סדרת צילומי ‘טבע דומם’: כיכרות לחם אחיד, שאריות מזון שהוקפאו, כוס חלב וכד’. הצילומים מהדהדים  אצל המתבונן זיכרונות עבר כמו ריחו של הלחם האחיד, חצי כיכר / כיכר שלם שנקנה במכולת, ואולי אפילו זיכרונות דור שני לשואה, את ערכו של לחם כמוצר יסוד בסיסי. “מִן הֵדִין שֶׁנְּדַבֵּר עַכְשָׁיו בְּחֶנְוָנִי וְבַכֶּלֶב. כָּל יוֹם אָדוֹן הִירְשׁ בֶּצַע גּוּשׁ גָּדוֹל שֶׁל גְּבִינָה. יָדוֹ עָלְתָה וְיָרְדָה וּמִפְּנֵי כָּךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת אִם הַמִּסְפָּר שֶׁעַל זְרוֹעוֹ וְהַמִּסְפָּר שֶׁעַל זְרוֹעָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ הֵם מִסְפָּרִים עוֹקְבִים. אָדוֹן הִירְשׁ גַּם לִמֵּד אוֹתָנוּ לְהַבְחִין בֵּין לֶחֶם לָבָן וְלֶחֶם שָׁחֹר. עַכְשָׁיו כְּבָר לֹא אוֹפִים כִּכָּרוֹת כָּאֵלֶּה. אֲבָל אָז חָרְצוּ בַּקְּרוּם הַחִיצוֹן שֶׁל הַלֶּחֶם הַלָּבָן שְׁלוֹשָׁה פַּסִּים. הַכֶּלֶב רָבַץ תָּמִיד בְּפַתְחָה שֶׁל חֲנוּת הַמַּכֹּלֶת וְרָטַן. אוּלַי רָאָה בְּעֵינֵי רִוּחוֹ צָלִי קְדֵרָה (אוֹ מַאֲכָל שֶׁקָּרוּי רָטָטוּי) וְרָגַז עַל כָּךְ שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ אֶת הַתַּבְשִׁילִים.” יואל הופמן, מצבי רוח, הוצאת כתר 2010, [49] בחלל בו מוצגות עבודות הצילום של נורית גל בולטת סדרת צילומי ‘לחם אחיד’. הסדרה מושכת ומפתה אבל בו בעת מכה בצופה, שכן היא מעלה דימוי מוכר, עצב רגיש, השולח אל זיכרון ילדות אבל גם אל מצוקה ועוני. ‘לחם אחיד’ בכלכלה המקומית, מגדיר מוצר מזון בסיסי שמחירו קבוע בחוק והוא מאפשר תמצית מזון עבור האדם העני. על פי הגדרה זו ‘לחם אחיד’ הוא לחם במשקל 750 גרם ועלותו היום 5.11 ש”ח. “צילמתי 30 יחידות כיכר לחם אחיד במשך חודש שלם. כל יום קניתי כיכר לחם וצילמתי אותה באור חלון צפוני על שולחן עם מפה לבנה מנייר. הצילומים מגלים שכל כיכר – אחר. הצילום מביא ‘פורטרט של לחם’ הנושא מסר של יושר, צניעות וקידוש היומיום, הארצי והבסיסי. כבת להורים ניצולי שואה ללחם הייתה משמעות מורכבת ועמוקה. עבורי, הלחם האחיד הפך ללחם גוף המוטען במועקות הזמן, סימבול של הישרדות – זיכרון של השתקה”. ‘פורטרט של לחם’- דווקא בעת הזו, בה מתקיימת עודפות במאפיות וסוגי לחמים, זוהרים צילומי הלחם האחיד באופן מיוחד. כל צילום מזכיר את הלחם שעדיין אפשר להשיגו במכולות קטנות, במקומות קטנים, במסעדות פועלים. כל כיכר שנקנתה והובאה אל תוך הבית – צולמה, אבל לא רק שכל כיכר אינה כקודמתה, אלא היא צולמה בתאריך אחר מקודמתה, משפיעה גם השעה בה צולמה, אפילו משפיעים רכיביו אופיו של הלחם הספציפי, התנור בו נאפה, הזמן בו שהה בחוץ – משפיעים על התוצאה ואוחזים גם בחלוף הזמן. הצילום הוא ניסיון ללכוד משהו אורגני, חי, שנושא חיים משל עצמו ומשפיע על חיי אחרים. מהלך כמעט הרואי שנידון מראש לכישלון. אנחנו מביטים