2017

תערוכות קיץ 05.2017 – 09.2017

אלדד מנוחין, עומר יאיר

סטודיו ‘אבו סורא’ | צילום

אלדד מנוחין ועומר יאיר משמרים תהליכים היסטוריים נשכחים. הם חוזרים לטכניקות צילום אבודות תוך שיחזור מתכונים מסורתיים של הדפסת לוחות צילום בחדר חושך, וצילום בפורמט גדול ישירות ללוח עליו מוטבע הדימוי.

מתכוני הדפסת הצילומים שנשכחו עם השנים בשל המעבר להדפסה תעשייתית, שוחזרו על ידם בעזרת קהילת חובבי צילום התוססת באינטרנט. מהקהילה הווירטואלית יצאו אלדד ועומר אל המדבר אל קהילת ה’מידברן’ (פסטיבל מדברי שחרט על דגלו קהילתיות, שיתופית ויצירתיות חופשית). אווירת השימור מובילה את אלדד ועומר משחזור מסורת שפת הצילום גם אל שפת הבית / שפת אימם, העיראקית.
הם פתחו במדברן סטודיו לצילום ‘אבו סורא’, באווירה עירקית נוסטלגית (אבו- שמשמעו ‘אבא’ , בהקשר של אבות הצילום, סורא – משמעו ‘צילום’ בערבית עיראקית).
אופיו התזזיתי של פסטיבל ‘מדברן’ מעודד השתתפות פעלתנית ומידית בפעילויות השונות שמציע הפסטיבל למשתתפים,
והוא בבחינת אנטיתזה מנוגדת לפעולת צילום הפורטרטים הארכאית שמצריכה מהמודל 20-30 דקות המתנה לפריים בודד (בתוכן יש 4-5 דקות ללא תזוזה כלל וזאת בכדי להתפקס על הדימוי). המצולמים שהתבקשו ‘לקפוא על עומדם’, דיווחו על חוויה כמו מיסטית בהמתנה לצילום. הבחירה בפורמט גדול ‘אילף’ את המהלך ואילץ האטה של הקצב- מהרגל לפעולה אוטומטית מידית, אל מחויבות למהלך ולתהליך הצילום ההיסטורי. טעינת הקסטות הידנית הותירה את סימני
האצבעות על גבי הנגטיב ואת גרגירי החול כסימנים של זמן ומקום ספציפיים וכך חזר
הצילום לתפקידו כמסמך היסטורי ולא כשעתוק טכני הניתן למניפולציות ממוחשבות.האיכות הניכרת בתוצאה מספרת על עולם נשכח של תשומת לב לפרטים, על זמן והשקעה בפעולה, על גאוות מקצוע, על מחויבות וחד פעמיות. ההתבוננות בתערוכה יוצרת שעטנז של אוירה נוסטלגית מחד ותחושה של משהו חדש שמתהווה מאידך. אלדד ועומר מזהים ביצירתם זרם תרבותי המבקש להאט, להיות נוכח, לקחת חלק ולהתחייב, גם לפעולה וגם לקהילה.

גידי סמילנסקי

נגלה כסוד | ציור

דיוקן עצמי אינו בא ברכות אל הבד. הוא פרי מאמץ, לעיתים מאבק פנימי, זוהי פנייה פנימה שאינה טבעית וחלקה. על סמילנסקי היה להכריע הכרעות רבות. האם הדיוקן העצמי יביא אל הבד את כל גופו, את פלג גופו העליון או את פניו בלבד?

האם הדמות תעמוד נכוחה, תביט במביט, או הגוף ילווה בתנוחה, בפעולה? מה יהיה גודלו של הבד?
ההחלטה להציג את הבד משני צדיו חושפת סוד שיוצרים רבים משאירים בין כתלי הסטודיו – תהליך העבודה. הצופה מוזמן להתייחס אליו כאל אובייקט פיסולי המתממש במרווח המילימטרי של עובי הבד.
הדיוקן העצמי גדול ומכנס 3 דמויות גבריות. 3 “עצמיים”, בבחינת 3 דרכים לבחינה עצמית. לדיוקן העצמי המצויר רקע שיש לתת עליו את
הדעת: תערובת צבעונית, פרועה, כאוטית
למדי בצבעוניותה, מיטונימית לתחושות שמנסה העצמי לשאת ברגע המצויר.
סמילנסקי נמצא על גבול מתעתע הנע בין הכאוס למסודר, בין איבוד שליטה לשליטה מוחלטת, תוך שאנחנו נעים במבטנו בין הדמויות המצוירות, ותנועת הביניים של ‘בין לבין’ היא שעוברת אל המתבונן. אנחנו מול עצמי הנחשף, פתוח לפנינו לכאורה. הוא והרקע, הוא והסיטואציה, הוא ואולי אף עטיפת הבד עליו הוא מצויר, והגודל.
אף שניתן לנו להתבונן קדימה ואחורה, הרי שלא באמת נצליח לתפוס את כוליותה של
הדמות אלא את קצוות הדיוקן והוא אינו מתפענח בקלות, פרוש אך כמוס. העצמי נוכח, אך עדיין סודו אל מול המתבונן. זהו מהלך המנסה לברר, מתמסר אבל נשאר גם לעצמו. נוכחות צבעונית, פרועה, אך כמוסה עבור המתבונן. ואולי זה סודה של ההתבוננות, שככל שתנסה לפענח את מה שלפניה, הרי היא נשארת כלואה בכליו של המתבונן, בעולם הקשריו, ערכיו, יכולותיו.

