2016

שורשים בזמן

2.2016 – 5.2016

האמנות היא שפה חיה הנשענת על מה שנוצר לפניה: שכוב רב שנים של זרמים, אסכולות, וכיוונים.
השפה העברית היא שפה חיה הנשענת על טקסטים מהעבר ואלו מתבוללים, מתגלגלים בתוך שפה של הווה. שתי השפות: עברית ואמנות מבקשות לאשר מחדש את הברית עם המילה ולהמציא מרחב ביניים בין קודש לחול באמצעותו לנהל שיח בין השפה
העברית לאמנות העכשווית.
“שורשים בזמן“ מציגה עבודות של 9 אמנים ישראלים עכשוויים שהרעיון המלכד ביניהן הוא עיסוקן באופנים שונים בשורשי השפה. העבודות נעות
על הציר שבין שורשים יהודיים בהם העברית היא שפת קודש, לבין שורשים חילוניים בהם העברית היא שפה
מתווכת למסע הביוגרפי של האמן ולעולם סביבו. 

אנדי ארנוביץ

מיצב

אנדי היא אמנית הפועלת מתוך המגזר הדתי ועבודותיה מכילות ממד ביקורתי בונה, מכוונות אל מגזר זה אבל בו בעת מכוונות החוצה תוך איזון עדין.

תפילות גנוזות:
דפי סידור משנת 1931 שמצאה אנדי מתגוללים במרתף נטוש בשכונת מאה שערים בירושלים, ממלאים את הקופסא השקופה המונחת על רצפת הגלריה. כל אחד מהדפים המיועדים לגניזה, נכרך, נעטף בתשומת לב רבה ככריכת תפילין, כעטיפתו של מת בתכריכיו, כפעולה הנשית שקולעת צמות לחלת השבת, או כפעולה הנשית שבה האישה מברכת על הנרות תוך סיבוב ידיה. העטיפה הנשית של דף אחר דף מעניקה משמעות מיוחדת לדפים, לכתוב, לאובייקט. סך הפרטים העטופים מפנה את המבט אל פעולת העטיפה של מילים עבריות של קודש. הפעולה נשית \ גברית: תכריך, עטיפה, קליעת חלה, ברכה על הנרות, או החתלת תינוק- מסמנות מצד אחד כיוון של גבולות פחות ברורים בין גבר לאישה, ומצד שני מסמנים את עטיפות החיים הכורכות מילה ופעולה.

כפרות:
מנהג ה’כפרות’ באמצעות סבוב תרנגול מעל ראש המתפלל הוא מנהג יהודי ידוע בערב יום הכיפורים. בבסיסו שייך לתקופה פגנית והשתרש במסורת היהודית ונשאר בה עד היום. המאמין, באמצעות התרנגול משלים את מהלך טהרתו מן החטאים. עבודה שחורה ועבודה לבנה מהוות הצעה יוצאת דופן להחלפת מנהג התרנגול. על כל אחת מהעבודות ‘נוצות משפטים’ היוצאים ממרכזן ועל הנוצות כתובים חטאיו של אדם. על העבודה הלבנה כתובים חטאיה של האישה ועל העבודה השחורה כתובים חטאיו של הגבר. רשימת חטאי הגבר והאישה היא רשימה מעוררת חיוך. החטאים הרשומים מעלים אצל הצופה רגשות השתתפות ותחושה שהבקשה לכפרת חטאים מתאימה לכולנו.

בקתות לתלמידי בית הלל ובית שמאי:
שתי אסכולות ביהדות שנוסדו במאה ה-1 לספירה על ידי תלמידיהם של שני תנאים, חכמי המשנה – הִלֵל ושמאי. הִלֵל הקים בירושלים בית מדרש חדשני, שבו יכול כל תלמיד ליצור פרשנות משלו ולחדש חידושים בהלכה. שמאי, שהתנגד לשיטתו של הלל פתח בית מדרש משלו. שיטת בית הלל מייצגת את הגישה הנוטה להקל בהלכה, ואילו גישת בית שמאי – את הגישה המחמירה והקפדנית יותר. העבודות עשויות נייר מודפס מציגות 2 בתים הקשורים האחד בשני בקשר בלתי ניתן לפירוק הבא באופן סימבולי לידי ביטוי בארובותיהן, הפולטות את אדי חוכמת הפנים. כל ארובה נכרכת בשנייה וסופה שמוצאת עצמה דווקא בצד השני. אנדי מפנה את המבט אל שתי הגישות שכל אחת מהן מחזיקה בשלה באמצעות טענות מילוליות הנתמכות בסימוכין. הפניית המבט באופן הזה מאפשרת לבדוק מחדש את חוזקן ומבהירה שכל אחת מהשיטות קשורה ומחייבת את השנייה באופן בלתי ניתן להתרה. לולא האחת השנייה לא יכלה להתקיים.

