התערוכה מציגה מדגם מעבודותיה האחרונות של האמנית והאוצרת נאוה הראל-שושני. שם התערוכה מתייחס למציאות קיימת אך בו בעת מעורר תהיות: על איזו מציאות אנחנו מדברים? מהי מציאות שנתפרה? האם היא התקבעה או אולי היא 'מטופלת', האם השם מעיד על מהלך של שינוי 'המציאות', מי תפר את 'המציאות'? האם המציאות 'נתפרה' לנו/עבורנו? האם אפשר 'לתפור מציאות' באופן אחר?
פעולתה האמנותית של נאוה נעשית מתוך תחושת דחיפות לתגובה ביחס למציאות שסביבה, תוך שהיא ערה לשפתה העכשווית של האמנות, כמו גם לעבודות אמנות אייקוניות שהתקבעו בזיכרון הקולקטיבי האמנותי בארץ ובעולם. העבודות הן תגובה ל'מה שיש' והיא נוטלת חופש מלא לפעול בכל מדיום ודרך שתחפוץ. מנעד עשיר של דרכי עבודה שאת חלקן למדה באופן מסודר, חלקן לימדה את עצמה או ליקטה בדרכה. מטרתו של האקטיביזם האמנותי הוא לעורר אותנו מתרדמתנו הדוגמטית, לקרוא לנו לפעולה, להעיר את הישן בתוכנו.
שתי עבודות צילום מטופלות הן בבחינת מבוא לתערוכה: 'העיניים העצומות של המדינה', ו'העיניים הגדולות של המדינה'. אלו שתי עבודות (2014) המאזכרות עבודות אייקוניות של מיכל נאמן1 (1974). העבודות הצילומיות קושרות אל היסטוריה מקומית ואמנותית. הן עצמן היו בבחינת אקטיביזם אמנותי והתקבעו בזיכרון הקולקטיבי, והן פועלות אצל 'הצופה הזוכר'. אצל הצופה שעבורו הן חדשות – התהליך מורכב יותר. עליו להבין את ההקשר ומתוכו להבין את הפעולה. בכל מקרה הן מכריחות את המביט להתייחס אל נוף, אל פעולה אמנותית, אל היסטוריה מקומית. ההתייחסות ליצירות נבחרות של אמנים שונים, ההתכתבות איתן, הציטוט מהן והיצירה בהשראתן או בעקבותיהן, מהוות עבור נאוה תהליך מסקרן ומאתגר כאחד. היא 'שותלת נוף אחר' (אחר מנוף הים שבו השתמשה מיכל נאמן במיצב), נוף שהוא לא פחות פוליטי, נוף שאול המעורר תגובה. 'העיניים העצומות', הן למול מטע זיתים הרוס של משפחה פלשתינית (נאוה מקפידה להוסיף לכותרת העבודה את שם המשפחה שמטעה נהרס כמי שמסמנת לא רק את הפעולה אלא גם מציינת בשם את נפגעיה). עיניים עצומות הן עיניים שאינן רואות או רוצות לראות נכוחה. נאוה הופכת את הנראה כך שברור לצופה ש'העיניים עצומות לרווחה' כלומר רואות / לא (רוצות) לראות.
עבודה אחרת היא 'העיניים הגדולות' והן אל מול נוף אחר ששתלה: נוף התיישבות מעבר לקו הירוק (צילום: אסתי צאל). "עיניים גדולות" הוא ביטוי המסמן חמדנות (הכותרת תורגמה על ידה לאנגלית: "Greedy Eyes"). גודלן של העבודות שיצרה, (ביחס לגודל המקורי של העבודה של נאמן – כרזה בחוף ים), צנוע ומתאים לשאר העבודות בתערוכה.
גוף העבודות העיקרי בתערוכה הן עבודות צילום מודפסות, תפורות ורקומות בחוטים צבעוניים ובחרוזים. "אני רוקמת על תצלומים של אמנים שונים2 ומעטרת אותם בחומרי טקסטיל וחרוזים. כך אני הופכת את האסתטיקה והיופי ל'מלכודת דבש' שאמורה לגרום לצופים להיחשף למציאות הקשה שנמצאת לידנו. מציאות של עם שחי בדלות משפילה, ללא חירות וללא וזכויות". נאוה מנסה לרכך, לייפות, להוסיף צבע לצילומים המודפסים כדי שנביט שוב בסיטואציה ובעיקר באנשים. באופן הזה העיניים המביטות – מסכימות להשתהות, לא למהר ולעצום עיניים נוכח המציאות, ואז מתרחש קסם: העיניים זוכרות את חיוכו המבויש של ילד, את מבטה הגאה של נהגת האמבולנס, כמו גם את הסיטואציות הבלתי אפשריות במחסומים. "אני מניחה שגוף עבודות כזה, בו אני משלבת את העשייה האמנותית שלי עם זו של אמן אחר (כמו תמר פליישמן, אלכס ליבק, אסתי צאל וכדומה) מביאה ענין ותוכן אמנותי וגם מציאותי. למיטב הבנתי, המכנה המשותף לתמר, אסתי, אלכס ולי, הוא החשיבות שאנו מייחסים לחשיפת המציאות. כי זו המציאות בה כולנו חיים מציאות שאנשים רבים מאד אינם מודעים כלל לקיומה. התקווה (אולי הנאיבית) היא שחשיפה למציאות תביא בסופו של דבר לשינוי"3.

