תערוכות קיץ 7.2019 – 10.2019

 

בחודשים אלו מוצגת בוונציה הביאנלה ה-58 לאמנות. תערוכה עולמית אשר מציגה מאות תערוכות אמנות מארצות שונות במדיומים שונים. ייחודה של התערוכה העולמית שהיא מסמנת מגמות, תהליכים, כיוונים. אולי משום היות ישראל ‘עין הסערה’, מרכז לחדשנות, פיתוח, יזמות, וגם מקום ל’כאבים כרוניים’, למלחמה ומתח בטחוני בלתי פוסק, להגירה הטבועה בטבעה של המדינה, כמו גם היות האזור בעל חשיבות למעצמות העל – הרי שרוח הזמן / ‘זמנים מעניינים’ מונכחת גם בתערוכות ‘נדידה’ ובמובן הזה התערוכות משקפות את האישי לצד רוח הזמן.

לוסי אלקויטי

נדודים בין אור לזמן | מיצב

פיסות זיכרון הן אמורפיות: תמונות, הבזקים, אסוציאציות. אנחנו מנסים למצוא, או לחבר נראטיב, סיפור כלשהו, רצף, לחפש הגיון, להסביר ‘מה קורה’. המיצב תלוי\ ניצב בחדר והוא ממשיך וזוחל על הקירות ואל עבר החדר הסמוך.

המיצב עשוי ציאנוטייפים מטופלים, חתוכים, גזורים. ציאנוטייפ היא טכניקת דפוס צילומית העושה שימוש באור שמש כדי לפתח דימוי. הנייר מכוסה בתערובת שני חומרים שלאחר חשיפה לאור אולטרה-סגול, מקבל גוון כחול אופייני. (נייר זה היה פופולרי בקרב מהנדסים שהשתמשו בו לצילום שרטוטים ומכאן מקור המונח האנגלי blueprint שמשמעותו בשפת היומיום: ‘מזהה’, ‘מאפיין’, ‘ייחודי’). העבודה ‘הזחילה הגדולה’ מדגישה אמורפיות. כתנועה ארוכה, כמשפט ללא פסיק ונקודה. מזכירה את תנועת החשיבה הפנימית שלפעמים היא דלילה ולפעמים מצטברת כשלולית. זרימה לא אחידה, מתרחבת ומצטמצמת. תוך כדי תנועה נוצרים דימויים ביומורפים, פרוקי רגליים, זוחלים, המסיעים את שברי הזיכרונות…”כשהתחלתי להשתמש בציאנוטייפ, נמשכתי אל ‘הכחול הרנטגני’, שכאילו משקף דבר מה שלא נראה בעין רגילה. כחול שמביא רוחות עבר,

מעלה באוב זיכרונות או פותח אפשרויות לשמוע קולות. כשהדפסתי את תצלומי המשפחה כאילו נגעתי שוב במתים. חשיפה מבוקרת של אור השמש משאירה סימן, רישום (בדומה לשאיפת האמן: להשאיר חותם, רישום). הדפסות צמחיה ותצלומי משפחה נתנו לי אפשרות למשש את הזמן, להרגיש נוכחות של דברים שאינם. השתמשתי בהדפסי ציאנוטייפ וגזרתי מתוכם דברים שעניינו אותי: דימוי ברור (פנים, יד, פרח) או אזור טקסטורלי שמעניין אותי. חלקים אחרים ‘מתנהגים’ כקלף ג’וקר ויש שגזרתי כאבני פסיפס ריבועיים. בזרם הארוך בסטודיו נוצרה צורה שהיא כתב היד שלי, המדברת בצורה בה אני מתבטאת באמצעות מדיומים אחרים. עבורי זהו שיקוף של עולם פנימי, פרוס לאורך כבסרט. במיצב בגלריה אני מרחיבה ומעניקה לעבודה תפאורה ונפח ע”י מעברים לצורות תלת ממד ושימוש בבד (סדיני כותנה לבנה רקומה מבית הורי)”. עולם הזיכרונות של לוסי כחול

ציאנוטייפי ועשוי פיסות זיכרון מעולמה, מהליכות הבוקר שלה, מאובייקטים שאספה ומחייה והם הופכים למשמעותיים עבורה. הציאנוטייפים מתכתבים באופן סמוי עם הדפסים יפנים מסורתיים בשם איזורי-אי (Aizuri-e): הדפסי עץ כחולים שנעשו ביפן בסביבות 1800 ואילך. השם מגיע מהמקום ממנו יובא הפיגמנט הכחול (מפרוסיה – 1820). אצל לוסי זוהי התכתבות מסוימת עם המזרח ועם האקזוטי באופן חדש ופרוע יותר. המקום והנרטיב ננטשים לטובת מבנה ריזומטי של ההיסטוריה וההיסטוריה שלה. צבע נוסף יחידי מלבד הכחול שהיה על הדפסי האיזורי-אי הוא חותמת אדומה שלעיתים קרובות במהלך ההדפסה הופיעה כורודה. ומכאן הקשר נוסף לעבודות של אלחנדרה. הוורוד של אלחנדרה כמו הכחול אצל לוסי: שטוף, ובו בזמן מזכיר בשר, עור, שבירות ופגיעות. זיכרון דהוי, כזהב מעומעם. ההתכתבות המשותפת מרתקת ופותחת פתח רחב לשיח אודות זמנים ותעתועים.

