לעצור ולהסתכל על הדימוי על מנת לייצר פער בין מה שרואים ומה שמדמיינים. מבחינה זו זהו ניסיון לבחון את האופן שבו אנחנו מסתכלים , מגדירים ומציינים, ובאמצעות הזדהות מעניקים ערך.
“ואניטאס” (מלטינית: Vanitas, ריקנות) הוא סוגה סמלית של תאורי טבע דומם, שהייתה אופיינית לציור ההולנדי והפלמי של המאה ה-16 וה-17. מקור המונח הוא בפרשנות הנוצרית לתנ”ך וברעיון כי על האדם לזכור את המוות – ‘מומנטום מורי’ . האובייקטים המצולמים, הטיפול באובייקט דרך האור, השארת סימני הזמן שחולף, כמו גם מניפולציות אחרות שמפעילה נורית על הצילום, מייצרים מהלך של הנכחה והיעלמות בעולם הפיזי כמו גם המנטלי ועולה מאיליה שאלה אודות תפיסת המציאות. הדימוי החזותי מתרגם אצל הצופה לכדי מחשבה/ תודעה הדימוי מערער תפיסות שגרתיות של מקום וזיכרון ומציע תערובת ייחודית. צילומי האובייקטים של נורית מעוררים תחושת ואניטאס ומאפשרים דיון בין שחיקה והעלמות, בין הריק והמקום.

תמר שליט אבני

פולחן האביב (נכס”ל) | ) וידאו, סטילס

מעמתת את המתבונן עם טקס מוכר. הוצאתו של הטקס מן הסביבה הצבאית והכנסתו כסרט אל חדר בגלריה, מצליחה לערער על השמחה, ומחברת את תודעת המתבונן אל זיכרון האירוע שעבר בעצמו (או כהורה) ומאפשרת להתבוננות להיות ביקורתית כמו גם מכילה.

תמר שליט אבני מציגה עבודת וידיאו, וצילום סטילס אשר צולמו בלשכת הגיוס תל-השומר במהלך 3 השנים האחרונות. העבודה מוצגת בסמיכות ליום העצמאות, ליום הזיכרון לחללי צה”ל וימים לא רבים לאחר מערכת בחירות סוערת. הסרט מביא אינטרפרטציה מעניינת, פתוחה להקשרים רבים של המרחב והאנשים הפועלים בעבורו, ומעורר תגובה אמביוולנטית אצל הצופה. השם שבחרה תמר לעבודה – ‘פולחן האביב’, מרפרר אל אחת מהיצירות המוזיקליות הידועות ביותר שכתב איגור סטרוינסקי לבלט שבכורתו הייתה לפני כ-106 שנים בפריז. סטרווינסקי הושפע מהתרבות הפגנית. המוזיקה מתארת את טקס הפולחן הפגני המבוצע בסוף החורף. בטקס יושבים זקני השבט במעגל וצופים בנערה בתולה הרוקדת לפניהם עד מותה כקורבן לאל האביב. המוזיקה של פולחן האביב היה גם חלק מהפסקול של סרט האנימציה “פנטסיה” של וולט דיסני משנת 1940. בין אם תיאור פגני, יצירה רוויה וטעונה, או סרט ילדים מצויר היו למקורות ההשראה לשם העבודה שבחרה תמר,
ואולי רק כיוונה לנוער שתקופת הגיוס היא אביב ימיו, כך או כך – יום הגיוס עורר בה תחושה פולחנית / פגנית והאירוע נטען במשמעויות רבות. עבודת הווידאו בנויה מ’שוטים’ של מחוות גוף מצולמות של מי שנמצא שם, מחוות טקסיות רפטטיביות המציינות פרידה מהמתגייס: שמחה משולבת בבכי, צעדי ריקוד חוצים שכבות עם. בתהליך הגיוס מתקיימים כל מרכיביו הסוציולוגיים של טקס: הגיוס מציין אירוע חשוב, יש בו מחזוריות קבועה, ישנם ממונים קבועים על הטקס, מתקיימת בו העברת השרביט מדור לדור, הוא משמר את הסדר החברתי ויש בו פומביות. תשומת לב אל הטקס הזה, תוך שהצופה נזכר ביום הגיוס שלו או של קרוביו, מאפשרת בחינה נוספת של לאום, לאומיות, התלכדות, שבטיות ושולחת אסוציאטיבית למקומות נוספים. “ליוויתי את טקס הגיוס והוא ליווה אותי במהלך מספר שנים. ההתבוננות הראשונית התרחשה בעת הגיוס של בני הבכור, הצילומים עצמם החלו סביב גיוס הבן השני בשנת 2015 והסתיימו עם גיוס הבת הצעירה בדצמבר 2018.
בעת שהותי במקום חשתי בו בזמן רגשות סותרים. המצלמה הקנתה לי את המבט החיצוני, מבט ה”אנתרופולוגית” המתבוננת ספק בתדהמה וזעזוע ספק בסקרנות אחר מנהגי השבט החוזר שוב ושוב על אותו הטקס, בעוד השתייכותי לשבט זה הייתה עובדה קיימת. נכחתי במקום מבחוץ ומבפנים בו זמנית. בצילומי הווידאו עקבתי אחר הטקס המוחצן; מהלך הפרידה מהמתגייסים הכולל מחוות גוף מוגזמות, ריקודים, שירה ונשיאה על כפיים. צילומי הסטילס שיקפו את החוויה האישית – המבט על הטקס, ההשתאות, העצב, חוסר התוחלת, הסלידה וההתרגשות – וכך זיהו את המבט הפנימי שלי”. לצד הצילום והווידאו נכתב סיפור קצר – ‘על הגג’ (מצורף לקטלוג התערוכה), הסיפור מתחבר ישירות למעמד הגיוס ומקפל בתוכו זיכרונות אב המגייס את בנו במהלך מבצע ‘צוק איתן’ תוך שהוא נזכר בתקופת שירות המילואים שלו.