רותם ריטוב

עדהלעד | מיצב

המיצב שנעשה למקום מציג מבנה סמלי, המזכיר קבר שייח’ או קבר צדיק מצופה אדמה ועץ הקורא להיכנס אל תוכו, להתרכז, לשמוע ולהרגיש ‘מובט’. קבר השייח’ נבחר ע”י האמנית כאייקון מקומי המגלם בתוכו זיהוי למזרח התיכון, וכסמל הוא מציין פולחן דתי. מרחב אטום של קבר שייח’ מתחלף בעבודתה של ריטוב ליריעת אדמה חציה שקופה.
מתוך כיפת המבנה מבצבצת הקרנת וידאו: סימון לעינה הרואה-כל של ‘עדהלעד’. ברקע סאונד המזכיר חלחול מים במערה, מקצביו של חלחול תת קרקעי יכולים לעיתים להזכיר אירוע שבטי-פולחני, שערים נפתחים / נסגרים כשערים פוטנציאליים לגילוי האמת- ארכיון ‘עדהלעד’. הקירות שאינם אטומים וההקרנה על גבי הכיפה בתקרה, מיצרים תחושה של בחינה עצמית, דבר מה חשוף. הצופה הופך לאובייקט מחד הנמצא בעל כורחו ונצפה ומאידך, הוא חש את מה שנשכח ביומיום, שהוא תחת עינה הפקוחה של מי שרואה הכל, והוא יכול להשיב מבט והופך עד ל’עדהלעד’. הוא במקום פולחנה. מיהי אותה ‘עדה לעד’?
‘עדהלעד’ היא אלת-על ותפקידה עתיק יומין. היא אחראית על זיכרון / תיעוד / ארכוב.

בפועל תפקודה מתחיל עם העידן המודרני והמשכו בעידן הפוסט מודרני. ה”עדהלעד’ היא תוצר של מאמץ נואש, אולי אחרון של מערכת שקרסה אל עצמה. היא שומרת הסף של הדברים, רגע לפני שהם הופכים מ’דברים’ ל’תרבות’. היא פסיבית, אינה יכולה לתת פרשנות לאירועים ופועלת מתוך מתח טראגי במהותו שכן היא רואה הכל, וזאת כאשר לכאורה הדברים בעצמם מקיימים את כל האפשרויות הגלומות בהם. תפקידה מסתיים ברגע שהדברים עוברים רדוקציה לתפיסה אנושית. ה’עדהלעד’ היא ‘ייצוג בלתי אפשרי’ של דברים המתרחשים לפני שתשומת הלב שלנו רואה אותם. בשהותו בתוך יצירת האמנות, מוצע לצופה לנסות להשהות את הצורך ליצר אג’נדה, כביכול לנסות להיות במצב לא שיפוטי.

מצב לכאורה פרדוקסלי. ‘עדהלעד’ מנכיחה את חוסר האונים הטראגי. היא מצביעה על כך שאנחנו לא יכולים לגעת בדברים עצמם ונידונו לעולם של רוחות רפאים נרטיביים.
ריטוב מוציאה מהקשרם סמלים מוכרים ובאמצעות היסט הסמל החזותי, הפיכתם ליפים או לתמימים לכאורה, אך מאיימים ומטרידים במבט שני, היא מצליחה לגעת במאפיין של הסכסוך הארץ ישראלי המתמשך. באמצעות המיצב מתמודדת ריטוב עם המקום וההיסטוריה תוך שהיא מנסה למצוא נחמה באופציה חדשה המושתתת על אמונה שקיימת אפשרות לסדר עתידי, עולם בו לזיכרון האינסופי תהיה, אולי, משמעות. עצם קיומה של ‘עדה לעד’ כאלת זיכרון הרואה כל, תיתן אולי משקל למעשה האנושי.

