ראשון לציון חוגגת 140 שנים להיווסדה ולרגל המאורע מציגה אורנה בן-עמי בחללי הגלריה את תוצריו של מהלך אומנותי הנשען הן על מקורות היסטוריים תקופתיים, והן על מקורות אישיים ביוגרפיים. פעולת האמנות של אורנה נעשית ׳על גבי׳ וביחס לפעולה אמנותית של אחר. התוצאה משאירה את שני האמנים: הצלם ההיסטורי ואמנית הברזל – כנוכחים. הצילום הנבחר, הוגדל עד שהוא תופס את כל חלל הקיר עליו הוא מוצג ומושאיו המטופלים בברזל על ידי אורנה, מעמתים אותנו עם העבר באופן סלקטיבי, ייחודי בעל שפה אמנותית מובהקת ואישית. אורנה מודעת לאג׳נדה ולבחירות שנעשו בידי הצלמים ומנהלת עמם דיאלוג סמוי, תוך שהיא מושכת את הצופה אל זיכרונותיו / זיכרונותיה שלו / שלה.
חלק מהמצולמים או האובייקטים המצולמים הופכים לאובייקט בעל גוף תלת ממדי, ברזלי המונכח ביצירה. היצירה הופכת להיות צילום קיר הנושא נוכחות נפחית. הבחירה להתמקד במאפייני ביגוד היא בחירה נשית ואישית המחוברת למקורותיה של האמנית, שאימה היצירתית הייתה גם תופרת ולה מוקדש אחד מחללי התצוגה. חלל נוסף מוקדש לפסל ברזל של שולחן האוכל המשפחתי הנמצא בזיכרונותינו. בחדר אחר מוצבים סימנים נוספים של בית.
האישי הוא גם המשותף והכללי. בחדר האחרון מציגה אורנה את ׳קו ההתחלה׳ / ׳קו הסיום׳: עבודות ברזל ורישום בפחם על קנבס הנובעות מן ההיסטוריה האישית ועבור האמנית הן בבחינת סגירת מעגל. בדרכה האומנותית היא מרתכת את זיכרונותיה, מקשיחה אותם אל חומר לכאורה גברי שהטיפול בו ותוצאותיו נשיים לגמרי. הזיכרונות מתמקמים על הרווח שבין מציאות לרישומה ומטבעם אינן שלמים ומקובעים. אורנה מפסלת את רישומם בחלל, יוצרת באמצעותם גשר בין עבר להווה ומותירה רווחים וחללים גם לספק. בין סיפור האתוס הציוני באמצעות צילומים מטופלים לבין זיכרונות אישיים, עבודות הברזל של אורנה בן-עמי משאירות את הצופה נוכח, מולחם אל עברו ואל ההווה המתהווה.

אוצרות התערוכה: אפי גן וקרן ויסהוז