אורנה בן-עמי
מרתכת עבר להווה

26.10.2022 – 13.08.2022

ראשון לציון חוגגת 140 שנים להיווסדה ולרגל המאורע מציגה אורנה בן-עמי בחללי הגלריה את תוצריו של מהלך אומנותי הנשען הן על מקורות היסטוריים תקופתיים, והן על מקורות אישיים ביוגרפיים. פעולת האמנות של אורנה נעשית ׳על גבי׳ וביחס לפעולה אמנותית של אחר. התוצאה משאירה את שני האמנים: הצלם ההיסטורי ואמנית הברזל – כנוכחים. הצילום הנבחר, הוגדל עד שהוא תופס את כל חלל הקיר עליו הוא מוצג ומושאיו המטופלים בברזל על ידי אורנה, מעמתים אותנו עם העבר באופן סלקטיבי, ייחודי בעל שפה אמנותית מובהקת ואישית. אורנה מודעת לאג׳נדה ולבחירות שנעשו בידי הצלמים ומנהלת עמם דיאלוג סמוי, תוך שהיא מושכת את הצופה אל זיכרונותיו / זיכרונותיה שלו / שלה.
חלק מהמצולמים או האובייקטים המצולמים הופכים לאובייקט בעל גוף תלת ממדי, ברזלי המונכח ביצירה. היצירה הופכת להיות צילום קיר הנושא נוכחות נפחית. הבחירה להתמקד במאפייני ביגוד היא בחירה נשית ואישית המחוברת למקורותיה של האמנית, שאימה היצירתית הייתה גם תופרת ולה מוקדש אחד מחללי התצוגה. חלל נוסף מוקדש לפסל ברזל של שולחן האוכל המשפחתי הנמצא בזיכרונותינו. בחדר אחר מוצבים סימנים נוספים של בית.
האישי הוא גם המשותף והכללי. בחדר האחרון מציגה אורנה את ׳קו ההתחלה׳ / ׳קו הסיום׳: עבודות ברזל ורישום בפחם על קנבס הנובעות מן ההיסטוריה האישית ועבור האמנית הן בבחינת סגירת מעגל. בדרכה האומנותית היא מרתכת את זיכרונותיה, מקשיחה אותם אל חומר לכאורה גברי שהטיפול בו ותוצאותיו נשיים לגמרי. הזיכרונות מתמקמים על הרווח שבין מציאות לרישומה ומטבעם אינן שלמים ומקובעים. אורנה מפסלת את רישומם בחלל,
יוצרת באמצעותם גשר בין עבר להווה ומותירה רווחים וחללים גם לספק. בין סיפור האתוס הציוני באמצעות צילומים מטופלים לבין זיכרונות אישיים, עבודות הברזל של אורנה בן-עמי משאירות את הצופה נוכח, מולחם אל עברו ואל ההווה המתהווה.

אוצרות התערוכה: אפי גן וקרן ויסהוז

בכרם

2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על פי וי סי, 244x244x10

ראשית דבר אנו חשים את צניעותם של הציורים. מה פירוש 'צנועים'? כוחם אינו בהכרזתם, יופיים אינו קשור לגודל או לצבע, או לקומפוזיציה ספציפית, אלא למכלול שקט שיש בו עצירה של המבט, לצד זמנים (לא זמן אחד) המתקיימים בו בעת בציור. סיגל מתבוננת ומציירת כמספר-עד, המספר על דמויות שפגש או על אירועים שחווה ולפיכך הוא מעורב בסיפור.