לאה טופר

קמילות | ציור

שלושה ציורים גדולים תופסים את עין המתבונן: טריפטיך המתייחס אל זמן, אל גוף, אל פיזיות ואל רוחניות. שלושה חלקים לסוף, לקמילה, להתרחקות מהפיזי, להיפרדות.

לאה טופר היא ציירת ותיקה העוסקת בדבקות בציור, בהקניית יסודות האמנות לתלמידיה ובלימוד מתמיד. בציוריה היא מנכיחה ניסיון עיקש ואמיץ ללכוד באמצעות הציור את השארית, את מה שבלתי ניתן או קשה כל כך ללכוד, את הגוף וזאת תוך דיאלוג עם ה’יש’ ועם הנעלם. ההנכחה החזקה היא של גוף, בשר, של מה שכלה והולך.
הציור של לאה אינו מחפש את ההופעה של הפרח, הופעת הספציפי, אלא הוא בבואה, סיבה לומר דבר מה אחר. הציור נמצא היכן שהגוף נמצא. לאחר בשלות, עם הופעת הקמטים, עם ההצטמקות והקמילה הבלתי נמנעת. הוא תופס את מלוא הבד הגדול, מעבר לגודלו הפיזי ‘האמתי’. את המודל לפרח שציירה באדיקות שנים, היא הניחה הצידה, וכעת היא מציירת מתוך זיכרון, מתוך נבכי הנפש.
זהו טריפטיך המביא אל הצופה את תחושת ההיפרדות, הקריסה, ההיעלמות וההתפוגגות שאינה זורמת נינוחה כבתרשים זרימה, אלא המעבר הלא צפוי אל הציור השלישי, ו’הדיבור’ של שלושתם יחדיו, עושים את הציורים הללו ראויים. הם מדברים לא על פרח, וגם לא על ציור, ולא על צבע, אלא על מהלך חיים. הציורים הם מראה לנפש, מצב פנימי , אינטימי כמעט, עגמומי או הרואי ולעיתים כל אלו יחד. .
נגן וידאו

2017

תערוכות קיץ 05.2017 – 09.2017

אלדד מנוחין,
עומר יאיר

סטודיו ‘אבו סורא’ | צילום

אלדד מנוחין ועומר יאיר משמרים תהליכים היסטוריים נשכחים. הם חוזרים לטכניקות צילום אבודות תוך שיחזור מתכונים מסורתיים של הדפסת לוחות צילום בחדר חושך, וצילום בפורמט גדול ישירות ללוח עליו מוטבע הדימוי. מתכוני הדפסת הצילומים שנשכחו עם השנים בשל המעבר להדפסה תעשייתית, שוחזרו על ידם בעזרת קהילת חובבי צילום התוססת באינטרנט. מהקהילה הווירטואלית יצאו אלדד ועומר אל המדבר אל קהילת ה’מידברן’ (פסטיבל מדברי שחרט על דגלו קהילתיות, שיתופית ויצירתיות חופשית). אווירת השימור מובילה את אלדד ועומר משחזור מסורת שפת הצילום גם אל שפת הבית / שפת אימם, העיראקית. הם פתחו במדברן סטודיו לצילום ‘אבו סורא’, באווירה עירקית נוסטלגית (אבו- שמשמעו ‘אבא’ , בהקשר של אבות הצילום, סורא – משמעו ‘צילום’ בערבית עיראקית). אופיו התזזיתי של פסטיבל ‘מדברן’ מעודד השתתפות פעלתנית ומידית בפעילויות השונות שמציע הפסטיבל למשתתפים, והוא בבחינת אנטיתזה מנוגדת לפעולת צילום הפורטרטים הארכאית שמצריכה מהמודל 20-30 דקות המתנה לפריים בודד (בתוכן יש 4-5 דקות ללא תזוזה כלל וזאת בכדי להתפקס על הדימוי). המצולמים שהתבקשו ‘לקפוא על עומדם’, דיווחו על חוויה כמו מיסטית בהמתנה לצילום. הבחירה בפורמט גדול ‘אילף’ את המהלך ואילץ האטה של הקצב- מהרגל לפעולה אוטומטית מידית, אל מחויבות למהלך ולתהליך הצילום ההיסטורי. טעינת הקסטות הידנית הותירה את סימני האצבעות על גבי הנגטיב ואת גרגירי החול כסימנים של זמן ומקום ספציפיים וכך חזר הצילום לתפקידו כמסמך היסטורי ולא כשעתוק טכני הניתן למניפולציות ממוחשבות.האיכות הניכרת בתוצאה מספרת על עולם נשכח של תשומת לב לפרטים, על זמן והשקעה בפעולה, על גאוות מקצוע, על מחויבות וחד פעמיות. ההתבוננות בתערוכה יוצרת שעטנז של אוירה נוסטלגית מחד ותחושה של משהו חדש שמתהווה מאידך. אלדד ועומר מזהים ביצירתם זרם תרבותי המבקש להאט, להיות נוכח, לקחת חלק ולהתחייב, גם לפעולה וגם לקהילה.