מיכל גבריאלוב

‘החברה הגאונה’ מקרית המלאכה | צילום מטופל

מביאה אל הגלריה מאווירתו של רחוב. תחושה פרועה, צבעונית, מוארת ומשוחררת מאפיינת את העבודות. העבודות נעשו ביחס לזיכרונות אישיים: זיכרון קריאת 4 כרכי הספרים הנפוליטנים, זיכרון ההסתובבות בשכונה בנפולי, זיכרון מקום – קרית המלאכה, בו היא פועלת. כל אלו מפעילים זיכרונות וקונוטציות גם אצל המתבונן.

מיכל פועלת מתוך סטודיו ב’קרית המלאכה’ בתל אביב, מקום בו פועלים בעשור האחרון עשרות אמנים עכשוויים וגלריות. האזור התבסס בזמנו על מלאכה זעירה: תופרים, סנדלרים ומיני עושי מלאכה אשר נדחקו והתרכזו בשולי עיר. מאוחר יותר, כמנהגם של שוליים גאוגרפיים, כניסתם של אמנים, סימנה את המקום כאזור ‘טרנדי’ של אמנות עכשווית, מרכז לגרפיטי ולפעילות אמנותית. הפעילות ב’קרית המלאכה’ עדיין מעורבת, משאיות הנושאות סחורה באות והולכות, פועלים וסוחרים קטנים מאכלסים עדיין את המקום, כמו גם מועדוני שוליים אשר פועלים בלילה. עירוב השימושים הוא בבחינת מקור לגירוי אמנותי תמידי עבור האמנית, שכן מקום נושא עמו את זיכרון העבר. הקירבה אל ה’איש הפשוט’ אל מלאכת כפיים, אל פעולה פיזית, כמו גם ההתחקות אחריה, מאפשרים פתח להתחקות אחר האישי, אחר מה שמפעיל אותנו מחוץ לעצמנו, מחבר אותנו אל המקום ואל הסיפור אותו אנחנו נושאים, אותו אנחנו מחפשים תמידית. באמצעות צילומי הסנדלר השכן לסטודיו שלה, דרך האינטראקציה אתו, מחפשת מיכל קצה של חוט מ’שם’ שאפשר להמשיכו ל’כאן’.
בעקבות קריאת ארבעת כרכי הרומנים הנפוליטנים ‘החברה הגאונה’1 אשר התפרסמו בכל העולם, ותורגמו לשפות רבות, נסעה מיכל לנפולי. הנובלות מתארות חברות מיוחדת הנרקמת בשכונה נפוליטנית בין שתי ילדות ונמשכת לאורך עשרות שנים. בעבור עשרות שנים ובתחילת שנות ה-60 לחייה, מנסה האחת להתחקות אחר גורלה של השנייה. מקור קסמו של הסיפור הארוך נעוץ בגעגוע הטבוע בכולנו לחברות אמיצה, בזיכרונות ‘שכונת ילדות’, חברות ומשפחה, כמו גם במקום בו תופסים הזיכרונות עם חלוף השנים. בנאפולי ובאי איסקייה השוכן מול העיר – החלה מיכל להתחקות ולחפש אחר מקומות המוזכרים בספר, מנסה לצוד ולחוות בהווה, התרחשויות שנגעו בה במהלך קריאת הספרים. מהר מאד מצאה עצמה משוטטת ללא ידיעה מוקדמת תוך שהיא נותנת למקום ולחוויות להוביל. חדר מלאכה של סנדלר בקרית המלאכה, כמו גם זוג בנפולי – ביום חתונתם, או אישה צעירה ומרשימה על אופניים המישירה מבט, שתי נשים זקנות היושבות ברחוב, כל אלה הופכים לשחקנים לרגע בסצנה מדומיינת, מלוהקים ל’טייק צילומי’ לכאורה אקראי.
הרחוב, עוברי האורח, חנויות ובעלי מלאכה הניבו צילומים שנדדו לאחר הדפסתם ל’טיפול’ בסטודיו. מהלך העבודה בסטודיו שונה אבל ‘זוכר’ את הרחוב. הקירות הגסים, מתאר הלבנים, ממשיכים לפעול פעולתם. הצילומים מודפסים בגדלים שונים, ונתלים על הקיר. היא מרססת את הרקע בצבעים זוהרים, מתערבת, באמצעות המנדט הציורי מנכיחה את המבט שלה. היא מאירה את הסצנה כאילו ביימה אותה ועם זאת נדמה שהיא מחזירה את הסצנה אל הרחוב וכעת הסצנה אחוזה, מוכתמת, מוטבעת בסימניה שלה. הפעולה בסטודיו נעשית מתוך חופש יצירה רב. יש בפעולה הזו את זיכרונן של השנים הרבות שעשתה בניו יורק, את קרית המלאכה על עושי המלאכה בה, כמו גם את האמנים עושי הגרפיטי על פני קירות האזור, ויש בה את מסעה ברחובות נפולי. התוצאה היא סדרת עבודות בבחינת צילומים ‘מטופלים’ שהם מהלך פתוח, הנדמה לעיתים כאקראי, אבל אווירתו מרעננת, שמחזירה אותנו אל הרחוב והיא חופשית.

אתי וידר-ורצר

שחור רוחש | אוביקטיים קטנים

זיכרונות אישיים מטעינים את עבודות ההכלאה של אתי. התוצאה הם ‘אובייקטים קטנים של זיכרון’, מעשה הרכבה אישי המאפשר למתבונן למצוא גם את שרידיו של געגוע אישי.

