ימימה ארגז
ציירת אורבנית
ימימה ארגז אמנית וציירת ירושלמית מוכרת, מכנה את עצמה 'ציירת אורבנית'. מעל שלושה עשורים היא מציירת נופים אורבניים: את ירושלים כמו גם את תל אביב ואת 'מעשה האדם' שביניהם: מפעל נשר ברמלה, שלל מנופי הבנייה הניצבים על האדמה בשפלה, תחנת הכוח רידינג, ובשנים האחרונות גם את אסדות הגז שבים. הדימויים מצוירים ונחתמים בחותמת של מקומיות ישראלית מוכרת.
הציור שולח אותנו אל המרחב הציבורי ואל מה שקורה בו. הכל מרמז על מרחב מתקצר והולך בין ערים. הסביבה הפכה כולה להיות 'מעשה ידי אדם', אנחנו מבראים את הטבע מתוכנו. הציור של ימימה פותח פתח למרחב פרשנות ומחשבה אודות הסובב. התערוכה מבקשת לשלוח אותנו אל מחשבות על 'עיור קצה', על מרחב נעלם מול 'יש' נוכח.
הציור של ימימה מדבר ציור (אור וצל, קומפוזיציה, פלטת צבע) אבל גם מאיר, 'מעיר' את הצופה אל הסביבה, 'שולח' את הצופה אל זיכרון משותף, מראי מקום לכאורה, אלא שקיים תווך, פער בין המציאות המצוירת לבין ייצוגה על הבד, על עץ, או בחומר. אנחנו מתבוננים במפות מנטליות של האמנית אשר מצליחות להדהד מפות מנטליות הטבועות בכולנו. המצויר נושא אופי ריאליסטי מובהק ועם זאת מתקיימות בתוך הציור נגיעות של הפשטה, תוך שימוש בגוונים מרוסנים.
אפי גן, קרן ויסהוז
סלבה אילייב
פועל
התערוכה של סלבה אילייב פועלת כעדשת מיקרוסקופ הבוחנת את האורגניזם העירוני, על המקצב והתנועה שבו, על שלד הפיגומים והמנופים הנושאים אותו, ועל האנשים הנעים בתוכו כתאי דם מזינים. העיר היא היצירה האנושית הגדולה שפועלי הבניין בה הם כנמלים פועלות, מחזקות ומרחיבות אותה. אופן הטיפול הדומה שמעניק סלבה למנופים, לבניינים, כמו גם לעצים ולעננים, מעיד על התפיסה כי מעשי ידי האדם הם חלק טבעי בנוף האורבני.
סלבה החל את לימודי האמנות באקדמיה לאמנות בבאקו אזרבייג'ן והמשיך ב'מכון אבני' לאחר עלייתו ארצה. כבן למשפחת פועלים ולאב פועל בניין, עינו פתוחה לראות את הפועלים בסביבתו מתוך הזדהות ושותפות גורל. חלונות ביתו צופים אל פרויקטים של 'התחדשות עירונית'. באופן זה התאפשר לו לעקוב מקרוב ובאופן רציף אחר התקדמות תהליך הבנייה ואחר הנפשות הפועלות באתר. בסיום העבודה על הסדרה יצר סלבה תערוכה מאולתרת על מדרכה מול אתר הבניה, אליה הוזמנו הפועלים שהפכו ממושאי מבטו של האמן – לצופים ביצירתו.
המהלך מפועל שהיה מושא להתבוננות האמן עד שהפך לסובייקט המביט ביצירה- הושלם.
סרטוני האנימציה של סלבה פועמים קצב ליבה של העיר וחודרים אל תוך קרבי הפעילות הסואנת הרוחשת בה. מתוך אופל "המערה" אנו נמשכים אל אורם המסמא של החיים המודרניים, נסחפים מבוך אתר הבניה, בתוכו אובדת תחושת אוריינטציה ושיווי משקל. התנועה המעגלית והמקצב המונוטוני מדגישים את עבודתם הסיזיפית של הפועלים, הנדרשים לשאת את הנטל אל ראש הבניין כדי לשוב לתחתית ולשאת בו שוב ושוב.
