אוצרות טבע
ייצוגי טבע בטקסטיל

28.07.2022 – 14.05.2022

במהלך השנתיים האחרונות חווינו דיסוננס בין התכנסות והסתגרות, לבין יציאה מסגר, בין צורך לעטוף את עצמנו, להתגונן מפני מגיפה, לבין כמיהה למגע רך ומנחם וליציאה לטבע.

הטקסטיל הוא חומר עוטף המגן על הגוף ויוצר חציצה בינינו לסביבה. ככזה הוא סוכן לייצוגן והחצנתן של הכמיהות והדילמות איתן התמודדנו כולנו ברחבי העולם.
הטקסטיל, על צבעיו, דגמיו ומרקמיו מדמה ומתכתב עם הטבע וייצוגיו הרבים; הפלורה
והפאונה, כסותם הטבעית של בעלי החיים, הצמחייה ונופי טבע, אלו משמשים בסיס להשראה,
חיקוי, יצירת דגמים, קישוט, הסוואה וגם כמקור כוח והשפעה גדולה עבור מעצבים.ות ואמנים.יות. הטקסטיל המתועש הוציא את עבודת האומן מן המרחב הביתי אל המפעל והתעשייה. בעשרות השנים האחרונות האמנים מחזירים את מגע היד לטקסטיל, מבייתים אותו מחדש.

בכוונת התערוכה הקבוצתית המציגה עבודות של 18 אמנים.יות להציע עמדה המתייחסת לחיבור ולמתח שבין ייצוגי טבע לטקסטיל, כפי שהוא נתפס על ידם ולדרך בה הם מקודדים את עולם הדימויים, המטפורות והסימבוליקה האישית והחברתית שלהם.

חלק מהאמנים.יות עושים שימוש בטכניקות מסורתיות של טקסטיל (תפירה, רקמה, סריגה וכד') ומייצרים סימולציות של טבע הממחישות את הרווח שבין הטבע למעשה ידי אדם. חלק אחר לוקח את הטכניקות והפרקטיקות של טקסטיל ומעביר אותן אל עולמות אחרים של חומר.
הטקסטיל עבר מהלך של פריצת הגבול, יציאה מחומרים רכים, טבעיים וסינתטיים אל סיבי
המתכת, הקרמיקה וכד'. הטכניקה והפרקטיקה הורחבו תוך שילוב חומרים חדשים שהעבירו
את הטקסטיל לעולמות חדשים ולאפשרויות טכנולוגיות חדשניות.

התערוכה מציגה מטמורפוזות אמנותיות השואבות השראה מיופיו ופתיינותו של הטבע, באמצעות טכניקות של תפירה, רקמה, סריגה, אריגה כמו גם חומרים חדשים ההופכים את הטקסטיל לאתר מחקרי, ייצוגי וסימבולי.

האם זהו טבע פסטורלי, האם הוא מאיים או רגע לפני הכחדה, האם נותרה רומנטיזציה במהלך
ובדימוי עצמו או שמא הטקסטיל מקבל ביטוי קיצוני, צבעוני, עמלני, דשן בעוד הטבע חף מכל אלו ואף קמל ומתכלה.
אוצרות התערוכה: אפי גן, ורה פילפול, קרן ויסהוז

נגה יודקוביק עציוני

תנין

ראשית דבר אנו חשים את צניעותם של הציורים. מה פירוש 'צנועים'? כוחם אינו בהכרזתם, יופיים אינו קשור לגודל או לצבע, או לקומפוזיציה ספציפית, אלא למכלול שקט שיש בו עצירה של המבט, לצד זמנים (לא זמן אחד) המתקיימים בו בעת בציור. סיגל מתבוננת ומציירת כמספר-עד, המספר על דמויות שפגש או על אירועים שחווה ולפיכך הוא מעורב בסיפור.