האם השחור יכול לרחוש? רחישה היא תנועה, אנרגיה נעה בחומר. רחישה מאזכרת רשרוש, אוושה, תסיסה, רתיחה, אבל שולחת גם אל רחשי הלב שהומה ומרגיש. שתי המילים ‘רוחש ‘ו’שחור’ הן פָּלִינְדְרוֹם1 – צמד סמלי. מעבר למחזור הזמן (סימנו של הלילה) השחור מסמן סוף, מוות, והתאיינות, צבע הבולע כל.
בעבודותיה של אתי וידר-ורצר השחור הוא צבע יסוד, מכיל כל, שמיכה מבעבעת ורוחשת חיים לצד מוות. התחלה ולא סוף. מודעת אל משמעויותיו של השחור, בוחרת אתי להתחיל מהצבע השחור, להתמודד עם חרדה קיומית, לנסות ולפגוש בכל עבודה פחד, כעס, כאב ועוצמה2. אתי פועלת על השחור במגוון טכניקות, חלקן מוכרות ביצירה האמנותית (כתב, חריטה, ציור, עבודה על שקפים, שימוש ב’רדי מייד’ – חפץ מן המוכן המשמש לה כחומר גלם) וחלקן הן תוצאה של ידע בעבודת צורפות עדינה, המחברת ומלחימה, תופרת ומצמידה פליז ונחושת אל נייר, חוט אל פליז, פנינים וכד’ ויוצרת מעשה הרכבה שנדמה שלא אפשרי ובכל זאת הוא מורכב,

אחוז, מחובר, עומד ומצהיר זהות חדשה, זהות כלאיים של מה או של מי שהעבר וההווה שלו שזורים יחד. אלמנטים שהופיעו בעבר ביצירתה ממשיכים ומופיעים גם בסדרה זו. חיות כדוגמת כלב ונברן, ממשיכות להופיע. נחרטות, נחרצות על גבי שקף, משמשות עוגן להבנת רחש השחור, להבנת הפחד לצד הניסיון להתגבר עליו. הטכניקה של חריטה, חריצה, פירוק והרכבה כמו גם הדימויים אינם רכים, אלא שהחיבור העדין בין החומרים השונים, חיבור הנתפר ביד, לעיתים מולחם, הופך אותם למעין שכיות חמדה אישיות. סך העבודות מביא מערך אובייקטים פיסוליים / ציוריים קטנים התלויים במרחק מהקיר כאילו זקוקים הם לנפח ,לאוויר נוסף , למרחב כדי להיות. גודלן של העבודות (כולן קטנות) מייצר אפשרות לבחינת אסתטיקה, ומקומה. “אני לא יודעת למה חיברתי מה שחיברתי אבל סופו של דבר – אי אפשר אחרת. כמו בשירה, כמו בכתיבה”. אל השיחה אודות העבודות הביאה אתי שורות שיריות שכתבה לקראת התערוכה.

מתאים לסיים את ההתבוננות במערך החדש של עבודותיה הפיסוליות ציוריות בקריאת מילותיו:

לחבר מין לשאינו מינו

בחוט שחור.

לחרוט בעץ

לשרוט בפליז

להסיר

לגלות

לראות מבעד לשקוף

לקוות

לייחל

לצפות

להידקר

להיפצע

להחלים

לראות מעבר

להכיל ניגודים

לקבל שינויים

בשחורים לראות צלול

בכחולים לצלול

לנשום עמוק

תמיד

גדעון גכטמן

2019 – פרק ב’ | מיצב

חדר זיכרון לאמן גדעון גכטמן ז”ל בשנה העשירית למותו, מכיל 2 אובייקטים מפתיעים: ‘דמוי כד’ הוא שארית שאינה קיימת במציאות לכד שאינו קיים, וטווס לבקן מפוחלץ. שני האובייקטים ממשיכים להדהד את דרכו הייחודית של האמן החשוב שעסק בזיכרון, הנצחה ואמנות.

בשנה העשירית למותו של האמן תושב העיר, גדעון גכטמן ובשת”פ עם אלמנתו ובנו, הגלריה העירונית בראשל”צ מציגה פרויקט הנצחה מתמשך, לאורך השנה. זהו סבב התערוכות השני בו מוקדש חדר בגלריה ליצירתו של גכטמן. “הדברים שהעסיקו אותי כבר אז – זיכרון, הנצחה, בימוי, יחד עם רצון בעבודה שצומחת באופן אורגני בלי הפסקות – הביאו אותי לתבנית של מאוזוליאום, מין מערך (שאמנם מוכר מההיסטוריה) שמכניס לאינסטליישן את ממד הזמן, הרצף”.
במרכז החדר ניצב שלד של כד. מרוקן, לא מתפקד ועם זאת מזכיר את הכד שהוצג בסבב התערוכות הקודם: כד מתוך סדרת ‘דמוי- כד’ (1989, צבעי שמן ולכה תעשייתית על פיברגלס 116/88 ס”מ).

‘דמוי – כד’ זה משולל מה שהחזיקו ככד, רק השלד ( כאילו היה, או קיים שלד לכד) צבוע באופן שבו גכטמן צבע וסימן משטחים רבים דמויי פורמייקה, דמויי שיש או אבן. הכד המרוקן שולח אותנו לרווח שבין הדימוי למציאות, בין ייצוגו באמצעות האמנותי לבין המציאות.
מאחוריו, בגובה – ניצב טווס. טווס אחד מתוך 2 טווסים מפוחלצים שיצר גכטמן לתערוכותיו במהלך השנים. הטווס – לבן, לבקני, ההידור הטווסי וציצת ראש אינם מציגים שלל צבעים מפואר. הטווס אינו מתפקד כטווס איליו הורגלנו. פעולת הפחלוץ הנעשית לאחר מות, מנסה להשיב אל המרחב את צורתו של הדבר בטרם הפסיק לחיות, ועל כן היא ממשיכה להדהד את יסודות יצירתו של גכטמן העוסקת במחלה, מוות והנצחה.