קן גולדמן

מיצב

במרכז החדר ‘חברותא’ – נדנדת לימוד. הנדנדה עשויה ברזל ומעניקה למתנסה בה תחושה שאפשר לבטוח במבנה החזק. מצד שני ללא היותו של אחר מולך – לא יתבצע נדנוד מחזורי. התנועה המונוטונית (האופיינית לדרך הלימוד הדתית) מחייבת שיתוף פעולה, את האחד מול השני.

מהתבוננות וריכוז בטקסט הכתוב מעביר קן גולדמן את המשתמש אל הדרך, אל אופני הלימוד.
המגן הוא אחד מכלי המילה הנמצאים בשימוש אצל מוהלים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. תפקיד המגן – כשמו: להגן על התינוק בזמן הברית. תוך כדי בחינת המגנים שראה גילה גולדמן שבחלק מהמגנים הוטמעו סימני הגוף הנשי, באחרים בולטים אלמנטים פאליים.

בסדרה 5 חיתוכי נייר גדולים בלייזר, בהם חוזר גולדמן אל המגן כהשראה. מגזרות הנייר מדגישות את ייחודם של המגנים ואת עיצובם. מגזרות נייר היא מדיום מסורתי המשחק כאן בין מעשה החיתוך של הנייר ובין מצוות המילה. קן גולדמן יצר סדרה של צורות יפיפיות המעלות שאלות מרתקות בעודן שומרות על מעטה של מסתורין שאינו מתפתה לצופה.

והגית בו יומם ולילה– בהתאם למסורת המדרשית, היהודי נקרא ללמוד תורה יומם ולילה. ילדים רכים לומדים מצווה זו ומשננים אותה מדי יום. הפסל הקינטי של גולדמן הוא בבחינת התייחסות הומוריסטית לניסיון לקיים מצוות לימוד ושינון. ידו של האמן, ויד חברו בחזרה אינסופית של תנועה (כפי שמתפלפלים על התלמוד) היא בבחינת מילויה של המצווה.

ויקטוריה חנה

וידאו

שיר השירים פרק ה’:
אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי–שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי–אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.

 

ד דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ–בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. ח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי–מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. ט מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים: מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ.

י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב. יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב–יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת. יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים–נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר. יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן–בָּחוּר, כָּאֲרָזִים. טז חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

 

ויקטוריה חנה נולדה וגדלה בירושלים למשפחה דתית, בתו של רב ספרדי חרדי. חנה היא זמרת יוצרת, העובדת עם טקסטים עבריים עתיקים, באמצעות עבודת קול ושפה. היא מלחינה מנגינות המלוות את יצירותיה. החומרים עימם היא מופיעה, הם טקסטים עתיקים כשיר השירים, ספר היצירה, ריטואלים שקשורים לא’-ב’ ולאותיות. השראתה נובעת מהמקום שגדלה בו, הצד האוראלי, החזון של היהדות, שלפיו הפה, הקול והצליל הוא כלי לבריאה.

זוכת הקרן למצוינות בתרבות לשנת 2009.

לידה שרת מסד

מיצב


גוזשט
מילה הכתובה פונטית בעברית ומכוונת למילה פרסית שפירושה ‘לוותר’. המילה נדמית לכאורה בעברית וחרותה באמצעות 20 אלף ברגים ונעצי ברזל המנצנצים ומושכים , פתיינים ומכאיבים כאחד.

יש מילים שאפשר לכתבן בעברית, אבל הוראתן היא של הלב. איתות למילה שמשלה בחייה של האמנית, הוראה שנחקקה מעברה. ציווי מההורים “לוותר” ומהות הוויתור היה על חיים, קריירה, אהבות, עצמיות. “אחרי שנים שהמילה חרותה לי בזיכרון, מעצבת ומשמעותית, רציתי להביא 20 אלף ברגים ומסמרים, מנצנצים כפייטים כבגד יהלומים, כבגד ערב שנשים לובשות, למרות שהוא מסמל עבורי את ההיפך, את הדקירה, והכאב.