לעיתים ההתבוננות נעשית בחוץ, לעיתים בתוך או מתוך הסטודיו. נוף מהסטודיו אל חוץ. נוף מרפסת ועציצים, אדם, תנועה שנלכדה, זו שהשאיר בין החפצים. סיגל אוחזת את נקודות המבט הנבחרות שלה, 'פיסות מקום' בעדינות, ברוך, ובו בזמן היא מדייקת את התנועה מהפנים אל החוץ, ממנה אל האובייקט ובחזרה. הייתי רוצה להציע מבט המתייחס למושג בודהיסטי 'שקיטה' (מלשון שקט). עולם התופעות יכול להתברר לנו מתוך האזנה, קריאה, דו-שיח, או התבוננות מדיטטיבית. פועל יוצא מתנאי התבודדות, הוא שמגיעה שתיקה פנימית שהיא היאספות מדיטטיבית לשקט של מרחב נטול גבולות. השקט הוא הגיליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן ועל גביו מתחיל הציור.
השקט הפנימי מאפשר להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות ולהתניות המאפיינות אותה. השקט ריק מאיכויות של “אני”, “עצמי”. נדמה שפעולת ההתבוננות והציור של סיגל כמו גם ההתבוננות שמאפשר הציור לצופה, קשורים אל שקט וריכוז ההפוכים כל כך לרעש המטריד, של הפטפוט הפנימי. עבודות הציור של סיגל צברי הן עדויות לחולף ברישום ובצבע, ליופי הנושא עצמאות של מקום וזמן. זו הזמנה להתבוננות המציעה אפשרות לחשוב על מציאות, או על עולם התופעות או הדימויים שלפנינו ועל פעולה ציורית כאשליה, או כתפיסה מסוימת של מציאות.
* בחלל התערוכה סרט שצילם וערך ערן אקרמן. הזדמנות מיוחדת לשמוע את סיגל צברי 'על ציור' וכן שניים ממושאי ציורי הדיוקן שלה: פרופ' אריאל הירשפלד וערן אקרמן – צלם ועורך הסרט. * תודה מיוחדת: לאספנים על השאלת עבודות, לערן אקרמן ולגלריה 'גורדון'. * פֶרְמָטָה (בעברית גם שֶׁהִי) היא סימן מוזיקלי המורה על הארכת משך התו במידה בלתי מוגדרת. הפרמטה מסומנת כחצי עיגול ובמרכזו נקודה, והיא מופיעה מעל או מתחת לתו הרלוונטי. סיגל צברי היא גם מוזיקאית, חברת תזמורת ולכן שם התערוכה הושאל מעולם קריאת תווים / מוזיקה.

יובל עציוני

שטיח קיר

בסדרה הנוכחית הפכה התחבושת למטפחת, וזו מסמלת את הצער ואת האבדן באמצעות פעולת הכיסוי וההסתרה: מראה את הפגיעה גם מבלי לסמן קונקרטית את מקום הפצע. המטפחת מזכירה גם את 'מטפחתה של ורוניקה הקדושה'. על פי ספר קדושים מימי הבינים, ורוניקה הייתה אישה אדוקה מירושלים אשר נתנה לישו את מטפחתה, כדי שיוכל לנגב את מצחו במהלך התקדמותו לגבעת הגולגולתא. ישו מחה את זיעתו וכשהחזיר את המטפחת, הופיעו עליה תווי פניו.
הטמעת הדימוי בקפלי המטפחת מזכירה גם את תכונות הנייר עצמו, המטביע על פניו חותם. זהו הרהור על היווצרותו של דימוי ועל רוח הנחקקת בחומר: דמויות הגברים, בשר ודם, מטביעות רישומן בנייר, שחושף אותן ומסתיר אותן. המטפחת היא מחסה ומסתור. היא עוטפת ומגנה אך גם מעלימה את הפנים. היא מאיינת אותם, מרוקנת אותם מן המבט ומן היכולת להתבונן בהם ולזהותם. בעצם פעולת הכיסוי, הופך המוכר לנסתר. הבד המגן מתעתע בכנותו, הסתרת העיניים שומטת את היכולת לפענח את המבט.
"בעקבות מפגש עם דיוקן של נשים ויקטוריאניות מתייפחות שנשאר חקוק בליבי, בקשתי ממספר חברים שידגמנו עבורי את דמותם המסתתרת מאחורי מטפחת. בקשתי ליצור מבט עכשווי על הקינה. מבחינתי קינתם היא ביטוי לאבל על קוצר החיים, על הנעורים החולפים ועל אפשרויות שהוחמצו. מבטם האובד בבד המטפחת משדר פגיעות, אבל גם חסימה ואת חוסר היכולת להגיע אליהם. עקב גודלו של הרישום הם מקבלים נוכחות רבה ועוצמה, ועם זאת בעצם מחיקת פניהם הם שבים אל הדף הלבן, אל ההיעדר. במקום הנשים המקוננות, הגברים מבכים את תפקידם".