החוויה היומיומית של עבודה קשה תוך תחושת סכנה ואובדן שליטה בתוך הכאוס שמסביב, מייצרים חווית ורטיגו במרחב חסר יציבות, שלא מפסיק להשתנות. סלבה מייצר עולם סיפי שנעצר רק בזמן 'הפסקת הצהריים'. ברגע זה בו דוממים מנופים, מקדחים ודפיקות הפטישים, אפשר להרים את המבט אל האופק ולראות יונים במעופן.
אפי גן, קרן ויסהוז
יונתן אופק
לא מלאך ולא שרף
עשרת מלאכי החומר של יונתן אופק, ניצבים סביבנו במעגל שאין לו סוף או התחלה, שבים תמיד לאותה הנקודה, "מעפר באת ואל עפר תשוב". מעגל פתוח מארבע כנפותיו, מסמן מרחב לימינלי, בין קרקע לשמיים. פיותיהם פעורים בזעקה אילמת, קול דממה דקה נישא בתוך המעגל.
מלאכיו של אופק מתייצבים כחוליה בשרשרת מלאכית שתחילתה בגלות, במלאכיו של שאגאל המרחפים מעל העיירה, או במלאכי השרת של אפרים משה ליליין המסמנים בכנפיהם הנשגבות את הדרך לגאולת העם והארץ, אבל מלאכיו רחוקים מהדימוי האידילי השואף אל הנשגב.
אלו מלאכים מתוסכלים, למודי כישלונות ונראה כי הם עוסקים במצב האנושי יותר מאשר בזה האלוהי.
הם הורדו ממרום מעמדם הכול־יכול, המגונן, והתרסקו אל קרקע המציאות הישראלית הקשה. בני כלאיים שהם סינתזה בין עולמות עליונים, מטפיזיים, עם עולם הבשר הארצי. מלאכי שעטנז היוצרים סינתזה לא רק בין עולמות עליונים לתחתונים, אלא גם בין דימוי הנשגב של אמנות המערב, לקמאי והילידי.
סביב המלאכים טוטמים מגולפים בעץ, בצבעוניות עזה המעידה על הומור מושחז.
הטוטמים מסודרים בזוגות הנושאים את סממני מינם, אבות ואימהות קדמוניים, המלווים ורודפים את סיפורי השושלת המשפחתית שכל אחד נושא בתוכו.
במעשה האמנות שלו אופק משחזר במהופך את תהליך הבריאה האלוהי: יוצר מלאכים מן האדמה ומפיח בהם רוח.
פעולה המרוקנת את הדימוי מקדושתו ומחלנת אותו, מחזירה אותו להקשרו ככלי חומר חלול.
אפי גן, קרן ויסהוז
ניב שפרן
מקור האהבה
ב'משתה' של אפלטון (מיתוס יווני על מקור האהבה) מסופר שבראשית נוצרו בני האדם כאנשים מחוברים, בעלי עוצמה כפולה וכוח תבוני רב ובשל חטא הגאווה והעוצמה, הפריד אותם זאוס לשני אנשים נפרדים, וכך נוצרו יצורים הדומים יותר לבני האדם. מיתוס זה היה אחד ממקורות ההשפעה של ניב ליצירה.
'מקור האהבה' נשען על מקורות ויזואליים נוספים החרותים בזיכרונם של אוהבי אמנות (כדוגמת פסל האבן של ברנקוזי- 'עמוד נשיקה', גובה 3 מ', 1907-1908, פסל ה'נשיקה' של אוגוסט רודן ועוד).
הדמויות שפיסל, גבר ואישה המתלכדים לנקודה אחת על גבי הקרקע, עשויים מוטות ברזל דמויי חוטים ויוצרים מעין מערבולת. הסילואט מתעתע.
העבודה מתחברת במהותה הפיזית אל תכניו של מקבץ התערוכות בגלריה: עושה שימוש במוטות ברזל בניין, מאבני היסוד של בניית מבנים. תוך כיפופם וריתוכם מתאפשר לצופה לגלות את האדם, זוג המתהווה בתווך, ולחשוב על הפעולה, על הידיים היוצרות מבנה\ מבנים. היא מעגנת את האדם אל המבנה תוך שהיא עושה שימוש בתפסנות ובכך מהווה 'הקדמה' לעבודות של אמנים אחרים העוסקים בקונסטרוקציות, מבנים, ופועלים המוצגות בתוך הגלריה.