אלחנדרה אוקרט

נדודים בין אור לזמן | מיצב

בשנה שעברה חזרה אלחנדרה למונטווידאו, אורוגואי לטיול משפחתי בלוויית ילדיה ובעלה. הטיול היה בבחינת רגע מכונן שכן המקומות בהן הלכה החיו רגשות כמוסים, זיכרונות עבר. קטעים נשכחים, לא בהכרח חשובים, פיסות זיכרון התערבבו עם תמונות חדשות שנצרבו ונוצרה מפה מנטלית חדשה שבה היום ואתמול שוכנים זה לצד זה.

התערוכה היא ביטוי לחיפוש של אלחנדרה אחר דרך להעביר תחושת ‘הנסיעה בזמן’, של אירועים קטנים חשובים ושאינם חשובים המרכיבים את מסע / תמונת חייו של אדם. באמצעו של החדר מיצב מרובד עשוי עשרות ואולי מאות פיסות קרעי נייר פרגמנט, ארוכות, שקופות, שנצבעו. השקיפות קיבלה גווני וורוד וזהב – צבעים שהופיעו בגופי עבודות קודמים של האמנית. הנייר נמשח צבע במשיחות מכחול יפני. הפעולה שקדמה למיצב בגלריה הייתה כמעט טקסית, אישית, של האמנית בסטודיו. פיסות ארוכות כמוהן כסיטואציות מעומעמות, מעורפלות,
שקשה לאחוז בהן, והן נשמרות בנבכי זיכרון. נייר מחזיק שקיפות ועמימות בו זמנית, והוא כקילופו של העור מעל הבשר, כערפל בסרטי ה’פילם נואר’. מצד אחד אנחנו ניצבים מול שפע, התפוצצות עודפת של ניירות שקופים, צבועים, מגולגלים, לא אחידים, ומצד שני אנחנו אל מול שולחן שממנו נמשכים חוטים, מסילות, הדהודי זיכרון והווה גם יחד. הצופה חווה סוג של בריחה מגבולות: גבולות השולחן, גבולות הדימוי מחפש אחר דבר מה אצלו? אצל האמנית? הצופה ניצב גם מול שפע וגם מול ריק ובמובן זה פעולת הצפייה יכולה להיות גם מדיטטיבית,
להזכיר נהר הפוגש בזרימתו מכשולים, עוקף אותם, במקום ענפים וסלעים, האמנית יצרה גבולות אחרים והוא ממשיך הלאה! זיכרונות מטבעם הם עמומים ומעורפלים. קשה לשמרם וקשה להעבירם. סיטואציות שקפאו, התאבנו ונשמרו. הסימן לשברי זיכרונות הם תותים שחורים, ספק מופיעים ספק חבויים בין תועפות נייר. התות הוא פרי ‘ללא עור’ ו’האדום התותי’ הופך לשחור. התותים עשויים שעוות דבורים והם אלמנט פיסולי אשר מצביע על עקבות, סימנים בזמן. לאחר פיסולם בשעווה הם נכנסים לאמבט דיו שחור. שקיפות מתחלפת בשחור מפוחם.

אנטון בידרמן

מראות זמן / טופוגרפיה של יד ונפש | ציור

הציור של אנטון בידרמן משקף תהליכי התמודדות עם חלל ועם זמן. עומס מידע – “המבול התקשורתי”, שינויים חברתיים ופוליטיים מהירים – לכל אלו השפעה ישירה על תהליך היצירה אנטון מזהה מתח בין דימויים וסמלי התרבות של העולם הקלאסי לבין “העולם החדש”

וכך הוא מצייר דימויים מתולדות האמנות ודימויים בעלי אופי צרכני / פופולארי, מחבר בין סגנונות שונים השייכים לעבר כמו גם להווה. הציורים מכילים ציטוטים עכשוויים, קומפוזיציות מלאות סתירות שיש בהן יותר מן הריבוי ופחות מן האחדות, והן ביטוי לאקלקטיות בה אנו חיים. רמיזות בעלות אופי סימבולי מבצבצות מכל עבר בניסיון התגבר על כאוס אפשרי, על אמורפיות ודיפוזיות של קומפוזיציות. “האקלקטיות בעבודותיי שאובה מזרמים שונים בתולדות האמנות ומהסביבה הקרובה. אני בונה פרזנטציה
של חורבות התרבות בניסיון להרכיב מחדש היגד או משמעות. גישה זו מאפשרת נגישות לתפר שבין החיים לאמנות. אפשר לראות בסדרת הציורים סוג של מנדלות תחת שם כולל: “מראות זמן”, והן כתפאורה, מסך עשן של ההווה, מתקיימות כשלט כניסה מפתה, כמחיצה לפרשנות ולהתכתבות עם אי ההרמוניות של ההווה, עם אי הסדר ואי האנושיות שבעולמנו המנוכר, עם ההיסטוריה המתיישנת מדי יום במהירות האור, בד בבד עם אופיו חסר הסבלנות של האדם המודרני, ריבוי צורות המחשבה וחוסר האחדות שבריבוי.
תהליכי בנייה, החסרה והסרה בהם לכל רכיב יש צורך בלתי נשלט להשתכפל באופן גנטי או רעיוני לעוד דימויים זהים, קרובים, דומים, או לעצמם כפרט מקורי, עד כי הפרט נבלע בחשכת הדמיון המושלם. הזהות השלמה מושכת לחוסר וודאות רעיונית. כאשר מדברים על זמן עכשווי, על פירוק וספקנות, על ריבוי מידע וסכיזופרניה קולקטיבית עם חרדות אפוקליפטיות של הפרט והכלל, עולות שאלות קשות על עתידינו המשותף. החיים בזמן החדש יצרו מבנים מקוטעים וסכיזופרניים שתופסים את מקום החרדה. מטען מוסרי עם ספקנות מפעילים אותי כיוצר לערוך שיח בין עבר להווה”.