גידי סמילנסקי

נגלה כסוד | ציור

דיוקן עצמי אינו בא ברכות אל הבד. הוא פרי מאמץ, לעיתים מאבק פנימי, זוהי פנייה פנימה שאינה טבעית וחלקה. על סמילנסקי היה להכריע הכרעות רבות. האם הדיוקן העצמי יביא אל הבד את כל גופו, את פלג גופו העליון או את פניו בלבד? האם הדמות תעמוד נכוחה, תביט במביט, או הגוף ילווה בתנוחה, בפעולה? מה יהיה גודלו של הבד? ההחלטה להציג את הבד משני צדיו חושפת סוד שיוצרים רבים משאירים בין כתלי הסטודיו – תהליך העבודה. הצופה מוזמן להתייחס אליו כאל אובייקט פיסולי המתממש במרווח המילימטרי של עובי הבד. הדיוקן העצמי גדול ומכנס 3 דמויות גבריות. 3 “עצמיים”, בבחינת 3 דרכים לבחינה עצמית. לדיוקן העצמי המצויר רקע שיש לתת עליו את הדעת: תערובת צבעונית, פרועה, כאוטית למדי בצבעוניותה, מיטונימית לתחושות שמנסה העצמי לשאת ברגע המצויר. סמילנסקי נמצא על גבול מתעתע הנע בין הכאוס למסודר, בין איבוד שליטה לשליטה מוחלטת, תוך שאנחנו נעים במבטנו בין הדמויות המצוירות, ותנועת הביניים של ‘בין לבין’ היא שעוברת אל המתבונן. אנחנו מול עצמי הנחשף, פתוח לפנינו לכאורה. הוא והרקע, הוא והסיטואציה, הוא ואולי אף עטיפת הבד עליו הוא מצויר, והגודל. אף שניתן לנו להתבונן קדימה ואחורה, הרי שלא באמת נצליח לתפוס את כוליותה של הדמות אלא את קצוות הדיוקן והוא אינו מתפענח בקלות, פרוש אך כמוס. העצמי נוכח, אך עדיין סודו אל מול המתבונן. זהו מהלך המנסה לברר, מתמסר אבל נשאר גם לעצמו. נוכחות צבעונית, פרועה, אך כמוסה עבור המתבונן. ואולי זה סודה של ההתבוננות, שככל שתנסה לפענח את מה שלפניה, הרי היא נשארת כלואה בכליו של המתבונן, בעולם הקשריו, ערכיו, יכולותיו.