ניב שפרן אדריכל במקצועו.
סמטת פלורנטין
סרטון האנימציה של שפרן, נשען על מקום קיים ועל יצירות גרפיטי של אחרים, ומעורר לחיים את סמטאותיה האחוריות והמוזנחות של תל אביב. הקירות הופכים נוזליים, ציורי הגרפיטי מתפוררים, נמסים, מתנפחים ופורצים בכל דרך אפשרית מהקירות אל המרחב הדחוק של הסמטה. סמטאות מסמנות מראש מרחב סופי, לא כביש ולא מדרכה, צר מלהכיל, הנדחק אל השוליים של המרחב העירוני המואר והמסודר. דווקא במרחב המאיים הזה, בו הגבולות מיטשטשים, יכולות להתפתח "צורות חיים" חדשות שאינן נתונות למישטור הסדר האורבני. הטכנולוגיות החדשות של הניו מדיה הן אזור הספר החדש והפרוע של הציוויליזציה, בחסות הווירטואליות מתאפשרת אבולוציה שעוד מוקדם לדעת לאן היא מובילה.
אפי גן, קרן ויסהוז
ג׳יין לבטון
הצללים שבפנים
בסטודיו קטן, מתחת לבית ירושלמי יפיפייה, עובדת ג׳יין בסבלנות אין קץ, שעות רבות מתוך טוטליות ביצירת עבודות שחלקן מורכבות מגזרי בד ממוחזרים, צבועים ידנית, בדימוי עשים (פרפרי לילה) אשר על פי המסורת הרוחנית מסמלים את הנשמה, החופש וקוצר החיים.
דימויי העש מתחברים לכדי אובייקטים המאזכרים שנדלירים ענקיים. לצידם כיסאות המנוקדים בשחור לבן, שבורים, רעועים ובלתי ניתנים לישיבה. ספרים שנזרקו, נאספים על ידה, תוכנם נתלש והיא משאירה רק את הכריכות המקבלות טיפול טקסטואלי עשיר ומאוירות שוב בכתב לא קריא. לאובייקטים הללו מצטרפת רשת אליה מוצמדים פתקים רבים הרשומים בכתב ידה של ג׳יין. רשימות והרהורים בבחינת 'יומן אמן'.
שני המיצבים בשני חללים בגלריה, מורכבים מאובייקטים הצבועים בצבעים עזים ומשדרים עולם של צללים. השנדלירים אינם מאירים והם עוסקים בהצללות יותר מאשר בהפצת אור. הכיסאות אשר בעולם הממשי אמורים לשבת עליהם, לא ניתנים לישיבה והספרים, לא נועדו לקריאה, מסמלים עולם נכחד של תרבות ורוח אינטלקטואלית.
האובייקטים נראים כאילו הוצאו מתפאורה למחזותיו של ׳׳בקט׳׳, מעלים בצופה תחושות של מתח וחוסר נוחות.
האובייקטים מוטבעים בחותם זיכרונות מעברה בצפון אנגליה התעשייתית והקודרת. האפלוליות העוטפת את האובייקטים נובעת מפגיעות עמוקה אשר נחרטה עמוק בנפשה, כשהייתה יהודייה בין גויים, ונרדפה באופן מתמיד. במשך שנים רבות חיפשה את 'המקום האמנותי שלה' שהפך לבסוף למקור לנחמה ולתשוקה.
תוך כדי חיפוש מתמיד אחר אמצעי ביטוי שיוכלו להחצין את שלל הרגשות המשתוללים בתוכה, מצאה נתיב של אמנות סיזיפית, מוקפדת ואסתטית. ג׳יין יוצרת אמנות המביעה מחאה וצעקה בצד היותה מושלמת ומהודקת בביצועיה. היא מביאה לקדמת הבמה שחקנים מוכרים מהעולם היומיומי אך מוציאה מהם את ערכם השימושי ומשאירה את הקליפה בלבד.
מבחינה פילוסופית ג׳יין נעה על קווי רוחב של האמנות הפוסט־מודרניסטית המחייה לעיתים תקופות היסטוריות סגנוניות בלבוש חדש. מחייה תווים סגנוניים גותיים, הבאים לידי ביטוי בגודל, דחיסות וריבוי פרטים דקורטיביים באובייקטים, יוצרת מעין נאו-גותיקה הטבולה ברוח מסורת ה'ואניטס'- הבל החיים, קוצרם וודאות המוות.