ביאנקה ספריינס

שרוט

אנחנו מביטים ברישום אחד, פרגמנט בודד, לעומתו תנועת המבט במבחר או במקבץ, מאפשרת לזהות שפה, פרקים, הבדלים לצד חיבורים ובעיקר מאפשר לנו לנוע מתוך הפרטיקולרי, האישי – אל עבר המכנה המשותף. המעשה היומיומי מזכיר 'יומן רישומי – קליגרפי', ונעשה בפורמט קבוע על נייר, בדרך כלל בגודל A3, בדיו ומים. "סדרת רישומי הדיו התחילה בסגר הראשון והפכה לתרגול יומיומי כמעט. התרגול בעבודה רטובה עם דיו, קרוב לטכניקת עבודה עם צבעי מים הנותנת מקום לאקראיות של התפשטות הדיו על הנייר. הרישומים מהירים יחסית ונעשים בישיבה אחת. הם דורשים ממני ריכוז מסוים והתמסרות לרגע, שלאחריו אני מרגישה כמו אחרי טבילה במים. התוצר הוא רישום של תחושה פנימית.
הרישום בדיו אינו ציור, הוא לא ספקטקולרי, הוא מהיר, אקספרסיבי, פחות נשלט, מאוד עירום והוא בבחינת תקשורת יומיומית עם עצמי. הכל הוא תחביר… יש לי מאגר עצום של דימויים שאני אוספת ושומרת דרך חיפוש באינטרנט וברשתות חברתיות ואלו נוגעים לעולם גותי, מפלצתי, לחיות, לקולנוע ול'גלאם' המוקדם של הוליווד. בתהליך העבודה אני משלבת לעיתים שני דימויים ומצרפת להם משפט הלקוח בד"כ מתוך פריימים של סרטים שונים. אני מחפשת חיבור חדש בין דימוי לטקסט, כזה שמעורר דימוי שלישי מדומיין, קצת כמו מבט דרך העין השלישית".
חלק מהדימויים המצוירים מגיעים מעולם הדימויים של קְלָפֵי טָארוֹט. ברישומים של אטון נוצר עולם של הקשרים סמליים, חיבורים מיסטיים, אזוטריים, שיש בהם התבוננות על תפקיד הדימויים בחיים. אנחנו פוגשים שדות ארכיטיפיים, פסיכולוגיים מיתולוגיים ופילוסופיים.

all those moments will be lost in time, like tears in rain"
* ציטוט מהסרט 'בלייד ראנר', מתוך המונולוג של הרפליקנט רוי, רגע לפני שתוחלת החיים שלו נגמרת.

מריה מרפלד

קיפוד

נופי החוץ, הטבע, ואנשים שאינם בני משפחה, שהיו נושאים מרכזיים ביצירתו בעשור הקודם, פינו דרכם אל ציורי דיוקן אישיים, חלק טבעי בהבשלתו של האמן. הדמות המצוירת ( אישה / בן / בת) מופיעים על רקע נבחר ומטופל.
כל דיוקן זכה לטיפול אחר. תנוחת הגוף הנבחרת, הבחירה בישיבה או בעמידה, הרקע והטיפול בו, היחסים בין הרקע לדמות, פלטת הצבעים הנבחרת, לכל אלו משמעויות נרבדות ביצירתו של אלכס. הציור נושא עומק, נפח, חלל ואינטנסיביות רגשית, מסגיר רגש חם ופועם לצד בדידות עצומה.