רותם ריטוב

עדהלעד | מיצב

המיצב שנעשה למקום מציג מבנה סמלי, המזכיר קבר שייח’ או קבר צדיק מצופה אדמה ועץ הקורא להיכנס אל תוכו, להתרכז, לשמוע ולהרגיש ‘מובט’. קבר השייח’ נבחר ע”י האמנית כאייקון מקומי המגלם בתוכו זיהוי למזרח התיכון, וכסמל הוא מציין פולחן דתי. מרחב אטום של קבר שייח’ מתחלף בעבודתה של ריטוב ליריעת אדמה חציה שקופה מתוך כיפת המבנה מבצבצת הקרנת וידאו: סימון לעינה הרואה-כל של ‘עדהלעד’. ברקע סאונד המזכיר חלחול מים במערה, מקצביו של חלחול תת קרקעי יכולים לעיתים להזכיר אירוע שבטי-פולחני, שערים נפתחים / נסגרים כשערים פוטנציאליים לגילוי האמת- ארכיון ‘עדהלעד’. הקירות שאינם אטומים וההקרנה על גבי הכיפה בתקרה, מיצרים תחושה של בחינה עצמית, דבר מה חשוף. הצופה הופך לאובייקט מחד הנמצא בעל כורחו ונצפה ומאידך, הוא חש את מה שנשכח ביומיום, שהוא תחת עינה הפקוחה של מי שרואה הכל, והוא יכול להשיב מבט והופך עד ל’עדהלעד’. הוא במקום פולחנה. מיהי אותה ‘עדה לעד’? ‘עדהלעד’ היא אלת-על ותפקידה עתיק יומין. היא אחראית על זיכרון / תיעוד / ארכוב. בפועל תפקודה מתחיל עם העידן המודרני והמשכו בעידן הפוסט מודרני. ה”עדהלעד’ היא תוצר של מאמץ נואש, אולי אחרון של מערכת שקרסה אל עצמה. היא שומרת הסף של הדברים, רגע לפני שהם הופכים מ’דברים’ ל’תרבות’. היא פסיבית, אינה יכולה לתת פרשנות לאירועים ופועלת מתוך מתח טראגי במהותו שכן היא רואה הכל, וזאת כאשר לכאורה הדברים בעצמם מקיימים את כל האפשרויות הגלומות בהם. תפקידה מסתיים ברגע שהדברים עוברים רדוקציה לתפיסה אנושית. ה’עדהלעד’ היא ‘ייצוג בלתי אפשרי’ של דברים המתרחשים לפני שתשומת הלב שלנו רואה אותם. בשהותו בתוך יצירת האמנות, מוצע לצופה לנסות להשהות את הצורך ליצר אג’נדה, כביכול לנסות להיות במצב לא שיפוטי. מצב לכאורה פרדוקסלי. ‘עדהלעד’ מנכיחה את חוסר האונים הטראגי. היא מצביעה על כך שאנחנו לא יכולים לגעת בדברים עצמם ונידונו לעולם של רוחות רפאים נרטיביים. ריטוב מוציאה מהקשרם סמלים מוכרים ובאמצעות היסט הסמל החזותי, הפיכתם ליפים או לתמימים לכאורה, אך מאיימים ומטרידים במבט שני, היא מצליחה לגעת במאפיין של הסכסוך הארץ ישראלי המתמשך. באמצעות המיצב מתמודדת ריטוב עם המקום וההיסטוריה תוך שהיא מנסה למצוא נחמה באופציה חדשה המושתתת על אמונה שקיימת אפשרות לסדר עתידי, עולם בו לזיכרון האינסופי תהיה, אולי, משמעות. עצם קיומה של ‘עדה לעד’ כאלת זיכרון הרואה כל, תיתן אולי משקל למעשה האנושי.

לאה טופר

קמילות | ציור

שלושה ציורים גדולים תופסים את עין המתבונן: טריפטיך המתייחס אל זמן, אל גוף, אל פיזיות ואל רוחניות. שלושה חלקים לסוף, לקמילה, להתרחקות מהפיזי, להיפרדות. לאה טופר היא ציירת ותיקה העוסקת בדבקות בציור, בהקניית יסודות האמנות לתלמידיה ובלימוד מתמיד. בציוריה היא מנכיחה ניסיון עיקש ואמיץ ללכוד באמצעות הציור את השארית, את מה שבלתי ניתן או קשה כל כך ללכוד, את הגוף וזאת תוך דיאלוג עם ה’יש’ ועם הנעלם. ההנכחה החזקה היא של גוף, בשר, של מה שכלה והולך. הציור של לאה אינו מחפש את ההופעה של הפרח, הופעת הספציפי, אלא הוא בבואה, סיבה לומר דבר מה אחר. הציור נמצא היכן שהגוף נמצא. לאחר בשלות, עם הופעת הקמטים, עם ההצטמקות והקמילה הבלתי נמנעת. הוא תופס את מלוא הבד הגדול, מעבר לגודלו הפיזי ‘האמתי’. את המודל לפרח שציירה באדיקות שנים, היא הניחה הצידה, וכעת היא מציירת מתוך זיכרון, מתוך נבכי הנפש. זהו טריפטיך המביא אל הצופה את תחושת ההיפרדות, הקריסה, ההיעלמות וההתפוגגות שאינה זורמת נינוחה כבתרשים זרימה, אלא המעבר הלא צפוי אל הציור השלישי, ו’הדיבור’ של שלושתם יחדיו, עושים את הציורים הללו ראויים. הם מדברים לא על פרח, וגם לא על ציור, ולא על צבע, אלא על מהלך חיים. הציורים הם מראה לנפש, מצב פנימי , אינטימי כמעט, עגמומי או הרואי ולעיתים כל אלו יחד. .