המיצבים מורכבים מפסבדו אובייקטים, נטולי פונקציה, באמצעותם היא מעבירה ביקורת חברתית על חברת השפע הצרכנית, המתעללת בכדור הארץ. החומרים ממוחזרים והיא מחייה אותם מחדש. הכהות הנפשית, שהייתה שנים רבות בת לווייתה, והמשבר שהחברה המודרנית חווה בעת הזאת, שזורים באובייקטים אמנותיים יפיפיים.
שרי פארן, אוצרת, מרץ 2023
שחר סריג, דגנית אליקים
שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה
״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.
דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא
משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.
בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם
אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
אוצר: דורון פישביין
תערוכות אביב
13.07.23 – 25.03.23
שתי מילים אלה מקיימות ביניהן זיקה חיונית שכן ה'אין' מניח את קיומו של ה'יש'.
המושג גבול הינו תוצר לשוני מרכזי בהתפתחות התודעה האנושית. גבולות מגדירים ומארגנים את ה'יש' בעולם באמצעות סימנים וחוקים. גבול בין ים ליבשה, גבול בין מגע לחדירה, גבול בין רכוש הפרט לנכסי המדינה, כמו גם גבולות המרחבים השונים שבהם מוצגות במקביל שלוש תערוכות תחת אותו שם, בגלריה העירונית בראשון לציון, בגלריה בבית יד לבנים בראשון לציון, ובגלריה קריית האמנים בטבעון.
את המילה אין ניתן לתאר גם כלא-יש.
אין גבול הינו צרוף מילים מתעתע. ניתן לדמיין מרחבי תוהו ובוהו עד כדי אבדון, ובו בזמן מרחב שהחופש בו מוחלט, חוזרות ונוכחות בו דמויות שחלפו מן העולם, וחושים מחליפים בו תפקידים. ויש ובמרחב כזה צצה מנגינה, רעיון מפתיע או תמונת זיכרון מנחמת.
שם התערוכה מרצד על מסך המחשב,
אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול
הפועל גבל מופיע בספרות חז"ל. משמעותו היא ללוש, לערבב חלקיקי חומר עם מים כדי שהחומר יהפוך לאחיד. "כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה" (קטע: רש"י על בראשית ב' ו'). האותיות המצויות בסמיכות זו לזו בשמה של התערוכה, וכמילה נפרדת יש בהן תיאור פעולה של הכנת חומר, מעוררות מחשבה.
הייתכן שבין אותיות שמה של התערוכה טמונה הצעה? הצעה שניתן להבינה כקריאה לפעולה כמו גם רמז לשימוש בחומר. אין גבול להפתעות.
המכנה המשותף ליצירות בתערוכה הוא בחירת האומנים ליצור בחומרים קרמיים. כל אמן בחר נקודת התייחסות משלו מול נושא התערוכה.
חווית הצופה עשויה להתרחש במרחב שבין היצירה המוצגת לבין עיני המתבונן.
אנו מזמינים אתכם לשיטוט תוך תשומת לב ועין לכל אחת מהיצירות.
טקסט מאת טליה טוקטלי
יולי 2021
ימימה ארגז
ציירת אורבנית
ימימה ארגז אמנית וציירת ירושלמית מוכרת, מכנה את עצמה 'ציירת אורבנית'. מעל שלושה עשורים היא מציירת נופים אורבניים: את ירושלים כמו גם את תל אביב ואת 'מעשה האדם' שביניהם: מפעל נשר ברמלה, שלל מנופי הבנייה הניצבים על האדמה בשפלה, תחנת הכוח רידינג, ובשנים האחרונות גם את אסדות הגז שבים. הדימויים מצוירים ונחתמים בחותמת של מקומיות ישראלית מוכרת.
הציור שולח אותנו אל המרחב הציבורי ואל מה שקורה בו. הכל מרמז על מרחב מתקצר והולך בין ערים. הסביבה הפכה כולה להיות 'מעשה ידי אדם', אנחנו מבראים את הטבע מתוכנו. הציור של ימימה פותח פתח למרחב פרשנות ומחשבה אודות הסובב. התערוכה מבקשת לשלוח אותנו אל מחשבות על 'עיור קצה', על מרחב נעלם מול 'יש' נוכח.