בחרנו ב-2 אובייקטים שלא הוצבו יחד במערכי עבודותיו. חירות שלקחנו כדי להמשיך ולהדהד את יצירתו החשובה של גכטמן אל הצופה. עם זאת שני האובייקטים מביאים אל תודעת הצופה את האניגמטי, הלא ברור, המציג (גם אם באופן מרהיב) שאלות על ייצוג ועל פער בין נראה לקיים. אלו אבני הבניין בעבודתו האמנותית החשובה של גכטמן.

נגן וידאו

תערוכות אביב 05.2019 – 03.2019

לִרְאוֹת פֵּרוּשׁוֹ לְהִתְגַּעְגֵּעַ מִין תְּשׁוּקָה ישראל אלירז, ‘הבט – שירה מביטה בציור’, שם עמ’ 100 ישראל אלירז מחבר / אורג במילים את מבטו של הצופה עם יצירה אומנותית, זיכרון, געגוע ותשוקה. קפסולת מילים, 4 שורות, 5 מילים, מנוסחות בתמציתיות ובכישרון רב. אפשר שמילים אלה מתמצתות את החיבור בין התערוכות.

נורית גל

לחם אחיד | צילום

סדרת צילומי ‘טבע דומם’: כיכרות לחם אחיד, שאריות מזון שהוקפאו, כוס חלב וכד’. הצילומים מהדהדים  אצל המתבונן זיכרונות עבר כמו ריחו של הלחם האחיד, חצי כיכר / כיכר שלם שנקנה במכולת, ואולי אפילו זיכרונות דור שני לשואה, את ערכו של לחם כמוצר יסוד בסיסי. “מִן הֵדִין שֶׁנְּדַבֵּר עַכְשָׁיו בְּחֶנְוָנִי וְבַכֶּלֶב. כָּל יוֹם אָדוֹן הִירְשׁ בֶּצַע גּוּשׁ גָּדוֹל שֶׁל גְּבִינָה. יָדוֹ עָלְתָה וְיָרְדָה וּמִפְּנֵי כָּךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת אִם הַמִּסְפָּר שֶׁעַל זְרוֹעוֹ וְהַמִּסְפָּר שֶׁעַל זְרוֹעָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ הֵם מִסְפָּרִים עוֹקְבִים. אָדוֹן הִירְשׁ גַּם לִמֵּד אוֹתָנוּ לְהַבְחִין בֵּין לֶחֶם לָבָן וְלֶחֶם שָׁחֹר. עַכְשָׁיו כְּבָר לֹא אוֹפִים כִּכָּרוֹת כָּאֵלֶּה. אֲבָל אָז חָרְצוּ בַּקְּרוּם הַחִיצוֹן שֶׁל הַלֶּחֶם הַלָּבָן שְׁלוֹשָׁה פַּסִּים. הַכֶּלֶב רָבַץ תָּמִיד בְּפַתְחָה שֶׁל חֲנוּת הַמַּכֹּלֶת וְרָטַן. אוּלַי רָאָה בְּעֵינֵי רִוּחוֹ צָלִי קְדֵרָה (אוֹ מַאֲכָל שֶׁקָּרוּי רָטָטוּי) וְרָגַז עַל כָּךְ שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ אֶת הַתַּבְשִׁילִים.” יואל הופמן, מצבי רוח, הוצאת כתר 2010, [49] בחלל בו מוצגות עבודות הצילום של נורית גל בולטת סדרת צילומי ‘לחם אחיד’. הסדרה מושכת ומפתה אבל בו בעת מכה בצופה, שכן היא מעלה דימוי מוכר, עצב רגיש, השולח אל זיכרון ילדות אבל גם אל מצוקה ועוני. ‘לחם אחיד’ בכלכלה המקומית, מגדיר מוצר מזון בסיסי שמחירו קבוע בחוק והוא מאפשר תמצית מזון עבור האדם העני. על פי הגדרה זו ‘לחם אחיד’ הוא לחם במשקל 750 גרם ועלותו היום 5.11 ש”ח. “צילמתי 30 יחידות כיכר לחם אחיד במשך חודש שלם. כל יום קניתי כיכר לחם וצילמתי אותה באור חלון צפוני על שולחן עם מפה לבנה מנייר. הצילומים מגלים שכל כיכר – אחר. הצילום מביא ‘פורטרט של לחם’ הנושא מסר של יושר, צניעות וקידוש היומיום, הארצי והבסיסי. כבת להורים ניצולי שואה ללחם הייתה משמעות מורכבת ועמוקה. עבורי, הלחם האחיד הפך ללחם גוף המוטען במועקות הזמן, סימבול של הישרדות – זיכרון של השתקה”. ‘פורטרט של לחם’- דווקא בעת הזו, בה מתקיימת עודפות במאפיות וסוגי לחמים, זוהרים צילומי הלחם האחיד באופן מיוחד. כל צילום מזכיר את הלחם שעדיין אפשר להשיגו במכולות קטנות, במקומות קטנים, במסעדות פועלים. כל כיכר שנקנתה והובאה אל תוך הבית – צולמה, אבל לא רק שכל כיכר אינה כקודמתה, אלא היא צולמה בתאריך