נדיה עדינה רוז

לזכר כל השלגים שנפלו

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

אילנה אפרתי

חותם הגוף

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

אנה מילמן

אדפטציה

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

לידה שרת מסד

שטיח פרסי

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

טל שוחט

רימון

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

דליה פיש בינארי

שושנות מים

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

רותם פינצי

דוכיפת

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

אלה אמיתי סדובסקי

ללא סידור פרחים

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

ברכה גיא

ראש קרח עטור זהב

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

איתמר שגיא

אנוש – מרצדה (מובייל)

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

אנדי ארנוביץ

לאחר 504 שנים

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

אריה ברקוביץ׳

היו לילות

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

גלי כנעני

שמלה אביבית

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

עמליה פרנק

פרחי בר

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל
היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את
דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא
משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.
הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני
בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם
אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו, 55:54 דקות

אוצר: דורון פישביין

נגן וידאו
נגן וידאו

2020

אוצרות טבע
ייצוגי טבע בטקסטיל

28.07.2022 – 14.05.2022

במהלך השנתיים האחרונות חווינו דיסוננס בין התכנסות והסתגרות, לבין יציאה מסגר, בין צורך לעטוף את עצמנו, להתגונן מפני מגיפה, לבין כמיהה למגע רך ומנחם וליציאה לטבע.

הטקסטיל הוא חומר עוטף המגן על הגוף ויוצר חציצה בינינו לסביבה. ככזה הוא סוכן לייצוגן והחצנתן של הכמיהות והדילמות איתן התמודדנו כולנו ברחבי העולם.
הטקסטיל, על צבעיו, דגמיו ומרקמיו מדמה ומתכתב עם הטבע וייצוגיו הרבים; הפלורה
והפאונה, כסותם הטבעית של בעלי החיים, הצמחייה ונופי טבע, אלו משמשים בסיס להשראה,
חיקוי, יצירת דגמים, קישוט, הסוואה וגם כמקור כוח והשפעה גדולה עבור מעצבים.ות ואמנים.יות. הטקסטיל המתועש הוציא את עבודת האומן מן המרחב הביתי אל המפעל והתעשייה. בעשרות השנים האחרונות האמנים מחזירים את מגע היד לטקסטיל, מבייתים אותו מחדש.

בכוונת התערוכה הקבוצתית המציגה עבודות של 18 אמנים.יות להציע עמדה המתייחסת לחיבור ולמתח שבין ייצוגי טבע לטקסטיל, כפי שהוא נתפס על ידם ולדרך בה הם מקודדים את עולם הדימויים, המטפורות והסימבוליקה האישית והחברתית שלהם.

חלק מהאמנים.יות עושים שימוש בטכניקות מסורתיות של טקסטיל (תפירה, רקמה, סריגה וכד') ומייצרים סימולציות של טבע הממחישות את הרווח שבין הטבע למעשה ידי אדם. חלק אחר לוקח את הטכניקות והפרקטיקות של טקסטיל ומעביר אותן אל עולמות אחרים של חומר.
הטקסטיל עבר מהלך של פריצת הגבול, יציאה מחומרים רכים, טבעיים וסינתטיים אל סיבי
המתכת, הקרמיקה וכד'. הטכניקה והפרקטיקה הורחבו תוך שילוב חומרים חדשים שהעבירו
את הטקסטיל לעולמות חדשים ולאפשרויות טכנולוגיות חדשניות.

התערוכה מציגה מטמורפוזות אמנותיות השואבות השראה מיופיו ופתיינותו של הטבע, באמצעות טכניקות של תפירה, רקמה, סריגה, אריגה כמו גם חומרים חדשים ההופכים את הטקסטיל לאתר מחקרי, ייצוגי וסימבולי.