קבוצת עבודות נוספת בתערוכה, בולטת גם בגוף העבודות המתהווה של נאוה. אלו הם אובייקטים המתכתבים עם עבודות אייקוניות (כדוגמת עבודתו המפורסמת של מרסל דושאן4 אשר הופכת באמצעות 'טוויסט' אישי לעבודה עכשווית ואחרת). אובייקטים אחרים נשענים על חפץ, מעשה יד: 'הרוגטקה' שנחוותה בעבר כמשחק ילדים ועברה להיות אמצעי לחימה של נערים בשני צדי המתרס (נערי הגבעות בהתנחלויות, ונערים ערביים בשטחים). כלי נשק תמים לכאורה, שההיסטוריה המקומית מלמדת כי ביכולתו לשנות גורלות ולהכתיב מציאות.

העבודות צריכות להוציא את המתבונן מאזור הנוחות שלו כדי שיוטרד עד כדי נקיטת עמדה. את עצמה מגדירה היום נאוה הראל-שושני כ"ארטיביסטית" = אמנית אקטיביסטית. זוהי הגדרה חדשה יחסית בלקסיקון האמנות העכשווי, שמשמשת אמנים הבוחרים מעבר למעשה האמנותי, לנקוט באמצעות העבודות עמדה כלפי הסביבה.

1. "העיניים של המדינה" היא עבודת מיצב שנוצרה על ידי מיכל נאמן בשנת 1974. נחשבת לאחת מיצירות האמנות המושגיות המרכזיות באמנות הישראלית של המאה ה-20. המיצב כלל הצבת שני שלטים עליהם נכתב בצבע טורקיז הביטוי "העיניים של המדינה", הביטוי הופיע בדבריו של לוחם בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים שאמר זאת בראיון לצוות טלוויזיה מהערוץ הראשון. נאמן: "צבעתי שני שלטים בגודל 3×1.8 מ' בלבן. עליהם כתבתי בירוק אזמרגד "העיניים של המדינה". הם הובאו אל שפת הים של חוף שרתון בתל-אביב בעונת הסתיו והוצבו שם. האחד על החוף (הוצמד לשלט האוסר על הרחצה), השני במקביל לו – על המזח. לאחר שלושה ימים נעלמו שני השלטים מן החוף. בקטלוג תערוכה ( מוזיאון ת"א 1978) הסבירה נאמן את העניין שלה בגבולות ובקטגוריות כחלק מביקורת חברתית ופוליטית שלה על החברה הישראלית בעידן שלאחר מלחמת יום הכיפורים: "מדינה העסוקה בגבולות של עצמה, מצביעה על ההיקף שלה ומוטרדת בלי הרף מהקשרים שבין מעשי עבר ומעשים בהווה. סביב הגבולות נאסף צרור של דברים ודימויים – חוף ים, קו מודד ומסמן, קו מקיף, קו סגור (גבול), קו פתוח (ים), שלטים, מפות. בצד גיאוגרפיה, יש היסטוריה סמיכה מאוד ה"מיילדת" בלי הרף דימויים, מטבעות לשון, סיסמאות המתנוססות מתוך מצבים, מתמצתות אותם, משטחות אותם. נוצר אוצר של דימויים ויזואליים בצמוד לדימויים מילוליים, ההידוק שלהם יחד הוא שמעניין אותי".

2. בעיקר על צילומיה של תמר פליישמן, אקטיביסטית שמצלמת בשטחים וכן של אלכס ליבק

3. מתוך טקסט שכתבה לתערוכה ומוצג בתוך מחברות התערוכה בחלל ה'אמנאוצר'

4. מרסל דושאן,גלגל אופניים ,1913
אפי גן