אחר מקודמתה, משפיעה גם השעה בה צולמה, אפילו משפיעים רכיביו אופיו של הלחם הספציפי, התנור בו נאפה, הזמן בו שהה בחוץ – משפיעים על התוצאה ואוחזים גם בחלוף הזמן. הצילום הוא ניסיון ללכוד משהו אורגני, חי, שנושא חיים משל עצמו ומשפיע על חיי אחרים. מהלך כמעט הרואי שנידון מראש לכישלון. אנחנו מביטים בתצלומים כאילו היו פורטרטים והם מעלים בנו זיכרון חבוי ובה בעת אנחנו מתוודעים לזמן ומהלכו. אחת העבודות בולטת בשונותה, העבודה מביאה את אובייקט הלחם בצבעים לבן/שחור. היא לוכדת מהלכי ריקבון ועובש שחלו בלחם, וכדי לשוות להם כמעט תחושה סוריאליסטית, כזו שמעל המציאות, היא בוחרת ‘להלבין’ את האובייקט כאילו נעטף בתכריכים. לצד סדרת ‘לחם אחיד’ מוצגים צילומי אובייקטים, חפצים מן היומיום המצולמים בקפידה כאילו היו חפצי חן, או תכשיטי יוקרה תוך שהאסתטי והיפה משחק ומתעתע. שלושה צילומים מציגים ‘שאריות מזון שקפאו’. לצופה הן מזכירות את המנהג הרווח היום – להקפיא שאריות מזון שנשארו. המחשבה על אוכל שהוקפא וחומם מראש אינה מרגשת כאוכל טרי שזה עתה הוכן, או כמוצר יסוד שאפשר לצרוך אותו. ההקפאה סוחטת מהאובייקט את חיוניותו. נורית בוחרת את השאריות, מקפיאה אותן, ואח”כ מצלמת אותן כאילו היו במעבדה, ומעמידה אותן כאילו עומדות הן על צלחת פטרי, מועדות לבחינה ובדיקה מעבדתיים. אלא שהבוחן הוא הצופה והוא מוזמן לברר מה יש שם ולהבחין בעקבות הזמן. הבחירה באובייקט כמו גם אופן הטיפול בו, מייצרים דיאלוג נוסף עם הנעלם והנוכח ומחזקים את תחושת ה’מומנטום מורי’ (זכור את המוות). “אני פוגשת חומרים ואובייקטים במהלך היום יום ואוספת אותם אליי. עליהם אני מבצעת פעולות שונות: קימוט, קיפול, שריפה, צביעה, לכלוך. כל חומר מגיב אחרת, ובתהליך העבודה אני מתקדמת ומתאימה את אופי הפעולה לחומר ולאובייקט. משהגעתי לכדי מיצוי אני פונה להצבה של החומרים והאובייקטים: מחפשת אחר החלל המדויק, המאפשר את המרחק ואת קנה המידה הנכונים, שיבנו עולם אוטונומי לאובייקט שלי. מבנה החלל, מבנה המשטח ומבנה הפריים עובדים יחד”. באמצעות הצילום מייצרת נורית ‘מרחב מקביל’ אשר מאפשר מחשבות כלליות שקשורות לחיים וחוסר חיים, לאהבה, וליחסים, מהלך מחשבתי מפרה עבור הצופה. זוהי אסטרטגיה של אסתטיקה, המפתה את הצופה לעצור ולהסתכל על הדימוי על מנת לייצר פער בין מה שרואים ומה שמדמיינים. מבחינה זו זהו ניסיון לבחון את האופן שבו אנחנו מסתכלים , מגדירים ומציינים, ובאמצעות הזדהות מעניקים ערך. “ואניטאס” (מלטינית: Vanitas, ריקנות) הוא סוגה סמלית של תאורי טבע דומם, שהייתה אופיינית לציור ההולנדי והפלמי של המאה ה-16 וה-17. מקור המונח הוא בפרשנות הנוצרית לתנ”ך וברעיון כי על האדם לזכור את המוות – ‘מומנטום מורי’ . האובייקטים המצולמים, הטיפול באובייקט דרך האור, השארת סימני הזמן שחולף, כמו גם מניפולציות אחרות שמפעילה נורית על הצילום, מייצרים מהלך של הנכחה והיעלמות בעולם הפיזי כמו גם המנטלי ועולה מאיליה שאלה אודות תפיסת המציאות. הדימוי החזותי מתרגם אצל הצופה לכדי מחשבה/ תודעה הדימוי מערער תפיסות שגרתיות של מקום וזיכרון ומציע תערובת ייחודית. צילומי האובייקטים של נורית מעוררים תחושת ואניטאס ומאפשרים דיון בין שחיקה והעלמות, בין הריק והמקום.
לחם אחיד 2 | הזרקת דיו על ניר ארכיוני
מצבה | headstone הזרקת דיו על ניר ארכיוני, 2017