לעיתים ההתבוננות נעשית בחוץ, לעיתים בתוך או מתוך הסטודיו. נוף מהסטודיו אל חוץ. נוף מרפסת ועציצים, אדם, תנועה שנלכדה, זו שהשאיר בין החפצים. סיגל אוחזת את נקודות המבט הנבחרות שלה, 'פיסות מקום' בעדינות, ברוך, ובו בזמן היא מדייקת את התנועה מהפנים אל החוץ, ממנה אל האובייקט ובחזרה. הייתי רוצה להציע מבט המתייחס למושג בודהיסטי 'שקיטה' (מלשון שקט). עולם התופעות יכול להתברר לנו מתוך האזנה, קריאה, דו-שיח, או התבוננות מדיטטיבית. פועל יוצא מתנאי התבודדות, הוא שמגיעה שתיקה פנימית שהיא היאספות מדיטטיבית לשקט של מרחב נטול גבולות. השקט הוא הגיליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן ועל גביו מתחיל הציור.
השקט הפנימי מאפשר להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות ולהתניות המאפיינות אותה. השקט ריק מאיכויות של “אני”, “עצמי”. נדמה שפעולת ההתבוננות והציור של סיגל כמו גם ההתבוננות שמאפשר הציור לצופה, קשורים אל שקט וריכוז ההפוכים כל כך לרעש המטריד, של הפטפוט הפנימי. עבודות הציור של סיגל צברי הן עדויות לחולף ברישום ובצבע, ליופי הנושא עצמאות של מקום וזמן. זו הזמנה להתבוננות המציעה אפשרות לחשוב על מציאות, או על עולם התופעות או הדימויים שלפנינו ועל פעולה ציורית כאשליה, או כתפיסה מסוימת של מציאות.
* בחלל התערוכה סרט שצילם וערך ערן אקרמן. הזדמנות מיוחדת לשמוע את סיגל צברי 'על ציור' וכן שניים ממושאי ציורי הדיוקן שלה: פרופ' אריאל הירשפלד וערן אקרמן – צלם ועורך הסרט. * תודה מיוחדת: לאספנים על השאלת עבודות, לערן אקרמן ולגלריה 'גורדון'. * פֶרְמָטָה (בעברית גם שֶׁהִי) היא סימן מוזיקלי המורה על הארכת משך התו במידה בלתי מוגדרת. הפרמטה מסומנת כחצי עיגול ובמרכזו נקודה, והיא מופיעה מעל או מתחת לתו הרלוונטי. סיגל צברי היא גם מוזיקאית, חברת תזמורת ולכן שם התערוכה הושאל מעולם קריאת תווים / מוזיקה.

שקופים #3

2022, חיתוך פלזמה ידני וריתוך 190x77x40

סל קש

2010, ברזל מרותך 44x52x52

בסדרה הנוכחית הפכה התחבושת למטפחת, וזו מסמלת את הצער ואת האבדן באמצעות פעולת הכיסוי וההסתרה: מראה את הפגיעה גם מבלי לסמן קונקרטית את מקום הפצע. המטפחת מזכירה גם את 'מטפחתה של ורוניקה הקדושה'. על פי ספר קדושים מימי הבינים, ורוניקה הייתה אישה אדוקה מירושלים אשר נתנה לישו את מטפחתה, כדי שיוכל לנגב את מצחו במהלך התקדמותו לגבעת הגולגולתא. ישו מחה את זיעתו וכשהחזיר את המטפחת, הופיעו עליה תווי פניו.
הטמעת הדימוי בקפלי המטפחת מזכירה גם את תכונות הנייר עצמו, המטביע על פניו חותם. זהו הרהור על היווצרותו של דימוי ועל רוח הנחקקת בחומר: דמויות הגברים, בשר ודם, מטביעות רישומן בנייר, שחושף אותן ומסתיר אותן. המטפחת היא מחסה ומסתור. היא עוטפת ומגנה אך גם מעלימה את הפנים. היא מאיינת אותם, מרוקנת אותם מן המבט ומן היכולת להתבונן בהם ולזהותם. בעצם פעולת הכיסוי, הופך המוכר לנסתר. הבד המגן מתעתע בכנותו, הסתרת העיניים שומטת את היכולת לפענח את המבט.
"בעקבות מפגש עם דיוקן של נשים ויקטוריאניות מתייפחות שנשאר חקוק בליבי, בקשתי ממספר חברים שידגמנו עבורי את דמותם המסתתרת מאחורי מטפחת. בקשתי ליצור מבט עכשווי על הקינה. מבחינתי קינתם היא ביטוי לאבל על קוצר החיים, על הנעורים החולפים ועל אפשרויות שהוחמצו. מבטם האובד בבד המטפחת משדר פגיעות, אבל גם חסימה ואת חוסר היכולת להגיע אליהם. עקב גודלו של הרישום הם מקבלים נוכחות רבה ועוצמה, ועם זאת בעצם מחיקת פניהם הם שבים אל הדף הלבן, אל ההיעדר. במקום הנשים המקוננות, הגברים מבכים את תפקידם".