האם זהו טבע פסטורלי, האם הוא מאיים או רגע לפני הכחדה, האם נותרה רומנטיזציה במהלך
ובדימוי עצמו או שמא הטקסטיל מקבל ביטוי קיצוני, צבעוני, עמלני, דשן בעוד הטבע חף מכל אלו ואף קמל ומתכלה.
אוצרות התערוכה: אפי גן, ורה פילפול, קרן ויסהוז

נגה יודקוביק עציוני

תנין

2002, חומרים: קלקר, לבד, בד סטרץ'. 185X85X85 ס"מ. צילום: אפרת בלוססקי

יובל עציוני

שטיח קיר

2017-2019 , תפירה, רקמה. חומרים: שאריות דשא סינטטי, סיבי רפיה, חוטי פשתן. 140X200 ס"מ. צילום: רן ארדה

ביאנקה ספריינס

שרוט

2018 , נייר קרוע אקרילי ודבק יפני, טקסטיל וחוט, 185X150X12 ס"מ. צילום: סיגל קולטון

מריה מרפלד

קיפוד

2021, אריגת פיסות נייר טבול בדיו, 60X120X45 ס"מ. צילום: סיגל קולטון

נדיה עדינה רוז

לזכר כל השלגים שנפלו

2017, צפיות לכריות, חומר מילוי, חוטי ברזל ובד, 90X145 ס"מ. צילום: יובל פז

אילנה אפרתי

חותם הגוף

2021, ג'קט פשתן, טכניקה מעורבת על בד, הדפס צילום 100X80 ס"מ. צילום: אילנה אפרתי, סריקה והדפסת צבע- רע

אנה מילמן

אדפטציה

2017-2020 , סריגה ידנית וסריגה במכונה ביתית, 180X320 ס"מ. צילום: אנה מילמן

לידה שרת מסד

שטיח פרסי

2017 , מסקינג טייפ ואקריליק על נייר, 200X328X6 ס"מ. צילום: הדר סייפן

טל שוחט

רימון

2016 , צילום צבע, 120X150 ס"מ. צילום: טל שוחט. באדיבות גלריה רוזנפלד, תל אביב

דליה פיש בינארי

שושנות מים

2018 , פורצלן, בניית יד ממשטחים, שריפת חשמל, מידות משתנות. צילום: דליה פיש בינארי

רותם פינצי

דוכיפת

2021, עיצוב הדפסים. הדפסה על בד 234X50 ס"מ. העבודה נעשתה במסגרת הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר בקורס "תורת הדגם ועיצוב פאטרן" בהנחיית אלה אמתי סדובסקי

אלה אמיתי סדובסקי

ללא סידור פרחים

2014, שמן אקריליק, פיגמנטים וקולאז' אריגים על בד, 207x157 ס"מ. צילום: אלעד שריג. באדיבות גלריה גורדון, תל אביב

ברכה גיא

ראש קרח עטור זהב

2021, רקימה על בד בחוטי צמר וסריגת קרושה. 65X75 ס"מ. צילום: עמי טפלר

איתמר שגיא

אנוש – מרצדה (מובייל)

2016, טכניקה מעורבת: חומרי טקסטיל ורקמת יד, אקרילן, כיסא ילדים איקיאה, צבעי שמן ואקריליק. קוטר 66 גובה 300 ס"מ. צילום: איתמר שגיא

אנדי ארנוביץ

לאחר 504 שנים

2011, סריקה דיגיטלית של 'אדם וחוה' - אלברכט דירר (מוזיאון הפראדו), עלים בחיתוך ותפירה ידנית, 126X52 ס"מ, כ"א. צילום: אבשלום אביטל

אריה ברקוביץ׳

היו לילות

2015, צבע תעשייתי על בד, 140X100 ס"מ. צילום: אבי אמסלם

גלי כנעני

שמלה אביבית

2013, כותנה, 110X68 ס"מ. צילום: יגאל פרדו, באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות

עמליה פרנק

פרחי בר

2021-2022 , תחרת נייר, קוטר 21 ס"מ. צילום: קרן ויסהוז
נגן וידאו
נגן וידאו
נגן וידאו

תפריט נגישות