תמר שליט אבני

פולחן האביב (נכס”ל) | וידאו, סטילס

מעמתת את המתבונן עם טקס מוכר. הוצאתו של הטקס מן הסביבה הצבאית והכנסתו כסרט אל חדר בגלריה, מצליחה לערער על השמחה, ומחברת את תודעת המתבונן אל זיכרון האירוע שעבר בעצמו (או כהורה) ומאפשרת להתבוננות להיות ביקורתית כמו גם מכילה. תמר שליט אבני מציגה עבודת וידיאו, וצילום סטילס אשר צולמו בלשכת הגיוס תל-השומר במהלך 3 השנים האחרונות. העבודה מוצגת בסמיכות ליום העצמאות, ליום הזיכרון לחללי צה”ל וימים לא רבים לאחר מערכת בחירות סוערת. הסרט מביא אינטרפרטציה מעניינת, פתוחה להקשרים רבים של המרחב והאנשים הפועלים בעבורו, ומעורר תגובה אמביוולנטית אצל הצופה. השם שבחרה תמר לעבודה – ‘פולחן האביב’, מרפרר אל אחת מהיצירות המוזיקליות הידועות ביותר שכתב איגור סטרוינסקי לבלט שבכורתו הייתה לפני כ-106 שנים בפריז. סטרווינסקי הושפע מהתרבות הפגנית. המוזיקה מתארת את טקס הפולחן הפגני המבוצע בסוף החורף. בטקס יושבים זקני השבט במעגל וצופים בנערה בתולה הרוקדת לפניהם עד מותה כקורבן לאל האביב. המוזיקה של פולחן האביב היה גם חלק מהפסקול של סרט האנימציה “פנטסיה” של וולט דיסני משנת 1940. בין אם תיאור פגני, יצירה רוויה וטעונה, או סרט ילדים מצויר היו למקורות ההשראה לשם העבודה שבחרה תמר, ואולי רק כיוונה לנוער שתקופת הגיוס היא אביב ימיו, כך או כך – יום הגיוס עורר בה תחושה פולחנית / פגנית והאירוע נטען במשמעויות רבות. עבודת הווידאו בנויה מ’שוטים’ של מחוות גוף מצולמות של מי שנמצא שם, מחוות טקסיות רפטטיביות המציינות פרידה מהמתגייס: שמחה משולבת בבכי, צעדי ריקוד חוצים שכבות עם. בתהליך הגיוס מתקיימים כל מרכיביו הסוציולוגיים של טקס: הגיוס מציין אירוע חשוב, יש בו מחזוריות קבועה, ישנם ממונים קבועים על הטקס, מתקיימת בו העברת השרביט מדור לדור, הוא משמר את הסדר החברתי ויש בו פומביות. תשומת לב אל הטקס הזה, תוך שהצופה נזכר ביום הגיוס שלו או של קרוביו, מאפשרת בחינה נוספת של לאום, לאומיות, התלכדות, שבטיות ושולחת אסוציאטיבית למקומות נוספים. “ליוויתי את טקס הגיוס והוא ליווה אותי במהלך מספר שנים. ההתבוננות הראשונית התרחשה בעת הגיוס של בני הבכור, הצילומים עצמם החלו סביב גיוס הבן השני בשנת 2015 והסתיימו עם גיוס הבת הצעירה בדצמבר 2018. בעת שהותי במקום חשתי בו בזמן רגשות סותרים. המצלמה הקנתה לי את המבט החיצוני, מבט ה”אנתרופולוגית” המתבוננת ספק בתדהמה וזעזוע ספק בסקרנות אחר מנהגי השבט החוזר שוב ושוב על אותו הטקס, בעוד השתייכותי לשבט זה הייתה עובדה קיימת. נכחתי במקום מבחוץ ומבפנים בו זמנית. בצילומי הווידאו עקבתי אחר הטקס המוחצן; מהלך הפרידה מהמתגייסים הכולל מחוות גוף מוגזמות, ריקודים, שירה ונשיאה על כפיים. צילומי הסטילס שיקפו את החוויה האישית – המבט על הטקס, ההשתאות, העצב, חוסר התוחלת, הסלידה וההתרגשות – וכך זיהו את המבט הפנימי שלי”. לצד הצילום והווידאו נכתב סיפור קצר – ‘על הגג’ (מצורף לקטלוג התערוכה), הסיפור מתחבר ישירות למעמד הגיוס ומקפל בתוכו זיכרונות אב המגייס את בנו במהלך מבצע ‘צוק איתן’ תוך שהוא נזכר בתקופת שירות המילואים שלו.
פולחן האביב | הדפס דיו, 46*70 ס"מ, 2016
פולחן האביב, סטילס מתוך וידיאו, 2018-2015, 6:00 דקות
פולחן האביב | סטילס מתוך וידיאו, 2018-2015, 6:00 דקות