ה’גוזשט’ מונח על הרצפה, ובכך מחזק יותר את המשמעות שאני רוצה לייחס למילה”.
אבאמא (2)
המילים ‘אבא’ ו’אמא’ הופכים למילה אחת במגזרת יד, על פי מידת הגוף של האמנית כך שנוצר אורנמנט שהאור משחק בו והוא בבחינת חיבוק וירטואלי. מעיל אחד – פריך וקרוע בחלקיועשוי בטכניקת חיתוך ידנית. מעיל נוסף –חדש, עשוי בטכניקת חיתוך לייזר. שני פריטים אלו פועלים כמשלימים, כדמויות ספק נוכחות ספק נפקדות של האם והאב

המיתיים. אלו כמו גם ה’גוזשט’ שולחים אותנו אל שורשיה הביוגרפיים של האמנית. כוחם מתעצם גם בפוטנציאל הגלום בהם להיות מעיל של כל אחד ולא של מישהו ספציפי: מחוררים, או מגינים, פתוחים או סגורים, מחזיקים שתי מילים שהן אחת: כקליפה, עטיפת חיינו.

ארנה בן עמי

מיצב

“כשאני יוצרת ספר מברזל .. אני עושה בעצם אנדרטה לספר”. הספרייה של ארנה מזכירה לכל אחד את הספרייה שלו, בבחינת זיכרון היסטורי אישי שמשותף לכולנו.

הילקוט שמכיל את המחברות או ספריו של סבא שמוליק, כולם בבחינת זיכרון בברזל לנוכחותן של מילים וספרים בחיינו. העבודות נוכחות בחלל אך הקשרן סמוי לעיתים מן העין. הן מייצרות קשר מובלע אל אני קולקטיבי ובו בזמן מייצרות היגד הקורא תגר על תפיסות ‘עבודה נשית’. ארנה מעדנת, מרככת ומכופפת את הברזל כאילו היה בד, כאילו זהו קו רישומי בחלל, ציור תלת ממדי של מה שהיה מיכל למילים ולדפים, לכרכים של תרבות.

נחמה גולן

מיצב

תהילים ארון ספרים העשוי ברזל ובו מונחים זה לצד זה כבספרייה- כל פרקיו של ספר תהילים. כל פרק מ-150 פרקי הספר מופיע על ‘דף’, ספק קערה, ספק מגילת קלף שהועתקה לחומר. על גבי כל דף כבספר תהילים מצוין מספרו של כל פרק באותיות

אך תכני הפרק עצמו אינם ניתנים לזיהוי גרפי של האותיות אלא, חלל ריק מסמן מקומה של האות החסרה. כל פרק נראה ככברה- מסננת לסימני מילים. התהילים הוורודים מסמנים את הספר כמרחב נשי. קריאת תהילים היא פעולה שגורה אצל נשים מאמינות וקריאתם משמשת סגולה לרפואת היחיד והקהילה. מנהג קריאת התהילים על ידי נשים, מנכסת את הספר כחפץ נשי, המצוי בתיקיהן של נשים רבות , למרות שהקריאה בתהילים היא אוטומטית, תפילה ושגרה, הרי שלתדר הגיית המילים, שפתיים הנעות-בלחש, ומוליכות אל חלל האטמוספירה את כוחה של האות והמילה העברית תוך שהיא מעצימה את כוחה של האישה.
כלי שפה: כלי כסף לשולחן האוכל הגיעו מאירופה עם המהגרים שעלו לארץ בתחילת המאה ה-20, חלקם מסומנים בחריטה מעוצבת של שמות המשפחה כחותם שהיה נהוג בכלי אצולה משפחתיים, שמוצאם מארצות אשכנז. בימנו השימוש בכלי כסף נעלם , תשומת הלב הנדרשת לניקיונם והברקתם הפכו אותם כלי ירושה העוברים מדור לדור משחירים לאיתם, ללא שימוש. עם מותם של ההורים והסבים, הם הועברו במשפחה. נחמה אספה אליה את כלי האוכל והפכה אותם ל’כלי שפה’. האותיות שהודבקו עשויות ככלי האוכל-כסף טהור. המזלג כקלשון והסכין כמאכלת.
מגרסת מילים (שם זמני): השירה העכשווית של המשוררת אפרת מישורי שימשה השראה לעבודתה של נחמה. מגרסת מילים הפה הפיזי-שירה מינימליסטית מחד ורוויה מאידך. הפה הפיזי הוא השער המוליך והמביא מזון רוחני ומזון גשמי. בפה מצויים חמשת מוצאות הדבור-גרון, חך, לשון, שיניים ושפתים. דרכם, בהתאמה נמסרים אל חלל העולם מילות המחשבה הזכה, המרוממת או לחילופין הגסה והמעובה ביותר. מטחנת המזון משמשת מטאפורה לפעולת הריסוק, הקיצוץ והטחינה עד דק בתנועה מעגלית את חומרי המחשבה שיהפכו למילים, שירה ויבנו שפה.