לילך שרג

מעלה מטה | וידאו, מיצב

לילך שרג אמנית ישראלית / אמריקאית. בשני העשורים האחרונים מתגוררת בשיקגו, ארה”ב. יצירתה נוצרת ‘שם’ ומכוונת ל’כאן’, מוצגת בחללים ציבוריים כאן ושם. עולה השאלה: האם קיימת השפעה של המרחק הפיזי על יצירה שיש לה קשר הדוק למקורות ולישראליות?

עד כמה מושכים אותנו חוטי הילדות ועד כמה חזק עלינו המקום בו אנחנו נמצאים ויוצרים? נדמה שעבודתה האומנותית נעשית מתוך זיקוק עמוק ומרוכז במעשה, מנוטרלת מרעשי לוואי של היומיום בישראל. עבודותיה אישיות, ישראליות ויהודיות.
בגלריה מוצגות עבודות העשויות בד, וכן עבודת וידיאו. חוט מקשר בין העבודות (‘גולם מוזהב’, ‘לילית’, ‘התקווה’, ‘קדוש, קדוש, קדוש’): כולן חלק מתהליך הגדרת מהות/שייכות/גבולות וכולן אוחזות במהות פנימית של התפרקות ובניה מחדש.
עבודות בד מרשימות תלויות בחדר. האחת מזכירה דמות גברית (‘גולם מוזהב’) והשנייה (‘לילית’) נשית יותר ושתיהן מכוונות את העין למעשה האומנותי. העבודה השלישית צבעונית ואחרת. העבודות עשויות בד ריפוד וסיכות תפירה. בדי הריפוד מזכירים ללילך תמונות ורהיטים בסגנון אירופי קלאסי שרווחו בקהילה שבה גדלה בארץ, קהילת מהגרים שיחד עם המאמץ להתערות / ליישר קו עם הישראליות, גם לתרבות ממנה באו. עבודה נוספת ‘קדוש, קדוש, קדוש’, בולטת בצבעוניותה: מבט מקרוב מגלה שהיא עשויה תיקי תפילין וטלית
ששימשו במשך שנים יהודים באחת הקהילות בשיקגו והוצאו משימוש כי התרפטו. תיקי הקטיפה הרקומים בדגם צמחי פורקו וחוברו מחדש עם פיסות עור ובדי משי וקטיפה אחרים באמצעות סיכות מהדק. מתקבל מעין רישום בבד המזכיר דמות מכונפת. (ומתייחס לתפיסה שבזמן תפילה היהודי מדמה עצמו למלאך על מנת להגביר את תחושת ההתעלות ולהתרכז ברוחני ולא בארצי). לילך משתמשת בחפצים טקסיים כדי לשחזר את הרוחניות בשעת תפילה. ככל שהחפצים האלה משמשים יותר פעמים ו”צוברים שעות תפילה” או מאפשרים התעלות רוחנית, הרי שהם מתבלים והופכים יותר “ארציים”. העבודה נעשית על שני צדי התיקים (זה שאנו מורגלים לראותו כחזית וגם זה האחורי). באופן זה ניתנת לגיטימציה לצדם האחורי, הנסתר מן העין. הסיכות מצביעות על ניסיון לאחוז בזה וגם בזה והן מחזיקות אופציית פרימה אפשרית בכל רגע. מסמנות זמניות. מה שנראה מוחזק הוא על בלימה, ארעי, דוקר וחולף. עבודת הווידאו ‘התקווה’ (5:39 ד’) מציגה את האמנית בפעולה פרפורמטיבית מול מצלמה.
לילך נכנסת אל אגם מים
שקטים, לבושה
שחורים, לפניה צפה פחית דיו שחור וכשהמים מגיעים למותניה, היא מתחילה לכתוב עברית. בעזרת אצבע ודיו היא כותבת על זרועותיה את מילות ההמנון הלאומי – ‘התקווה’. מילות השיר צרובות בתודעתו של כל ישראלי. כולנו שרים, מהמהמים את ההמנון בטקסים לאומיים, צבאיים ובימי זיכרון. השקט הנלווה לפעולה באגם – כמעט טבעי. ברווזים משייטים באגם, המים המרגיעים והפסטורלים, הם כנגד קצבם המתגבר של המילים הנכתבות. פעולת הכתיבה משולבת במחיקה. מצד אחד מחיקה מאפשרת המשך כתיבה ומאידך היא מוחקת, מעלימה את סימני המילה שנכתבה זה מכבר. התנועה מתמשכת ונעה בין כתיבה ביד ימין על זרוע שמאל ולהיפך. הידיים משמשות לסירוגין כמצע לכתיבה שנמחקת. כמה מילים ‘נכנסות’ לזרוע אחת? איזו מילה נבחרת להיכתב בנפרד (‘ארצנו’, ‘וירושלים’)? 
איזו משמעות נוספת / חדשה נטענת למילים, לאישה הלבושה שחורים, הכותבת ומוחקת את מילות ההמנון הישראלי במימיו השקטים של אגם בויסקונסין?