מיכל גבריאלוב

‘החברה הגאונה’ מקרית המלאכה | צילום מטופל

מיכל מביאה אל הגלריה מאווירתו של רחוב. תחושה פרועה, צבעונית, מוארת ומשוחררת מאפיינת את העבודות. העבודות נעשו ביחס לזיכרונות אישיים: זיכרון קריאת 4 כרכי הספרים הנפוליטנים, זיכרון ההסתובבות בשכונה בנפולי, זיכרון מקום – קרית המלאכה, בו היא פועלת. כל אלו מפעילים זיכרונות וקונוטציות גם אצל המתבונן. מיכל פועלת מתוך סטודיו ב’קרית המלאכה’ בתל אביב, מקום בו פועלים בעשור האחרון עשרות אמנים עכשוויים וגלריות. האזור התבסס בזמנו על מלאכה זעירה: תופרים, סנדלרים ומיני עושי מלאכה אשר נדחקו והתרכזו בשולי עיר. מאוחר יותר, כמנהגם של שוליים גאוגרפיים, כניסתם של אמנים, סימנה את המקום כאזור ‘טרנדי’ של אמנות עכשווית, מרכז לגרפיטי ולפעילות אמנותית. הפעילות ב’קרית המלאכה’ עדיין מעורבת, משאיות הנושאות סחורה באות והולכות, פועלים וסוחרים קטנים מאכלסים עדיין את המקום, כמו גם מועדוני שוליים אשר פועלים בלילה. עירוב השימושים הוא בבחינת מקור לגירוי אמנותי תמידי עבור האמנית, שכן מקום נושא עמו את זיכרון העבר. הקירבה אל ה’איש הפשוט’ אל מלאכת כפיים, אל פעולה פיזית, כמו גם ההתחקות אחריה, מאפשרים פתח להתחקות אחר האישי, אחר מה שמפעיל אותנו מחוץ לעצמנו, מחבר אותנו אל המקום ואל הסיפור אותו אנחנו נושאים, אותו אנחנו מחפשים תמידית. באמצעות צילומי הסנדלר השכן לסטודיו שלה, דרך האינטראקציה אתו, מחפשת מיכל קצה של חוט מ’שם’ שאפשר להמשיכו ל’כאן’. בעקבות קריאת ארבעת כרכי הרומנים הנפוליטנים ‘החברה הגאונה’1 אשר התפרסמו בכל העולם, ותורגמו לשפות רבות, נסעה מיכל לנפולי. הנובלות מתארות חברות מיוחדת הנרקמת בשכונה נפוליטנית בין שתי ילדות ונמשכת לאורך עשרות שנים. בעבור עשרות שנים ובתחילת שנות ה-60 לחייה, מנסה האחת להתחקות אחר גורלה של השנייה. מקור קסמו של הסיפור הארוך נעוץ בגעגוע הטבוע בכולנו לחברות אמיצה, בזיכרונות ‘שכונת ילדות’, חברות ומשפחה, כמו גם במקום בו תופסים הזיכרונות עם חלוף השנים. בנאפולי ובאי איסקייה השוכן מול העיר – החלה מיכל להתחקות ולחפש אחר מקומות המוזכרים בספר, מנסה לצוד ולחוות בהווה, התרחשויות שנגעו בה במהלך קריאת הספרים. מהר מאד מצאה עצמה משוטטת ללא ידיעה מוקדמת תוך שהיא נותנת למקום ולחוויות להוביל. חדר מלאכה של סנדלר בקרית המלאכה, כמו גם זוג בנפולי – ביום חתונתם, או אישה צעירה ומרשימה על אופניים המישירה מבט, שתי נשים זקנות היושבות ברחוב, כל אלה הופכים לשחקנים לרגע בסצנה מדומיינת, מלוהקים ל’טייק צילומי’ לכאורה אקראי. הרחוב, עוברי האורח, חנויות ובעלי מלאכה הניבו צילומים שנדדו לאחר הדפסתם ל’טיפול’ בסטודיו. מהלך העבודה בסטודיו שונה אבל ‘זוכר’ את הרחוב. הקירות הגסים, מתאר הלבנים, ממשיכים לפעול פעולתם. הצילומים מודפסים בגדלים שונים, ונתלים על הקיר. היא מרססת את הרקע בצבעים זוהרים, מתערבת, באמצעות המנדט הציורי מנכיחה את המבט שלה. היא מאירה את הסצנה כאילו ביימה אותה ועם זאת נדמה שהיא מחזירה את הסצנה אל הרחוב וכעת הסצנה אחוזה, מוכתמת, מוטבעת בסימניה שלה. הפעולה בסטודיו נעשית מתוך חופש יצירה רב. יש בפעולה הזו את זיכרונן של השנים הרבות שעשתה בניו יורק, את קרית המלאכה על עושי המלאכה בה, כמו גם את האמנים עושי הגרפיטי על פני קירות האזור, ויש בה את מסעה ברחובות נפולי. התוצאה היא סדרת עבודות בבחינת צילומים ‘מטופלים’ שהם מהלך פתוח, הנדמה לעיתים כאקראי, אבל אווירתו מרעננת, שמחזירה אותנו אל הרחוב והיא חופשית.
הנערה בירוק, הדפסת צילום טכניקה מעורבת על בד/נייר, תאורת לד, 139/104 ס"מ, 2018
החיים עוברים - תן לחיות | הדפסת צילום טכניקה מעורבת על בד/נייר, תאורת לד, 60/80 ס"מ, 2018