הציור של ימימה מדבר ציור (אור וצל, קומפוזיציה, פלטת צבע) אבל גם מאיר, 'מעיר' את הצופה אל הסביבה, 'שולח' את הצופה אל זיכרון משותף, מראי מקום לכאורה, אלא שקיים תווך, פער בין המציאות המצוירת לבין ייצוגה על הבד, על עץ, או בחומר. אנחנו מתבוננים במפות מנטליות של האמנית אשר מצליחות להדהד מפות מנטליות הטבועות בכולנו. המצויר נושא אופי ריאליסטי מובהק ועם זאת מתקיימות בתוך הציור נגיעות של הפשטה, תוך שימוש בגוונים מרוסנים.
אפי גן, קרן ויסהוז
סלבה אילייב
פועל
התערוכה של סלבה אילייב פועלת כעדשת מיקרוסקופ הבוחנת את האורגניזם העירוני, על המקצב והתנועה שבו, על שלד הפיגומים והמנופים הנושאים אותו, ועל האנשים הנעים בתוכו כתאי דם מזינים. העיר היא היצירה האנושית הגדולה שפועלי הבניין בה הם כנמלים פועלות, מחזקות ומרחיבות אותה. אופן הטיפול הדומה שמעניק סלבה למנופים, לבניינים, כמו גם לעצים ולעננים, מעיד על התפיסה כי מעשי ידי האדם הם חלק טבעי בנוף האורבני.
סלבה החל את לימודי האמנות באקדמיה לאמנות בבאקו אזרבייג'ן והמשיך ב'מכון אבני' לאחר עלייתו ארצה. כבן למשפחת פועלים ולאב פועל בניין, עינו פתוחה לראות את הפועלים בסביבתו מתוך הזדהות ושותפות גורל. חלונות ביתו צופים אל פרויקטים של 'התחדשות עירונית'. באופן זה התאפשר לו לעקוב מקרוב ובאופן רציף אחר התקדמות תהליך הבנייה ואחר הנפשות הפועלות באתר. בסיום העבודה על הסדרה יצר סלבה תערוכה מאולתרת על מדרכה מול אתר הבניה, אליה הוזמנו הפועלים שהפכו ממושאי מבטו של האמן – לצופים ביצירתו. המהלך מפועל שהיה מושא להתבוננות האמן עד
שהפך לסובייקט המביט ביצירה- הושלם.
סרטוני האנימציה של סלבה פועמים קצב ליבה של העיר וחודרים אל תוך קרבי הפעילות הסואנת הרוחשת בה. מתוך אופל "המערה" אנו נמשכים אל אורם המסמא של החיים המודרניים, נסחפים מבוך אתר הבניה, בתוכו אובדת תחושת אוריינטציה ושיווי משקל. התנועה המעגלית והמקצב המונוטוני מדגישים את עבודתם הסיזיפית של הפועלים, הנדרשים לשאת את הנטל אל ראש הבניין כדי לשוב לתחתית ולשאת בו שוב ושוב. החוויה היומיומית של עבודה קשה תוך תחושת סכנה ואובדן שליטה בתוך הכאוס שמסביב, מייצרים חווית ורטיגו במרחב חסר יציבות, שלא מפסיק להשתנות. סלבה מייצר עולם סיפי שנעצר רק בזמן 'הפסקת הצהריים'. ברגע זה בו דוממים מנופים, מקדחים ודפיקות הפטישים, אפשר להרים את המבט אל האופק ולראות יונים במעופן.
אפי גן, קרן ויסהוז
יונתן אופק
לא מלאך ולא שרף
עשרת מלאכי החומר של יונתן אופק, ניצבים סביבנו במעגל שאין לו סוף או התחלה, שבים תמיד לאותה הנקודה, "מעפר באת ואל עפר תשוב". מעגל פתוח מארבע כנפותיו, מסמן מרחב לימינלי, בין קרקע לשמיים. פיותיהם פעורים בזעקה אילמת, קול דממה דקה נישא בתוך המעגל. מלאכיו של אופק מתייצבים כחוליה בשרשרת מלאכית שתחילתה בגלות, במלאכיו של שאגאל המרחפים מעל העיירה, או במלאכי השרת של אפרים משה ליליין המסמנים בכנפיהם הנשגבות את הדרך לגאולת העם והארץ, אבל מלאכיו רחוקים מהדימוי האידילי השואף אל הנשגב.