צילה פרידמן

מיצב

ערימת ‘אבני תפילה’, או ‘אבני חוכמה’ מונחת בחדר. על כל אחת מהאבנים / כדורים מתנוסס משפט שנכתב בכתב יד ובכתב רש”י שכדי להבינו דרושה מידה של הכרת הטקסט והתיידדות עם שפה שהיא לצידה של העברית ואינה נחלתם של רבים. באמצעותם פורשת צילה את הסידור היהודי שעיצב את עולם התלמוד.

אסתטיקה לבנה, מונוכרומטית משדרת ניקיון, צניעות, אולי מכוונת ל’נקיון דעת’ אבל גם מחזיקה פריכות, אופציית פירוק והרס כבלון שהתרוקן מאוויר, ‘אבן חוכמה’ שאינה עשויה אבן, שיש בה מן האוויר, מן הרוח אבל לא מן החומר.
מקורות הנביעה האישיים של האמנית צילה פרידמן קשורים אל ההוויה היהודית. לסביבה החרדית בה גדלה יש חלק בעיצוב שפתה האמנותית. נדמה שהיא אינה פורעת סדריה אלא מבליעה מהלך מכבד ושואל כאחד.

מרב דביש בן משה

מיצב

“‘תפילת יהודית’- קערת השבעה
התפילה שכתבה יהודית לפני צאתה ל-3 ימים למחנה הולפרנס, היא תפילה המחזיקה כוח רב. זהו טקסט נשי (*ראה הערה) של אישה המשתמשת ביופייה ככוח. הבחירה לכתוב את התפילה על קערה עגולה,

יצרה הקשר מידי אל ‘קערות השבעה’ שהיו מוכרות ליהודי המזרח כקמיע למזל וברכה (אשר נכתבו על גבי קערות ונטמנו בקרקעית הבית כסגולה להגנה). המעשה הנשי של יהודית הוא מעשה של כוח, וכתיבת הטקסט על הקערה כמוהו כפעולתו של סופר סת”ם. על הכתיבה אומרת מרב: “בזמן שעבדתי על הקערה רציתי להכיל את הכוחות האלה והכניסה אל סד כתיבה שלכאורה אינה נוחה, הוא זה ששיחרר אותי ואיפשר לכתב להיות בעל תנועה משלו”. *הערה : ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ”ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל. למרות שנכתב במקור בעברית, ומוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית, שרידי הספר העברי נעלמו כליל, והוא לא נכנסו לקאנון היהודי. הספר עוסק ביהודית ובהוֹלוֹפֶרְנֶס
שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור. הולופרנס כבש ארצות רבות מפרס ועד צידון, ניתץ את מקדשי העמים שכבש, ואלו היו צריכים לעבוד את נבוכדנצר כאל. הולופרנס פלש לארץ ישראל והיה בדרכו לירושלים. בני ישראל, שרצו למנוע את הגעתו לירושלים, יצאו בקריאה לכל ערי הצפון למנוע מהולופרנס את המעבר. בתגובה צר הולופרנס על העיר בתוליה. יהודית, שהייתה אלמנה עשירה ויפה, מגיעה למחנה הולופרנס בהצהירה שכיוון שהיהודים חוטאים היא יודעת שהם עתידים להפסיד. החיילים, שהתרשמו מיופייה ומאופייה והאמינו בכנות דבריה, הביאו אותה לפני הולופרנס שנתן לה יד חופשית במחנה. הוא יזם משתה והזמין אותה מתוך כוונה לפתותה. במהלך המשתה הוא שוחח עם יהודית, והשתכר.
בשיכרונו נרדם ויהודית כרתה את ראשו, הכניסה את ראשו לתרמילה ויצאה מהמחנה לכיוון בתוליה. הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס והציעה להם לצאת למלחמה, כי ינצחו. כשגילו האשורים שמפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול, והם נסוגו. דפי סידור ‘צוק איתן’ על גבי דפים של סידור שהיה בדרכו לגניזה, העלתה האמנית ידיעות מן העיתונות אשר ליוו את היומיום שלנו בתקופת מבצע ‘צוק איתן’ (קיץ 2014). הטקסט הקדוש הנאמר על פה על ידי כל המאמין עם בוקר, קיבל שכבה נוספת: את הטקסט אותו קראה האמנית החילונית עם בוקר. כתמים מופשטים של צבע אדום, דשן הונחו גם הם על הדף כך ששני הטקסטים אינם יכולים להיקרא בשלמותם. האם הם יכולים האחד לשני, האם נוצרה שכבת חיבור אפשרית?

