המיצב שנעשה למקום מציג מבנה סמלי, המזכיר קבר שייח’ או קבר צדיק מצופה אדמה ועץ הקורא להיכנס אל תוכו, להתרכז, לשמוע ולהרגיש ‘מובט’. קבר השייח’ נבחר ע”י האמנית כאייקון מקומי המגלם בתוכו זיהוי למזרח התיכון, וכסמל הוא מציין פולחן דתי. מרחב אטום של קבר שייח’ מתחלף בעבודתה של ריטוב ליריעת אדמה חציה שקופה מתוך כיפת המבנה מבצבצת הקרנת וידאו: סימון לעינה הרואה-כל של ‘עדהלעד’. ברקע סאונד המזכיר חלחול מים במערה, מקצביו של חלחול תת קרקעי יכולים לעיתים להזכיר אירוע שבטי-פולחני, שערים נפתחים / נסגרים כשערים פוטנציאליים לגילוי האמת- ארכיון ‘עדהלעד’. הקירות שאינם אטומים וההקרנה על גבי הכיפה בתקרה, מיצרים תחושה של בחינה עצמית, דבר מה חשוף. הצופה הופך לאובייקט מחד הנמצא בעל כורחו ונצפה ומאידך, הוא חש את מה שנשכח ביומיום, שהוא תחת עינה הפקוחה של מי שרואה הכל, והוא יכול להשיב מבט והופך עד ל’עדהלעד’. הוא במקום פולחנה. מיהי אותה ‘עדה לעד’? ‘עדהלעד’ היא אלת-על ותפקידה עתיק יומין. היא אחראית על זיכרון / תיעוד / ארכוב. בפועל תפקודה מתחיל עם העידן המודרני והמשכו בעידן הפוסט מודרני. ה”עדהלעד’ היא תוצר של מאמץ נואש, אולי אחרון של מערכת שקרסה אל עצמה. היא שומרת הסף של הדברים, רגע לפני שהם הופכים מ’דברים’ ל’תרבות’. היא פסיבית, אינה יכולה לתת פרשנות לאירועים ופועלת מתוך מתח טראגי במהותו שכן היא רואה הכל, וזאת כאשר לכאורה הדברים בעצמם מקיימים את כל האפשרויות הגלומות בהם. תפקידה מסתיים ברגע שהדברים עוברים רדוקציה לתפיסה אנושית. ה’עדהלעד’ היא ‘ייצוג בלתי אפשרי’ של דברים המתרחשים לפני שתשומת הלב שלנו רואה אותם. בשהותו בתוך יצירת האמנות, מוצע לצופה לנסות להשהות את הצורך ליצר אג’נדה, כביכול לנסות להיות במצב לא שיפוטי. מצב לכאורה פרדוקסלי. ‘עדהלעד’ מנכיחה את חוסר האונים הטראגי. היא מצביעה על כך שאנחנו לא יכולים לגעת בדברים עצמם ונידונו לעולם של רוחות רפאים נרטיביים. ריטוב מוציאה מהקשרם סמלים מוכרים ובאמצעות היסט הסמל החזותי, הפיכתם ליפים או לתמימים לכאורה, אך מאיימים ומטרידים במבט שני, היא מצליחה לגעת במאפיין של הסכסוך הארץ ישראלי המתמשך. באמצעות המיצב מתמודדת ריטוב עם המקום וההיסטוריה תוך שהיא מנסה למצוא נחמה באופציה חדשה המושתתת על אמונה שקיימת אפשרות לסדר עתידי, עולם בו לזיכרון האינסופי תהיה, אולי, משמעות. עצם קיומה של ‘עדה לעד’ כאלת זיכרון הרואה כל, תיתן אולי משקל למעשה האנושי.