בתצלומים כאילו היו פורטרטים והם מעלים בנו זיכרון חבוי ובה בעת אנחנו מתוודעים לזמן ומהלכו. אחת העבודות בולטת בשונותה, העבודה מביאה את אובייקט הלחם בצבעים לבן/שחור. היא לוכדת מהלכי ריקבון ועובש שחלו בלחם, וכדי לשוות להם כמעט תחושה סוריאליסטית, כזו שמעל המציאות, היא בוחרת ‘להלבין’ את האובייקט כאילו נעטף בתכריכים. לצד סדרת ‘לחם אחיד’ מוצגים צילומי אובייקטים, חפצים מן היומיום המצולמים בקפידה כאילו היו חפצי חן, או תכשיטי יוקרה תוך שהאסתטי והיפה משחק ומתעתע. שלושה צילומים מציגים ‘שאריות מזון שקפאו’. לצופה הן מזכירות את המנהג הרווח היום – להקפיא שאריות מזון שנשארו. המחשבה על אוכל שהוקפא וחומם מראש אינה מרגשת כאוכל טרי שזה עתה הוכן, או כמוצר יסוד שאפשר לצרוך אותו. ההקפאה סוחטת מהאובייקט את חיוניותו. נורית בוחרת את השאריות, מקפיאה אותן, ואח”כ מצלמת אותן כאילו היו במעבדה, ומעמידה אותן כאילו עומדות הן על צלחת פטרי, מועדות לבחינה ובדיקה מעבדתיים. אלא שהבוחן הוא הצופה והוא מוזמן לברר מה יש שם ולהבחין בעקבות הזמן. הבחירה באובייקט כמו גם אופן הטיפול בו, מייצרים דיאלוג נוסף עם הנעלם והנוכח ומחזקים את תחושת ה’מומנטום מורי’ (זכור את המוות). “אני פוגשת חומרים ואובייקטים במהלך היום יום ואוספת אותם אליי. עליהם אני מבצעת פעולות שונות: קימוט, קיפול, שריפה, צביעה, לכלוך. כל חומר מגיב אחרת, ובתהליך העבודה אני מתקדמת ומתאימה את אופי הפעולה לחומר ולאובייקט. משהגעתי לכדי מיצוי אני פונה להצבה של החומרים והאובייקטים: מחפשת אחר החלל המדויק, המאפשר את המרחק ואת קנה המידה הנכונים, שיבנו עולם אוטונומי לאובייקט שלי. מבנה החלל, מבנה המשטח ומבנה הפריים עובדים יחד”. באמצעות הצילום מייצרת נורית ‘מרחב מקביל’ אשר מאפשר מחשבות כלליות שקשורות לחיים וחוסר חיים, לאהבה, וליחסים, מהלך מחשבתי מפרה עבור הצופה. זוהי אסטרטגיה של אסתטיקה, המפתה את הצופה לעצור ולהסתכל על הדימוי על מנת לייצר פער בין מה שרואים ומה שמדמיינים. מבחינה זו זהו ניסיון לבחון את האופן שבו אנחנו מסתכלים , מגדירים ומציינים, ובאמצעות הזדהות מעניקים ערך. “ואניטאס” (מלטינית: Vanitas, ריקנות) הוא סוגה סמלית של תאורי טבע דומם, שהייתה אופיינית לציור ההולנדי והפלמי של המאה ה-16 וה-17. מקור המונח הוא בפרשנות הנוצרית לתנ”ך וברעיון כי על האדם לזכור את המוות – ‘מומנטום מורי’ . האובייקטים המצולמים, הטיפול באובייקט דרך האור, השארת סימני הזמן שחולף, כמו גם מניפולציות אחרות שמפעילה נורית על הצילום, מייצרים מהלך של הנכחה והיעלמות בעולם הפיזי כמו גם המנטלי ועולה מאיליה שאלה אודות תפיסת המציאות. הדימוי החזותי מתרגם אצל הצופה לכדי מחשבה/ תודעה הדימוי מערער תפיסות שגרתיות של מקום וזיכרון ומציע תערובת ייחודית. צילומי האובייקטים של נורית מעוררים תחושת ואניטאס ומאפשרים דיון בין שחיקה והעלמות, בין הריק והמקום.