גדעון גכטמן

3, 2019 | מיצב

המיצב ‘מונשיין’ (1992) הוא אובייקט עשוי פלסטיק המדמה אבן מן הירח, המונחת כמוצג בתוך קופסת פרספקס ועץ, על כן עשוי לוח גרניט באופן שמאפשר למתבונן לזהותו כ’מוצג אותנטי-מוזיאלי’ (ככזה הרי אין לגעת בו או למששו והוא יחידאי). השם מסמן את אור הירח באנגלית ושולח אל משמעויות נוספות.

להלן הסבר שכתב גכטמן על העבודה לקראת תערוכה שהוצגה ב-1996: “את אבן הפלסטיק רכשתי (במחיר נמוך) בבית המסחר ‘גולדשטיין’ בראשון לציון, העוסק באספקת אבזרי תצוגה ואבזרים אחרים לבתי עסק, בעיקר סופרמרקטים. עיסוקי המתמשך ביחסים בין ‘הנמוך’ ל’גבוה’, בין המקור לדימוי, בין הטבעי למלאכותי ובאופני התצוגה, הביא אותי לתכנן מעמד ‘מרשים’ לאבן הפלסטיק. מעמד המשמש בדרך כלל לתצוגה של חפצים יקרי ערך כגון תכשיטים, ממצאים ארכיאולוגיים, ממצאים מדעיים, בדרך כלל בתצוגות מוזיאליות. המחשבה על אבן שהובאה מהירח עלתה במוחי כבר בתחילת הדרך. עבור המשטח שעליו תכננתי להניח את אבן הפלסטיק חיפשתי לוח גרניט שיראה כאילו עבר עיבוד מאבן גולמית הדומה במקורה לאבן הפלסטיק. להפתעתי ולשמחתי מצאתי אבן גרניט מתאימה, שהכינוי המסחרי שלה הוא ‘מונשיין’. אני משער כי השם ניתן לה בגלל הדמיון
בינה לבין תצלומים של פני ירח, המראים את המכתשים הרבים. למרות שהמובן המילולי של המילה ‘מונשיין’ היה ברור לי, טרחתי לבדוק במילונים שונים את המשמעויות האחרות שיש לה. הדברים מאז אינם כפי שהיו, אני מוכה ירח (סהרורי). לכל אלה כמובן, יש להוסיף את המחשבה ברקע על עבודותיו של ברנקוזי ‘ראשית העולם’ ו’פסל לעיוורים’. הגדרת המילה moonshine במילון אנגלי – עברי ר.אלקלעי: “אור ירח, יין שרף מוברח, פאר שווא, ברק חיצוני, שטויות והבלים”. (מתוך קטלוג התערוכה 1998, גלריה שלוש לאמנות עכשווית). ‘לבנה’ (1997) גכטמן מייצר פנס עגול המדמה ירח, אשר בזוהרו מאיר את אבן הירח, ומדבר באחת על זיוף ועל מקור. שני המוצגים ‘מונשיין’, ו’לבנה’ הם גם אובייקטים, וגם מדמים: הם הייצוג, לא באמת ‘הדבר’, ועם זאת הם מתפקדים לחלוטין כאובייקטים מוזיאליים, השייכים לעולם האמנות.
כריש (1997) ניצב בכניסה לגלריה עשוי עץ ומתכת וחלקו עבר תהליכי התפחמות מכוונים. הכריש ניצב על כן עשוי מתכת. טורף מחד אבל מזכיר בהגייתו ‘קריש’ – (קריש דם) סוג של ‘רוצח’ / מסוכן למי שעבר ניתוח או פעולה בכלי הדם. (חוויה ביוגרפית אצל גכטמן הטמונה בתוך עבודותיו) ומאידך הכריש / קריש נמצא מחוץ לאזור המחייה שלו, מפוחם בחלקו כך שהמשחק עם המוות ברור. הכריש מוצג כאובייקט במוזיאון זואולוגי אבל ברור שזהו דימוי של כריש. בו בזמן הוא מסמן את מותו של כל חי. מראשית יצירתו עסק גכטמן בחומרים ובתחליפיהם. יצירתו נטועה בתוך שיח האמנות. זוהי התערוכה השלישית ברציפות גלריה המציגה עבודות משל גדעון גכטמן. התערוכות מציינות את שנת העשור למותו של אמן, תושב העיר, אשר נוכחותו בשדה האמנות הישראלית מורגשת תמיד.
נגן וידאו

תערוכות קיץ 27.7.19 – 20.10.19

  בחודשים אלו מוצגת בוונציה הביאנלה ה-58 לאמנות. תערוכה עולמית אשר מציגה מאות תערוכות אמנות מארצות שונות במדיומים שונים. ייחודה של התערוכה העולמית שהיא מסמנת מגמות, תהליכים, כיוונים. אולי משום היות ישראל ‘עין הסערה’, מרכז לחדשנות, פיתוח, יזמות, וגם מקום ל’כאבים כרוניים’, למלחמה ומתח בטחוני בלתי פוסק, להגירה הטבועה בטבעה של המדינה, כמו גם היות האזור בעל חשיבות למעצמות העל – הרי שרוח הזמן / ‘זמנים מעניינים’ מונכחת גם בתערוכות ‘נדידה’ ובמובן הזה התערוכות משקפות את האישי לצד רוח הזמן.  

