לילך שרג אמנית ישראלית / אמריקאית. בשני העשורים האחרונים מתגוררת בשיקגו, ארה"ב. יצירתה נוצרת 'שם' ומכוונת ל'כאן', מוצגת בחללים ציבוריים כאן ושם. עולה השאלה: האם קיימת השפעה של המרחק הפיזי על יצירה שיש לה קשר הדוק למקורות ולישראליות? עד כמה מושכים אותנו חוטי הילדות ועד כמה חזק עלינו המקום בו אנחנו נמצאים ויוצרים? נדמה שעבודתה האומנותית נעשית מתוך זיקוק עמוק ומרוכז במעשה, מנוטרלת מרעשי לוואי של היומיום בישראל. עבודותיה אישיות, ישראליות ויהודיות. בגלריה מוצגות עבודות העשויות בד, וכן עבודת וידיאו. חוט מקשר בין העבודות ('גולם מוזהב', 'לילית', 'התקווה', 'קדוש, קדוש, קדוש'): כולן חלק מתהליך הגדרת מהות/שייכות/גבולות וכולן אוחזות במהות פנימית של התפרקות ובניה מחדש. עבודות בד מרשימות תלויות בחדר. האחת מזכירה דמות גברית ('גולם מוזהב') והשנייה ('לילית') נשית יותר ושתיהן מכוונות את העין למעשה האומנותי. העבודה השלישית צבעונית ואחרת. העבודות עשויות בד ריפוד וסיכות תפירה. בדי הריפוד מזכירים ללילך תמונות ורהיטים בסגנון אירופי קלאסי שרווחו בקהילה שבה גדלה בארץ, קהילת מהגרים שיחד עם המאמץ להתערות / ליישר קו עם הישראליות, גם לתרבות ממנה באו. עבודה נוספת 'קדוש, קדוש, קדוש', בולטת בצבעוניותה: מבט מקרוב מגלה שהיא עשויה תיקי תפילין וטלית ששימשו במשך שנים יהודים באחת הקהילות בשיקגו והוצאו משימוש כי התרפטו. תיקי הקטיפה הרקומים בדגם צמחי פורקו וחוברו מחדש עם פיסות עור ובדי משי וקטיפה אחרים באמצעות סיכות מהדק. מתקבל מעין רישום בבד המזכיר דמות מכונפת. (ומתייחס לתפיסה שבזמן תפילה היהודי מדמה עצמו למלאך על מנת להגביר את תחושת ההתעלות ולהתרכז ברוחני ולא בארצי). לילך משתמשת בחפצים טקסיים כדי לשחזר את הרוחניות בשעת תפילה. ככל שהחפצים האלה משמשים יותר פעמים ו"צוברים שעות תפילה" או מאפשרים התעלות רוחנית, הרי שהם מתבלים והופכים יותר "ארציים". העבודה נעשית על שני צדי התיקים (זה שאנו מורגלים לראותו כחזית וגם זה האחורי). באופן זה ניתנת לגיטימציה לצדם האחורי, הנסתר מן העין. הסיכות מצביעות על ניסיון לאחוז בזה וגם בזה והן מחזיקות אופציית פרימה אפשרית בכל רגע. מסמנות זמניות. מה שנראה מוחזק הוא על בלימה, ארעי, דוקר וחולף. עבודת הווידאו 'התקווה' (5:39 ד') מציגה את האמנית בפעולה פרפורמטיבית מול מצלמה. לילך נכנסת אל אגם מים שקטים, לבושה שחורים, לפניה צפה פחית דיו שחור וכשהמים מגיעים למותניה, היא מתחילה לכתוב עברית. בעזרת אצבע ודיו היא כותבת על זרועותיה את מילות ההמנון הלאומי – 'התקווה'. מילות השיר צרובות בתודעתו של כל ישראלי. כולנו שרים, מהמהמים את ההמנון בטקסים לאומיים, צבאיים ובימי זיכרון. השקט הנלווה לפעולה באגם – כמעט טבעי. ברווזים משייטים באגם, המים המרגיעים והפסטורלים, הם כנגד קצבם המתגבר של המילים הנכתבות. פעולת הכתיבה משולבת במחיקה. מצד אחד מחיקה מאפשרת המשך כתיבה ומאידך היא מוחקת, מעלימה את סימני המילה שנכתבה זה מכבר. התנועה מתמשכת ונעה בין כתיבה ביד ימין על זרוע שמאל ולהיפך. הידיים משמשות לסירוגין כמצע לכתיבה שנמחקת. כמה מילים 'נכנסות' לזרוע אחת? איזו מילה נבחרת להיכתב בנפרד ('ארצנו', 'וירושלים')? איזו משמעות נוספת / חדשה נטענת למילים, לאישה הלבושה שחורים, הכותבת ומוחקת את מילות ההמנון הישראלי במימיו השקטים של אגם בויסקונסין?