איזה אורקסטרה

2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על פי וי סי 244x488x15

אנחנו מביטים ברישום אחד, פרגמנט בודד, לעומתו תנועת המבט במבחר או במקבץ, מאפשרת לזהות שפה, פרקים, הבדלים לצד חיבורים ובעיקר מאפשר לנו לנוע מתוך הפרטיקולרי, האישי – אל עבר המכנה המשותף. המעשה היומיומי מזכיר 'יומן רישומי – קליגרפי', ונעשה בפורמט קבוע על נייר, בדרך כלל בגודל A3, בדיו ומים. "סדרת רישומי הדיו התחילה בסגר הראשון והפכה לתרגול יומיומי כמעט. התרגול בעבודה רטובה עם דיו, קרוב לטכניקת עבודה עם צבעי מים הנותנת מקום לאקראיות של התפשטות הדיו על הנייר. הרישומים מהירים יחסית ונעשים בישיבה אחת. הם דורשים ממני ריכוז מסוים והתמסרות לרגע, שלאחריו אני מרגישה כמו אחרי טבילה במים. התוצר הוא רישום של תחושה פנימית.
הרישום בדיו אינו ציור, הוא לא ספקטקולרי, הוא מהיר, אקספרסיבי, פחות נשלט, מאוד עירום והוא בבחינת תקשורת יומיומית עם עצמי. הכל הוא תחביר… יש לי מאגר עצום של דימויים שאני אוספת ושומרת דרך חיפוש באינטרנט וברשתות חברתיות ואלו נוגעים לעולם גותי, מפלצתי, לחיות, לקולנוע ול'גלאם' המוקדם של הוליווד. בתהליך העבודה אני משלבת לעיתים שני דימויים ומצרפת להם משפט הלקוח בד"כ מתוך פריימים של סרטים שונים. אני מחפשת חיבור חדש בין דימוי לטקסט, כזה שמעורר דימוי שלישי מדומיין, קצת כמו מבט דרך העין השלישית".
חלק מהדימויים המצוירים מגיעים מעולם הדימויים של קְלָפֵי טָארוֹט. ברישומים של אטון נוצר עולם של הקשרים סמליים, חיבורים מיסטיים, אזוטריים, שיש בהם התבוננות על תפקיד הדימויים בחיים. אנחנו פוגשים שדות ארכיטיפיים, פסיכולוגיים מיתולוגיים ופילוסופיים.

all those moments will be lost in time, like tears in rain"
* ציטוט מהסרט 'בלייד ראנר', מתוך המונולוג של הרפליקנט רוי, רגע לפני שתוחלת החיים שלו נגמרת.

ארוחה משפחתית

2022, ברזל מרותך 94x140x185

נופי החוץ, הטבע, ואנשים שאינם בני משפחה, שהיו נושאים מרכזיים ביצירתו בעשור הקודם, פינו דרכם אל ציורי דיוקן אישיים, חלק טבעי בהבשלתו של האמן. הדמות המצוירת ( אישה / בן / בת) מופיעים על רקע נבחר ומטופל.
כל דיוקן זכה לטיפול אחר. תנוחת הגוף הנבחרת, הבחירה בישיבה או בעמידה, הרקע והטיפול בו, היחסים בין הרקע לדמות, פלטת הצבעים הנבחרת, לכל אלו משמעויות נרבדות ביצירתו של אלכס. הציור נושא עומק, נפח, חלל ואינטנסיביות רגשית, מסגיר רגש חם ופועם לצד בדידות עצומה.