לוסי אלקויטי

נדודים בין אור לזמן | מיצב

lucy1
הזחילה הגדולה, הדפסות ציאנוטייפ ואובייקטים, גדלים משתנים, 2019
lucy2
הזחילה הגדולה, הדפסות ציאנוטייפ ואובייקטים, גדלים משתנים, 2019
lucy14
הזחילה הגדולה, הדפסות ציאנוטייפ ואובייקטים, גדלים משתנים, 2019
lucy3
הזחילה הגדולה, הדפסות ציאנוטייפ ואובייקטים, גדלים משתנים, 2019
פיסות זיכרון הן אמורפיות: תמונות, הבזקים, אסוציאציות. אנחנו מנסים למצוא, או לחבר נראטיב, סיפור כלשהו, רצף, לחפש הגיון, להסביר ‘מה קורה’. המיצב תלוי\ ניצב בחדר והוא ממשיך וזוחל על הקירות ואל עבר החדר הסמוך. המיצב עשוי ציאנוטייפים מטופלים, חתוכים, גזורים. ציאנוטייפ היא טכניקת דפוס צילומית העושה שימוש באור שמש כדי לפתח דימוי. הנייר מכוסה בתערובת שני חומרים שלאחר חשיפה לאור אולטרה-סגול, מקבל גוון כחול אופייני. (נייר זה היה פופולרי בקרב מהנדסים שהשתמשו בו לצילום שרטוטים ומכאן מקור המונח האנגלי blueprint שמשמעותו בשפת היומיום: ‘מזהה’, ‘מאפיין’, ‘ייחודי’). העבודה ‘הזחילה הגדולה’ מדגישה אמורפיות. כתנועה ארוכה, כמשפט ללא פסיק ונקודה. מזכירה את תנועת החשיבה הפנימית שלפעמים היא דלילה ולפעמים מצטברת כשלולית. זרימה לא אחידה, מתרחבת ומצטמצמת. תוך כדי תנועה נוצרים דימויים ביומורפים, פרוקי רגליים, זוחלים, המסיעים את שברי הזיכרונות…”כשהתחלתי להשתמש בציאנוטייפ, נמשכתי אל ‘הכחול הרנטגני’, שכאילו משקף דבר מה שלא נראה בעין רגילה. כחול שמביא רוחות עבר, מעלה באוב זיכרונות או פותח אפשרויות לשמוע קולות. כשהדפסתי את תצלומי המשפחה כאילו נגעתי שוב במתים. חשיפה מבוקרת של אור השמש משאירה סימן, רישום (בדומה לשאיפת האמן: להשאיר חותם, רישום). הדפסות צמחיה ותצלומי משפחה נתנו לי אפשרות למשש את הזמן, להרגיש נוכחות של דברים שאינם. השתמשתי בהדפסי ציאנוטייפ וגזרתי מתוכם דברים שעניינו אותי: דימוי ברור (פנים, יד, פרח) או אזור טקסטורלי שמעניין אותי. חלקים אחרים ‘מתנהגים’ כקלף ג’וקר ויש שגזרתי כאבני פסיפס ריבועיים. בזרם הארוך בסטודיו נוצרה צורה שהיא כתב היד שלי, המדברת בצורה בה אני מתבטאת באמצעות מדיומים אחרים. עבורי זהו שיקוף של עולם פנימי, פרוס לאורך כבסרט. במיצב בגלריה אני מרחיבה ומעניקה לעבודה תפאורה ונפח ע”י מעברים לצורות תלת ממד ושימוש בבד (סדיני כותנה לבנה רקומה מבית הורי)”. עולם הזיכרונות של לוסי כחול ציאנוטייפי ועשוי פיסות זיכרון מעולמה, מהליכות הבוקר שלה, מאובייקטים שאספה ומחייה והם הופכים למשמעותיים עבורה. הציאנוטייפים מתכתבים באופן סמוי עם הדפסים יפנים מסורתיים בשם איזורי-אי (Aizuri-e): הדפסי עץ כחולים שנעשו ביפן בסביבות 1800 ואילך. השם מגיע מהמקום ממנו יובא הפיגמנט הכחול (מפרוסיה – 1820). אצל לוסי זוהי התכתבות מסוימת עם המזרח ועם האקזוטי באופן חדש ופרוע יותר. המקום והנרטיב ננטשים לטובת מבנה ריזומטי של ההיסטוריה וההיסטוריה שלה. צבע נוסף יחידי מלבד הכחול שהיה על הדפסי האיזורי-אי הוא חותמת אדומה שלעיתים קרובות במהלך ההדפסה הופיעה כורודה. ומכאן הקשר נוסף לעבודות של אלחנדרה. הוורוד של אלחנדרה כמו הכחול אצל לוסי: שטוף, ובו בזמן מזכיר בשר, עור, שבירות ופגיעות. זיכרון דהוי, כזהב מעומעם. ההתכתבות המשותפת מרתקת ופותחת פתח רחב לשיח אודות זמנים ותעתועים.