אתי וידר-ורצר

שחור רוחש | אוביקטים קטנים

זיכרונות אישיים מטעינים את עבודות ההכלאה של אתי. התוצאה הם ‘אובייקטים קטנים של זיכרון’, מעשה הרכבה אישי המאפשר למתבונן למצוא גם את שרידיו של געגוע אישי. האם השחור יכול לרחוש? רחישה היא תנועה, אנרגיה נעה בחומר. רחישה מאזכרת רשרוש, אוושה, תסיסה, רתיחה, אבל שולחת גם אל רחשי הלב שהומה ומרגיש. שתי המילים ‘רוחש ‘ו’שחור’ הן פָּלִינְדְרוֹם1 – צמד סמלי. מעבר למחזור הזמן (סימנו של הלילה) השחור מסמן סוף, מוות, והתאיינות, צבע הבולע כל. בעבודותיה של אתי וידר-ורצר השחור הוא צבע יסוד, מכיל כל, שמיכה מבעבעת ורוחשת חיים לצד מוות. התחלה ולא סוף. מודעת אל משמעויותיו של השחור, בוחרת אתי להתחיל מהצבע השחור, להתמודד עם חרדה קיומית, לנסות ולפגוש בכל עבודה פחד, כעס, כאב ועוצמה2. אתי פועלת על השחור במגוון טכניקות, חלקן מוכרות ביצירה האמנותית (כתב, חריטה, ציור, עבודה על שקפים, שימוש ב’רדי מייד’ – חפץ מן המוכן המשמש לה כחומר גלם) וחלקן הן תוצאה של ידע בעבודת צורפות עדינה, המחברת ומלחימה, תופרת ומצמידה פליז ונחושת אל נייר, חוט אל פליז, פנינים וכד’ ויוצרת מעשה הרכבה שנדמה שלא אפשרי ובכל זאת הוא מורכב, אחוז, מחובר, עומד ומצהיר זהות חדשה, זהות כלאיים של מה או של מי שהעבר וההווה שלו שזורים יחד. אלמנטים שהופיעו בעבר ביצירתה ממשיכים ומופיעים גם בסדרה זו. חיות כדוגמת כלב ונברן, ממשיכות להופיע. נחרטות, נחרצות על גבי שקף, משמשות עוגן להבנת רחש השחור, להבנת הפחד לצד הניסיון להתגבר עליו. הטכניקה של חריטה, חריצה, פירוק והרכבה כמו גם הדימויים אינם רכים, אלא שהחיבור העדין בין החומרים השונים, חיבור הנתפר ביד, לעיתים מולחם, הופך אותם למעין שכיות חמדה אישיות. סך העבודות מביא מערך אובייקטים פיסוליים / ציוריים קטנים התלויים במרחק מהקיר כאילו זקוקים הם לנפח ,לאוויר נוסף , למרחב כדי להיות. גודלן של העבודות (כולן קטנות) מייצר אפשרות לבחינת אסתטיקה, ומקומה. “אני לא יודעת למה חיברתי מה שחיברתי אבל סופו של דבר – אי אפשר אחרת. כמו בשירה, כמו בכתיבה”. אל השיחה אודות העבודות הביאה אתי שורות שיריות שכתבה לקראת התערוכה. מתאים לסיים את ההתבוננות במערך החדש של עבודותיה הפיסוליות ציוריות בקריאת מילותיו: לחבר מין לשאינו מינו בחוט שחור. לחרוט בעץ לשרוט בפליז להסיר לגלות לראות מבעד לשקוף לקוות לייחל לצפות להידקר להיפצע להחלים לראות מעבר להכיל ניגודים לקבל שינויים בשחורים לראות צלול בכחולים לצלול לנשום עמוק תמיד
פרח חי, עץ, שקף, פנינים, פרספקס, אקריליק, חוט , 28/14, 2018
פרח חי | עץ, שקף, פנינים, פרספקס, אקריליק, חוט , 28/14, 2018
ללא שם, עץ, שקף, אקריליק, פח, פליז, 41/21 ס"מ, 2018
ללא שם | עץ, שקף, אקריליק, פח, פליז, 41/21 ס"מ, 2018

גדעון גכטמן

2019 – פרק ב’ | מיצב

חדר זיכרון לאמן גדעון גכטמן ז”ל בשנה העשירית למותו, מכיל 2 אובייקטים מפתיעים: ‘דמוי כד’ הוא שארית שאינה קיימת במציאות לכד שאינו קיים, וטווס לבקן מפוחלץ. שני האובייקטים ממשיכים להדהד את דרכו הייחודית של האמן החשוב שעסק בזיכרון, הנצחה ואמנות. בשנה העשירית למותו של האמן תושב העיר, גדעון גכטמן ובשת”פ עם אלמנתו ובנו, הגלריה העירונית בראשל”צ מציגה פרויקט הנצחה מתמשך, לאורך השנה. זהו סבב התערוכות השני בו מוקדש חדר בגלריה ליצירתו של גכטמן. “הדברים שהעסיקו אותי כבר אז – זיכרון, הנצחה, בימוי, יחד עם רצון בעבודה שצומחת באופן אורגני בלי הפסקות – הביאו אותי לתבנית של מאוזוליאום, מין מערך (שאמנם מוכר מההיסטוריה) שמכניס לאינסטליישן את ממד הזמן, הרצף”. במרכז החדר ניצב שלד של כד. מרוקן, לא מתפקד ועם זאת מזכיר את הכד שהוצג בסבב התערוכות הקודם: כד מתוך סדרת ‘דמוי- כד’ (1989, צבעי שמן ולכה תעשייתית על פיברגלס 116/88 ס”מ). ‘דמוי – כד’ זה משולל מה שהחזיקו ככד, רק השלד ( כאילו היה, או קיים שלד לכד) צבוע באופן שבו גכטמן צבע וסימן משטחים רבים דמויי פורמייקה, דמויי שיש או אבן. הכד המרוקן שולח אותנו לרווח שבין הדימוי למציאות, בין ייצוגו באמצעות האמנותי לבין המציאות. מאחוריו, בגובה – ניצב טווס. טווס אחד מתוך 2 טווסים מפוחלצים שיצר גכטמן לתערוכותיו במהלך השנים. הטווס – לבן, לבקני, ההידור הטווסי וציצת ראש אינם מציגים שלל צבעים מפואר. הטווס אינו מתפקד כטווס איליו הורגלנו. פעולת הפחלוץ הנעשית לאחר מות, מנסה להשיב אל המרחב את צורתו של הדבר בטרם הפסיק לחיות, ועל כן היא ממשיכה להדהד את יסודות יצירתו של גכטמן העוסקת במחלה, מוות והנצחה. בחרנו ב-2 אובייקטים שלא הוצבו יחד במערכי עבודותיו. חירות שלקחנו כדי להמשיך ולהדהד את יצירתו החשובה של גכטמן אל הצופה. עם זאת שני האובייקטים מביאים אל תודעת הצופה את האניגמטי, הלא ברור, המציג (גם אם באופן מרהיב) שאלות על ייצוג ועל פער בין נראה לקיים. אלו אבני הבניין בעבודתו האמנותית החשובה של גכטמן.
טווס, טווס מפוחלץ, כן שיש 43/43 ס"מ,180 ס"מ, 1999-1994. אוסף משפחת האמן
טווס | טווס מפוחלץ, כן שיש 43/43 ס"מ,180 ס"מ, 1999-1994. אוסף משפחת האמן
נגן וידאו