אלו מלאכים מתוסכלים, למודי כישלונות ונראה כי הם עוסקים במצב האנושי יותר מאשר בזה האלוהי. הם הורדו ממרום מעמדם הכול־יכול, המגונן, והתרסקו אל קרקע המציאות הישראלית הקשה. בני כלאיים שהם סינתזה בין עולמות עליונים, מטפיזיים, עם עולם הבשר הארצי. מלאכי שעטנז היוצרים סינתזה לא רק בין עולמות עליונים לתחתונים, אלא גם בין דימוי הנשגב של אמנות המערב, לקמאי והילידי.
סביב המלאכים טוטמים מגולפים בעץ, בצבעוניות עזה המעידה על הומור מושחז. הטוטמים מסודרים בזוגות הנושאים את סממני מינם, אבות ואימהות קדמוניים, המלווים ורודפים את סיפורי השושלת המשפחתית שכל אחד נושא בתוכו. במעשה האמנות שלו אופק משחזר במהופך את תהליך הבריאה האלוהי: יוצר מלאכים מן האדמה ומפיח בהם רוח.
פעולה המרוקנת את הדימוי מקדושתו ומחלנת אותו, מחזירה אותו להקשרו ככלי חומר חלול.
אפי גן, קרן ויסהוז
ניב שפרן
מקור האהבה
ב'משתה' של אפלטון (מיתוס יווני על מקור האהבה) מסופר שבראשית נוצרו בני האדם כאנשים מחוברים, בעלי עוצמה כפולה וכוח תבוני רב ובשל חטא הגאווה והעוצמה, הפריד אותם זאוס לשני אנשים נפרדים, וכך נוצרו יצורים הדומים יותר לבני האדם. מיתוס זה היה אחד ממקורות ההשפעה של ניב ליצירה. 'מקור האהבה' נשען על מקורות ויזואליים נוספים החרותים בזיכרונם של אוהבי אמנות (כדוגמת פסל האבן של ברנקוזי- 'עמוד נשיקה', גובה 3 מ', 1907-1908, פסל ה'נשיקה' של אוגוסט רודן ועוד).
הדמויות שפיסל, גבר ואישה המתלכדים לנקודה אחת על גבי הקרקע, עשויים מוטות ברזל דמויי חוטים ויוצרים מעין מערבולת. הסילואט מתעתע. העבודה מתחברת במהותה הפיזית אל תכניו של מקבץ התערוכות בגלריה: עושה שימוש במוטות ברזל בניין, מאבני היסוד של בניית מבנים. תוך כיפופם וריתוכם מתאפשר לצופה לגלות את האדם, זוג המתהווה בתווך, ולחשוב על הפעולה, על הידיים היוצרות מבנה\ מבנים. היא מעגנת את האדם אל המבנה תוך שהיא עושה שימוש בתפסנות ובכך מהווה 'הקדמה' לעבודות של אמנים אחרים העוסקים בקונסטרוקציות, מבנים, ופועלים המוצגות בתוך הגלריה.
ניב שפרן אדריכל במקצועו.
סמטת פלורנטין
סרטון האנימציה של שפרן, נשען על מקום קיים ועל יצירות גרפיטי של אחרים, ומעורר לחיים את סמטאותיה האחוריות והמוזנחות של תל אביב. הקירות הופכים נוזליים, ציורי הגרפיטי מתפוררים, נמסים, מתנפחים ופורצים בכל דרך אפשרית מהקירות אל המרחב הדחוק של הסמטה. סמטאות מסמנות מראש מרחב סופי, לא כביש ולא מדרכה, צר מלהכיל, הנדחק אל השוליים של המרחב העירוני המואר והמסודר. דווקא במרחב המאיים הזה, בו הגבולות מיטשטשים, יכולות להתפתח "צורות חיים" חדשות שאינן נתונות למישטור הסדר האורבני. הטכנולוגיות החדשות של הניו מדיה הן אזור הספר החדש והפרוע של הציוויליזציה, בחסות הווירטואליות מתאפשרת אבולוציה שעוד מוקדם לדעת לאן היא מובילה.