אלחנדרה אוקרט​

נדודים בין אור לזמן | מיצב

בשנה שעברה חזרה אלחנדרה למונטווידאו, אורוגואי לטיול משפחתי בלוויית ילדיה ובעלה. הטיול היה בבחינת רגע מכונן שכן המקומות בהן הלכה החיו רגשות כמוסים, זיכרונות עבר. קטעים נשכחים, לא בהכרח חשובים, פיסות זיכרון התערבבו עם תמונות חדשות שנצרבו ונוצרה מפה מנטלית חדשה שבה היום ואתמול שוכנים זה לצד זה. התערוכה היא ביטוי לחיפוש של אלחנדרה אחר דרך להעביר תחושת ‘הנסיעה בזמן’, של אירועים קטנים חשובים ושאינם חשובים המרכיבים את מסע / תמונת חייו של אדם. באמצעו של החדר מיצב מרובד עשוי עשרות ואולי מאות פיסות קרעי נייר פרגמנט, ארוכות, שקופות, שנצבעו. השקיפות קיבלה גווני וורוד וזהב – צבעים שהופיעו בגופי עבודות קודמים של האמנית. הנייר נמשח צבע במשיחות מכחול יפני. הפעולה שקדמה למיצב בגלריה הייתה כמעט טקסית, אישית, של האמנית בסטודיו. פיסות ארוכות כמוהן כסיטואציות מעומעמות, מעורפלות, שקשה לאחוז בהן, והן נשמרות בנבכי זיכרון. נייר מחזיק שקיפות ועמימות בו זמנית, והוא כקילופו של העור מעל הבשר, כערפל בסרטי ה’פילם נואר’. מצד אחד אנחנו ניצבים מול שפע, התפוצצות עודפת של ניירות שקופים, צבועים, מגולגלים, לא אחידים, ומצד שני אנחנו אל מול שולחן שממנו נמשכים חוטים, מסילות, הדהודי זיכרון והווה גם יחד. הצופה חווה סוג של בריחה מגבולות: גבולות השולחן, גבולות הדימוי מחפש אחר דבר מה אצלו? אצל האמנית? הצופה ניצב גם מול שפע וגם מול ריק ובמובן זה פעולת הצפייה יכולה להיות גם מדיטטיבית, להזכיר נהר הפוגש בזרימתו מכשולים, עוקף אותם, במקום ענפים וסלעים, האמנית יצרה גבולות אחרים והוא ממשיך הלאה! זיכרונות מטבעם הם עמומים ומעורפלים. קשה לשמרם וקשה להעבירם. סיטואציות שקפאו, התאבנו ונשמרו. הסימן לשברי זיכרונות הם תותים שחורים, ספק מופיעים ספק חבויים בין תועפות נייר. התות הוא פרי ‘ללא עור’ ו’האדום התותי’ הופך לשחור. התותים עשויים שעוות דבורים והם אלמנט פיסולי אשר מצביע על עקבות, סימנים בזמן. לאחר פיסולם בשעווה הם נכנסים לאמבט דיו שחור. שקיפות מתחלפת בשחור מפוחם.
תותים 2019 | שעוות דבורים, פחם ודיו שחור, גדלים משתנים
זהב דהוי 2019 | טכניקה מעורבת על נייר פרגמנט

אנטון בידרמן

מראות זמן / טופוגרפיה של יד ונפש | ציור

הציור של אנטון בידרמן משקף תהליכי התמודדות עם חלל ועם זמן. עומס מידע – “המבול התקשורתי”, שינויים חברתיים ופוליטיים מהירים – לכל אלו השפעה ישירה על תהליך היצירה אנטון מזהה מתח בין דימויים וסמלי התרבות של העולם הקלאסי לבין “העולם החדש” וכך הוא מצייר דימויים מתולדות האמנות ודימויים בעלי אופי צרכני / פופולארי, מחבר בין סגנונות שונים השייכים לעבר כמו גם להווה. הציורים מכילים ציטוטים עכשוויים, קומפוזיציות מלאות סתירות שיש בהן יותר מן הריבוי ופחות מן האחדות, והן ביטוי לאקלקטיות בה אנו חיים. רמיזות בעלות אופי סימבולי מבצבצות מכל עבר בניסיון התגבר על כאוס אפשרי, על אמורפיות ודיפוזיות של קומפוזיציות. “האקלקטיות בעבודותיי שאובה מזרמים שונים בתולדות האמנות ומהסביבה הקרובה. אני בונה פרזנטציה של חורבות התרבות בניסיון להרכיב מחדש היגד או משמעות. גישה זו מאפשרת נגישות לתפר שבין החיים לאמנות. אפשר לראות בסדרת הציורים סוג של מנדלות תחת שם כולל: “מראות זמן”, והן כתפאורה, מסך עשן של ההווה, מתקיימות כשלט כניסה מפתה, כמחיצה לפרשנות ולהתכתבות עם אי ההרמוניות של ההווה, עם אי הסדר ואי האנושיות שבעולמנו המנוכר, עם ההיסטוריה המתיישנת מדי יום במהירות האור, בד בבד עם אופיו חסר הסבלנות של האדם המודרני, ריבוי צורות המחשבה וחוסר האחדות שבריבוי. תהליכי בנייה, החסרה והסרה בהם לכל רכיב יש צורך בלתי נשלט להשתכפל באופן גנטי או רעיוני לעוד דימויים זהים, קרובים, דומים, או לעצמם כפרט מקורי, עד כי הפרט נבלע בחשכת הדמיון המושלם. הזהות השלמה מושכת לחוסר וודאות רעיונית. כאשר מדברים על זמן עכשווי, על פירוק וספקנות, על ריבוי מידע וסכיזופרניה קולקטיבית עם חרדות אפוקליפטיות של הפרט והכלל, עולות שאלות קשות על עתידינו המשותף. החיים בזמן החדש יצרו מבנים מקוטעים וסכיזופרניים שתופסים את מקום החרדה. מטען מוסרי עם ספקנות מפעילים אותי כיוצר לערוך שיח בין עבר להווה”.
אנטו בידרמן
סחרור, אקריליק ושמן על בד , 200/140 ס"מ, 201
הקרבה, אקריליק ושמן על בד, 200/140 ס"מ
מטריקס, אקריליק ושמן על בד , 200/140 ס"מ, 201

