על אי האפשרות-כאפשרות המתקיימת בציור – מתוך שיחה עם בן סיימון על עבודותיו
בן סיימון החל את דרכו האמנותית כצייר צעיר בניו יורק לפני כשני עשורים, ולאחר עלייתו לישראל בשנת 2005 המשיך לצייר כאן. ציוריו הם התפתחות טבעית לסוגיות איתן התמודד בעבר וקשורות למסורת הציור, לנקודת המבט של הצופה כלפי הציור, ולמדיום בכללותו. סיימון מדבר על מלאכת הציור כעל אקט “ציור של מרחבים בלתי אפשריים”, כלומר: פעולה פרדוקסלית שאולי מסבירה משהו מהמאבק הפנימי המלווה אותו תוך כדי עבודה, הנע על ציר שבין השטיחות של מצע הציור, לבין הניסיון להתייחס גם אל תלת הממדיות של האובייקט המצויר באופן המגדיר את הציור הסופי כ’אוביקט’ (ולא כתמונת ראי המחקה מציאות כלשהי).
“אני חוזר ועובד על אותם הציורים שהתחלתי לפני 15 ו-20 שנים. הציורים הם בבחינת אובייקטים שיש להם חיים לידי. הם גדלים כשאני גדל. בגלל נסיבות חיי (הסטודיו הוא גם דירת המגורים) אני נמצא איתם תמידית, כך שהעבודות מכילות צפיפות חיים וניסיון, והן מאפשרות לצופה להבחין גם ביד האמן וגם בניסיון חייו. לפעמים אני משאיר את הצעד הראשון נוכח בציורים, כך שהתוצאה למרות העומס החזותי, היא גם סוג של תהליך שאפשר לראות את עקבותיו, לראות את הדרך . אני מנסה להתרחק מתוכן ישיר, ואין לי ‘מסר’ למעט הציור עצמו.
למרות ניסיונו של סיימון “להתרחק מתוכן”, הרי שחלל התצוגה בגלריה העירונית מכיל עבודות ציור גדולות, כשבמרכז כל אחת מהן דמות אחת או שתיים, דמויות גדולות המאכלסות את המצע כולו. ההתבוננות בדמות הופכת להיות ה’קריאה הראשונה’ של המתבונן. העבודות ‘מכות בצופה’, גודלן ועומסן החזותי מייצרים תחושה שהן ‘חזקות’ ולכאורה ‘קרובות מדי’. צבעוניותן אינה ‘רגילה’ והממד הגרוטסקי בהן חזק. אפשר לכנות את התחושה הכללית העולה מהציורים כ’הפרעה’, כמעין צפייה ב’דיסטורשן’:
“הדיוקנאות הם התירוץ שלי לעסוק בציור. במסורת הציור האירופי של דיוקנאות, הצופה מוזמן ‘להיכנס’ אליהם, ללמוד על הדמות המצוירת דרך הדיוקן שלה. אבל רציתי להשיג אגרסיה: ליצור דיוקנאות היוצאים אל חלל הצופה ו’מתחילים לחיות’. לא מדובר בהעתק של אדם מסוים. במובן זה הפיגורות חיות על מצע הדו-ממד (קנבס, נייר, עץ) ומתקיימת בהן אגרסיה לצד פסיביות. הן חיות בעולם משלהן. הייתי רוצה לקפוץ מעל משטח הציור. הציורים שלי מציבים פנים (מצוירים) מול פנים (הצופה) וזהו מהלך אגרסיבי של עימות חזיתי . הציור מנסה לצאת אליך. אני רוצה שלא יהיה לך קל לקרוא את הציור בקריאה אינסטינקטיבית \ ראשונית ואני גם לא רוצה שזה יהיה מעין טריק, על כן אני מטפל בעיניים של הדמויות באופן שאני מטפל. אני מתעניין בלהיות ‘קולני’ ומשתדל לעשות את זה באופן מאוזן שמבחינתי לא מגיע לחוסר טעם. הגרוטסקיות קופצת קדימה והיא משמשת כמכשיר, היא מזמינה ומרחיקה בו זמנית. אני משתמש בדמויות כאילו היו נופים והייתי רוצה להחליף בין ה’אחורה לקדימה’. אני רוצה את “אי- האפשרות” כאפשרות, וזה הכוח של הציור. אני רוצה שהדברים יתרסקו קדימה. הם מגיעים קרוב אליך”.
האם התייחסות אל הגרוטסקה, הצבעוניות או בחירת הדמות המצוירת (בבחינת: התירוץ הציורי) מספיקים כדי להתחיל ולהבין את ציוריו של בן סיימון? אולי, אך כנראה שלא. ניתן לזהות בעבודתו התייחסויות פנים-אמנותיות לאימפרסיוניזם, פופ-ארט, ולציירים כרמברנדט, פיקסו ואוטו דיקס, ואלה יכולים לשמש כמפתחות נוספים לכניסה ליצירתו של סיימון.
הציור של בן סיימון מציע דשנות אחרת, ‘לא שייכת’ ועם זאת נוכחת, קולנית, עזה ומקורית.