אפי גן, קרן ויסהוז
ג׳יין לבטון
הצללים שבפנים
בסטודיו קטן, מתחת לבית ירושלמי יפיפייה, עובדת ג׳יין בסבלנות אין קץ, שעות רבות מתוך טוטליות ביצירת עבודות שחלקן מורכבות מגזרי בד ממוחזרים, צבועים ידנית, בדימוי עשים (פרפרי לילה) אשר על פי המסורת הרוחנית מסמלים את הנשמה, החופש וקוצר החיים. דימויי העש מתחברים לכדי אובייקטים המאזכרים שנדלירים ענקיים. לצידם כיסאות המנוקדים בשחור לבן, שבורים, רעועים ובלתי ניתנים לישיבה. ספרים שנזרקו, נאספים על ידה, תוכנם נתלש והיא משאירה רק את הכריכות המקבלות טיפול טקסטואלי עשיר ומאוירות שוב בכתב לא קריא. לאובייקטים הללו מצטרפת רשת אליה מוצמדים פתקים רבים הרשומים בכתב ידה של ג׳יין. רשימות והרהורים בבחינת 'יומן אמן'.
שני המיצבים בשני חללים בגלריה, מורכבים מאובייקטים הצבועים בצבעים עזים ומשדרים עולם של צללים. השנדלירים אינם מאירים והם עוסקים בהצללות יותר מאשר בהפצת אור. הכיסאות אשר בעולם הממשי אמורים לשבת עליהם, לא ניתנים לישיבה והספרים, לא נועדו לקריאה, מסמלים עולם נכחד של תרבות ורוח אינטלקטואלית. האובייקטים נראים כאילו הוצאו מתפאורה למחזותיו של ׳׳בקט׳׳, מעלים בצופה תחושות של מתח וחוסר נוחות.
האובייקטים מוטבעים בחותם זיכרונות מעברה בצפון אנגליה התעשייתית והקודרת. האפלוליות העוטפת את האובייקטים נובעת מפגיעות עמוקה אשר נחרטה עמוק בנפשה, כשהייתה יהודייה בין גויים, ונרדפה באופן מתמיד. במשך שנים רבות חיפשה את 'המקום האמנותי שלה' שהפך לבסוף למקור לנחמה ולתשוקה. תוך כדי חיפוש מתמיד אחר אמצעי ביטוי שיוכלו להחצין את שלל הרגשות המשתוללים בתוכה, מצאה נתיב של אמנות סיזיפית, מוקפדת ואסתטית. ג׳יין יוצרת אמנות המביעה מחאה וצעקה בצד היותה מושלמת ומהודקת בביצועיה. היא מביאה לקדמת הבמה שחקנים מוכרים מהעולם היומיומי אך מוציאה מהם את ערכם השימושי ומשאירה את הקליפה בלבד. מבחינה פילוסופית ג׳יין נעה על קווי רוחב של האמנות הפוסט־מודרניסטית המחייה לעיתים תקופות היסטוריות סגנוניות בלבוש חדש. מחייה תווים סגנוניים גותיים, הבאים לידי ביטוי בגודל, דחיסות וריבוי פרטים דקורטיביים באובייקטים, יוצרת מעין נאו-גותיקה הטבולה ברוח מסורת ה'ואניטס'- הבל החיים, קוצרם וודאות המוות.
המיצבים מורכבים מפסבדו אובייקטים, נטולי פונקציה, באמצעותם היא מעבירה ביקורת חברתית על חברת השפע הצרכנית, המתעללת בכדור הארץ. החומרים ממוחזרים והיא מחייה אותם מחדש. הכהות הנפשית, שהייתה שנים רבות בת לווייתה, והמשבר שהחברה המודרנית חווה בעת הזאת, שזורים באובייקטים אמנותיים יפיפיים.
שרי פארן, אוצרת, מרץ 2023
שחר סריג ודגנית אליקים
שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה
״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.
היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.
הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו 55:54 דקות.
אוצר: דורון פישביין