לילך שרג

מעלה ומטה | וידאו ומיצב

לילך שרג אמנית ישראלית / אמריקאית. בשני העשורים האחרונים מתגוררת בשיקגו, ארה”ב. יצירתה נוצרת ‘שם’ ומכוונת ל’כאן’, מוצגת בחללים ציבוריים כאן ושם. עולה השאלה: האם קיימת השפעה של המרחק הפיזי על יצירה שיש לה קשר הדוק למקורות ולישראליות? עד כמה מושכים אותנו חוטי הילדות ועד כמה חזק עלינו המקום בו אנחנו נמצאים ויוצרים? נדמה שעבודתה האומנותית נעשית מתוך זיקוק עמוק ומרוכז במעשה, מנוטרלת מרעשי לוואי של היומיום בישראל. עבודותיה אישיות, ישראליות ויהודיות. בגלריה מוצגות עבודות העשויות בד, וכן עבודת וידיאו. חוט מקשר בין העבודות (‘גולם מוזהב’, ‘לילית’, ‘התקווה’, ‘קדוש, קדוש, קדוש’): כולן חלק מתהליך הגדרת מהות/שייכות/גבולות וכולן אוחזות במהות פנימית של התפרקות ובניה מחדש. עבודות בד מרשימות תלויות בחדר. האחת מזכירה דמות גברית (‘גולם מוזהב’) והשנייה (‘לילית’) נשית יותר ושתיהן מכוונות את העין למעשה האומנותי. העבודה השלישית צבעונית ואחרת. העבודות עשויות בד ריפוד וסיכות תפירה. בדי הריפוד מזכירים ללילך תמונות ורהיטים בסגנון אירופי קלאסי שרווחו בקהילה שבה גדלה בארץ, קהילת מהגרים שיחד עם המאמץ להתערות / ליישר קו עם הישראליות, גם לתרבות ממנה באו. עבודה נוספת ‘קדוש, קדוש, קדוש’, בולטת בצבעוניותה: מבט מקרוב מגלה שהיא עשויה תיקי תפילין וטלית ששימשו במשך שנים יהודים באחת הקהילות בשיקגו והוצאו משימוש כי התרפטו. תיקי הקטיפה הרקומים בדגם צמחי פורקו וחוברו מחדש עם פיסות עור ובדי משי וקטיפה אחרים באמצעות סיכות מהדק. מתקבל מעין רישום בבד המזכיר דמות מכונפת. (ומתייחס לתפיסה שבזמן תפילה היהודי מדמה עצמו למלאך על מנת להגביר את תחושת ההתעלות ולהתרכז ברוחני ולא בארצי). לילך משתמשת בחפצים טקסיים כדי לשחזר את הרוחניות בשעת תפילה. ככל שהחפצים האלה משמשים יותר פעמים ו”צוברים שעות תפילה” או מאפשרים התעלות רוחנית, הרי שהם מתבלים והופכים יותר “ארציים”. העבודה נעשית על שני צדי התיקים (זה שאנו מורגלים לראותו כחזית וגם זה האחורי). באופן זה ניתנת לגיטימציה לצדם האחורי, הנסתר מן העין. הסיכות מצביעות על ניסיון לאחוז בזה וגם בזה והן מחזיקות אופציית פרימה אפשרית בכל רגע. מסמנות זמניות. מה שנראה מוחזק הוא על בלימה, ארעי, דוקר וחולף. עבודת הווידאו ‘התקווה’ (5:39 ד’) מציגה את האמנית בפעולה פרפורמטיבית מול מצלמה. לילך נכנסת אל אגם מים שקטים, לבושה שחורים, לפניה צפה פחית דיו שחור וכשהמים מגיעים למותניה, היא מתחילה לכתוב עברית. בעזרת אצבע ודיו היא כותבת על זרועותיה את מילות ההמנון הלאומי – ‘התקווה’. מילות השיר צרובות בתודעתו של כל ישראלי. כולנו שרים, מהמהמים את ההמנון בטקסים לאומיים, צבאיים ובימי זיכרון. השקט הנלווה לפעולה באגם – כמעט טבעי. ברווזים משייטים באגם, המים המרגיעים והפסטורלים, הם כנגד קצבם המתגבר של המילים הנכתבות. פעולת הכתיבה משולבת במחיקה. מצד אחד מחיקה מאפשרת המשך כתיבה ומאידך היא מוחקת, מעלימה את סימני המילה שנכתבה זה מכבר. התנועה מתמשכת ונעה בין כתיבה ביד ימין על זרוע שמאל ולהיפך. הידיים משמשות לסירוגין כמצע לכתיבה שנמחקת. כמה מילים ‘נכנסות’ לזרוע אחת? איזו מילה נבחרת להיכתב בנפרד (‘ארצנו’, ‘וירושלים’)? איזו משמעות נוספת / חדשה נטענת למילים, לאישה הלבושה שחורים, הכותבת ומוחקת את מילות ההמנון הישראלי במימיו השקטים של אגם בויסקונסין?