אורנה אורן-יזרעאלי

מיצב

המיצב כולל שולחן ומדפים עשויים עץ תרזה בשילוב ספרים וניירות ממוחזרים השמורים בוויטרינות זכוכית. על השולחן מונחת אבן גלילית מחצר בית האמנית, כרוכה בפיסת בד כותנה, שארית של שמלת אישה ישנה.

המיצב כולל שולחן ומדפים עשויים עץ תרזה בשילוב ספרים וניירות ממוחזרים השמורים בוויטרינות זכוכית. על השולחן מונחת אבן גלילית מחצר בית האמנית, כרוכה בפיסת בד כותנה, שארית של שמלת אישה ישנה. על הבד העוטף את האבן רקומה המילה “אמן”. הבד כתחבושת. קשה ורך מתחברים זה לזה.
מעל השולחן, על הקיר, תלויות שתי כריכות מטופלות של אנציקלופדיה ‘תרבות’. על הכריכה סימני תפירה ורקמה כבאים לומר: החלק הפנימי חשוב לא פחות מהחלק החיצוני. האם זה אפשרי? זה סגור? זה פתוח?
האם ניתן לברוא מציאות חדשה? ופתוחים לפרשנות הצופה.הטקסטים הטמונים מאחורי הזכוכית הפכו לנוף, לחתך גיאולוגי, לטקסטורה, לזיכרון תרבות, למשקעים של נוף שממד הזמן ניכר בו. רוח המיצב היא תפילה נשית להתבוננות על הווה הניתן לשיפור ולשינוי. בבסיסו הצורך להתבונן בפתיחות על אפשרות חיבור בין אנרגיות גבריות ונשיות. בעבודותיה של ארנה חבויה אופציית השימוש בכל החושים. ריחו של נייר, מגעו של העץ או האבן, וזאת מעבר למראה שמפעיל.
המיצב ‘פתוחה סגורה פתוחה’ קיבל השראתו משירו של י. עמיחי יהודה עמיחי / אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד ראיתי ברחוב, בערב קיץ, ראיתי אישה שכתבה מילים על נייר פרוש על דלת עץ נעולה, וקיפלה ושמה בין דלת למזוזה והלכה לה. ולא ראיתי את פניה ולא את פני האיש שיקרא את הכתוב ולא ראיתי את המילים. על שולחני מונחת אבן שכתוב עליה “אמן”, שבר מצבה, שארית מבית קברות יהודי שנחרב לפני כאלף שנים, בעיר שבה נולדתי.

2016

שורשים בזמן 2.2016 – 5.2016

האמנות היא שפה חיה הנשענת על מה שנוצר לפניה: שכוב רב שנים של זרמים, אסכולות, וכיוונים.
השפה העברית היא שפה חיה הנשענת על טקסטים מהעבר ואלו מתבוללים, מתגלגלים בתוך שפה של הווה. שתי השפות: עברית ואמנות מבקשות לאשר מחדש את הברית עם המילה ולהמציא מרחב ביניים בין קודש לחול באמצעותו לנהל שיח בין השפה העברית לאמנות העכשווית. “שורשים בזמן“ מציגה עבודות של 9 אמנים ישראלים עכשוויים שהרעיון המלכד ביניהן הוא עיסוקן באופנים שונים בשורשי השפה. העבודות נעות
על הציר שבין שורשים יהודיים בהם העברית היא שפת קודש, לבין שורשים חילוניים בהם העברית היא שפה מתווכת למסע הביוגרפי של האמן ולעולם סביבו.