ספרייה

2013, ברזל מרותך 160x95x30

לא כאן ולא שם

2000, ברזל מרותך 63x207x86

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

כיסא נדנדה

2014, ברזל מרותך 115x49x102

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

שמלת ילדות

2020, ברזל מרותך 42x35x10

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

אמא

2022, ברזל, חיתוך פלזמה ידני וריתוך 70x126x20

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל

קו התחלה

2022, ברזל, חיתוך פלזמה ידני וריתוך 180x107x12

קו סיום

2022, ברזל, חיתוך פלזמה ידני וריתוך 170x66x5

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל
״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.
עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל
היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את
דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא
משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.
הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני
בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם
אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו, 55:54 דקות

אוצר: דורון פישביין

נגן וידאו
נגן וידאו
נגן וידאו

2020

אורנה בן-עמי

מרתכת עבר להווה

26.10.2022 – 13.08.2022

ראשון לציון חוגגת 140 שנים להיווסדה ולרגל המאורע מציגה אורנה בן-עמי בחללי הגלריה את תוצריו של מהלך אומנותי הנשען הן על מקורות היסטוריים תקופתיים, והן על מקורות אישיים ביוגרפיים. פעולת האמנות של אורנה נעשית ׳על גבי׳ וביחס לפעולה אמנותית של אחר. התוצאה משאירה את שני האמנים: הצלם ההיסטורי ואמנית הברזל – כנוכחים. הצילום הנבחר, הוגדל עד שהוא תופס את כל חלל הקיר עליו הוא מוצג ומושאיו המטופלים בברזל על ידי אורנה, מעמתים אותנו עם העבר באופן סלקטיבי, ייחודי בעל שפה אמנותית מובהקת ואישית. אורנה מודעת לאג׳נדה ולבחירות שנעשו בידי הצלמים ומנהלת עמם דיאלוג סמוי, תוך שהיא מושכת את הצופה אל זיכרונותיו / זיכרונותיה שלו / שלה.
חלק מהמצולמים או האובייקטים המצולמים הופכים לאובייקט בעל גוף תלת ממדי, ברזלי המונכח ביצירה. היצירה הופכת להיות צילום קיר הנושא נוכחות נפחית. הבחירה להתמקד במאפייני ביגוד היא בחירה נשית ואישית המחוברת למקורותיה של האמנית, שאימה היצירתית הייתה גם תופרת ולה מוקדש אחד מחללי התצוגה. חלל נוסף מוקדש לפסל ברזל של שולחן האוכל המשפחתי הנמצא בזיכרונותינו. בחדר אחר מוצבים סימנים נוספים של בית.
האישי הוא גם המשותף והכללי. בחדר האחרון מציגה אורנה את ׳קו ההתחלה׳ / ׳קו הסיום׳: עבודות ברזל ורישום בפחם על קנבס הנובעות מן ההיסטוריה האישית ועבור האמנית הן בבחינת סגירת מעגל. בדרכה האומנותית היא מרתכת את זיכרונותיה, מקשיחה אותם אל חומר לכאורה גברי שהטיפול בו ותוצאותיו נשיים לגמרי. הזיכרונות מתמקמים על הרווח שבין מציאות לרישומה ומטבעם אינן שלמים ומקובעים. אורנה מפסלת את רישומם בחלל, יוצרת באמצעותם גשר בין עבר להווה ומותירה רווחים וחללים גם לספק. בין סיפור האתוס הציוני באמצעות צילומים מטופלים לבין זיכרונות אישיים, עבודות הברזל של אורנה בן-עמי משאירות את הצופה נוכח, מולחם אל עברו ואל ההווה המתהווה.

אוצרות התערוכה: אפי גן וקרן ויסהוז

בכרם

2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על פי וי סי, 244x244x10

שקופים #3

2022, חיתוך פלזמה ידני וריתוך 190x77x40

סל קש

2010, ברזל מרותך 44x52x52

איזה אורקסטרה

ארוחה משפחתית

2022, ברזל מרותך 94x140x185

ספרייה

2013, ברזל מרותך 160x95x30

לא כאן ולא שם

2000, ברזל מרותך 63x207x86

כיסא נדנדה

2014, ברזל מרותך 115x49x102

שמלת ילדות

2020, ברזל מרותך 42x35x10

אמא

2022, ברזל, חיתוך פלזמה ידני וריתוך 70x126x20

קו התחלה

2022, ברזל, חיתוך פלזמה ידני וריתוך 180x107x12

קו סיום

2022, ברזל, חיתוך פלזמה ידני וריתוך 170x66x5
נגן וידאו
נגן וידאו
נגן וידאו
נגן וידאו

תפריט נגישות