התקווה 2018 | וידיאו, 5.39 דקות
קדוש, קדוש, קדוש 2019 | תיקי טלית, בד קטיפה ומשי, סיכות מהדק, 256/178 ס"מ

גדעון גכטמן

3, 2019 | מיצב

המיצב ‘מונשיין’ (1992) הוא אובייקט עשוי פלסטיק המדמה אבן מן הירח, המונחת כמוצג בתוך קופסת פרספקס ועץ, על כן עשוי לוח גרניט באופן שמאפשר למתבונן לזהותו כ’מוצג אותנטי-מוזיאלי’ (ככזה הרי אין לגעת בו או למששו והוא יחידאי). השם מסמן את אור הירח באנגלית ושולח אל משמעויות נוספות. להלן הסבר שכתב גכטמן על העבודה לקראת תערוכה שהוצגה ב-1996: “את אבן הפלסטיק רכשתי (במחיר נמוך) בבית המסחר ‘גולדשטיין’ בראשון לציון, העוסק באספקת אבזרי תצוגה ואבזרים אחרים לבתי עסק, בעיקר סופרמרקטים. עיסוקי המתמשך ביחסים בין ‘הנמוך’ ל’גבוה’, בין המקור לדימוי, בין הטבעי למלאכותי ובאופני התצוגה, הביא אותי לתכנן מעמד ‘מרשים’ לאבן הפלסטיק. מעמד המשמש בדרך כלל לתצוגה של חפצים יקרי ערך כגון תכשיטים, ממצאים ארכיאולוגיים, ממצאים מדעיים, בדרך כלל בתצוגות מוזיאליות. המחשבה על אבן שהובאה מהירח עלתה במוחי כבר בתחילת הדרך. עבור המשטח שעליו תכננתי להניח את אבן הפלסטיק חיפשתי לוח גרניט שיראה כאילו עבר עיבוד מאבן גולמית הדומה במקורה לאבן הפלסטיק. להפתעתי ולשמחתי מצאתי אבן גרניט מתאימה, שהכינוי המסחרי שלה הוא ‘מונשיין’. אני משער כי השם ניתן לה בגלל הדמיון בינה לבין תצלומים של פני ירח, המראים את המכתשים הרבים. למרות שהמובן המילולי של המילה ‘מונשיין’ היה ברור לי, טרחתי לבדוק במילונים שונים את המשמעויות האחרות שיש לה. הדברים מאז אינם כפי שהיו, אני מוכה ירח (סהרורי). לכל אלה כמובן, יש להוסיף את המחשבה ברקע על עבודותיו של ברנקוזי ‘ראשית העולם’ ו’פסל לעיוורים’. הגדרת המילה moonshine במילון אנגלי – עברי ר.אלקלעי: “אור ירח, יין שרף מוברח, פאר שווא, ברק חיצוני, שטויות והבלים”. (מתוך קטלוג התערוכה 1998, גלריה שלוש לאמנות עכשווית). ‘לבנה’ (1997) גכטמן מייצר פנס עגול המדמה ירח, אשר בזוהרו מאיר את אבן הירח, ומדבר באחת על זיוף ועל מקור. שני המוצגים ‘מונשיין’, ו’לבנה’ הם גם אובייקטים, וגם מדמים: הם הייצוג, לא באמת ‘הדבר’, ועם זאת הם מתפקדים לחלוטין כאובייקטים מוזיאליים, השייכים לעולם האמנות. כריש (1997) ניצב בכניסה לגלריה עשוי עץ ומתכת וחלקו עבר תהליכי התפחמות מכוונים. הכריש ניצב על כן עשוי מתכת. טורף מחד אבל מזכיר בהגייתו ‘קריש’ – (קריש דם) סוג של ‘רוצח’ / מסוכן למי שעבר ניתוח או פעולה בכלי הדם. (חוויה ביוגרפית אצל גכטמן הטמונה בתוך עבודותיו) ומאידך הכריש / קריש נמצא מחוץ לאזור המחייה שלו, מפוחם בחלקו כך שהמשחק עם המוות ברור. הכריש מוצג כאובייקט במוזיאון זואולוגי אבל ברור שזהו דימוי של כריש. בו בזמן הוא מסמן את מותו של כל חי. מראשית יצירתו עסק גכטמן בחומרים ובתחליפיהם. יצירתו נטועה בתוך שיח האמנות. זוהי התערוכה השלישית ברציפות גלריה המציגה עבודות משל גדעון גכטמן. התערוכות מציינות את שנת העשור למותו של אמן, תושב העיר, אשר נוכחותו בשדה האמנות הישראלית מורגשת תמיד.
עגלה (פרט מתוך המיצב 'יותם ( 2000 מוזיאון הרצליה לאמנות/צילום מתוך הקטלוג) |
פורמייקה, עץ, ברזל, גומי פליז וצבע תעשייתי על עץ 71/201/78 ס"מ
שני נלסונים עם פרוכת (פרט מתוך הצבה בגלריה העירונית לאמנות ראשל"צ) |
סופרלק על עץ לבוד, בד, שיש, ברזל, עץ, 310/247 ס"מ
נגן וידאו