אנדי ארנוביץ

מיצב

אנדי היא אמנית הפועלת מתוך המגזר הדתי ועבודותיה מכילות ממד ביקורתי בונה, מכוונות אל מגזר זה אבל בו בעת מכוונות החוצה תוך איזון עדין. תפילות גנוזות: דפי סידור משנת 1931 שמצאה אנדי מתגוללים במרתף נטוש בשכונת מאה שערים בירושלים, ממלאים את הקופסא השקופה המונחת על רצפת הגלריה. כל אחד מהדפים המיועדים לגניזה, נכרך, נעטף בתשומת לב רבה ככריכת תפילין, כעטיפתו של מת בתכריכיו, כפעולה הנשית שקולעת צמות לחלת השבת, או כפעולה הנשית שבה האישה מברכת על הנרות תוך סיבוב ידיה. העטיפה הנשית של דף אחר דף מעניקה משמעות מיוחדת לדפים, לכתוב, לאובייקט. סך הפרטים העטופים מפנה את המבט אל פעולת העטיפה של מילים עבריות של קודש. הפעולה נשית \ גברית: תכריך, עטיפה, קליעת חלה, ברכה על הנרות, או החתלת תינוק- מסמנות מצד אחד כיוון של גבולות פחות ברורים בין גבר לאישה, ומצד שני מסמנים את עטיפות החיים הכורכות מילה ופעולה. כפרות: מנהג ה’כפרות’ באמצעות סבוב תרנגול מעל ראש המתפלל הוא מנהג יהודי ידוע בערב יום הכיפורים. בבסיסו שייך לתקופה פגנית והשתרש במסורת היהודית ונשאר בה עד היום. המאמין, באמצעות התרנגול משלים את מהלך טהרתו מן החטאים. עבודה שחורה ועבודה לבנה מהוות הצעה יוצאת דופן להחלפת מנהג התרנגול. על כל אחת מהעבודות ‘נוצות משפטים’ היוצאים ממרכזן ועל הנוצות כתובים חטאיו של אדם. על העבודה הלבנה כתובים חטאיה של האישה ועל העבודה השחורה כתובים חטאיו של הגבר. רשימת חטאי הגבר והאישה היא רשימה מעוררת חיוך. החטאים הרשומים מעלים אצל הצופה רגשות השתתפות ותחושה שהבקשה לכפרת חטאים מתאימה לכולנו. בקתות לתלמידי בית הלל ובית שמאי: שתי אסכולות ביהדות שנוסדו במאה ה-1 לספירה על ידי תלמידיהם של שני תנאים, חכמי המשנה – הִלֵל ושמאי. הִלֵל הקים בירושלים בית מדרש חדשני, שבו יכול כל תלמיד ליצור פרשנות משלו ולחדש חידושים בהלכה. שמאי, שהתנגד לשיטתו של הלל פתח בית מדרש משלו. שיטת בית הלל מייצגת את הגישה הנוטה להקל בהלכה, ואילו גישת בית שמאי – את הגישה המחמירה והקפדנית יותר. העבודות עשויות נייר מודפס מציגות 2 בתים הקשורים האחד בשני בקשר בלתי ניתן לפירוק הבא באופן סימבולי לידי ביטוי בארובותיהן, הפולטות את אדי חוכמת הפנים. כל ארובה נכרכת בשנייה וסופה שמוצאת עצמה דווקא בצד השני. אנדי מפנה את המבט אל שתי הגישות שכל אחת מהן מחזיקה בשלה באמצעות טענות מילוליות הנתמכות בסימוכין. הפניית המבט באופן הזה מאפשרת לבדוק מחדש את חוזקן ומבהירה שכל אחת מהשיטות קשורה ומחייבת את השנייה באופן בלתי ניתן להתרה. לולא האחת השנייה לא יכלה להתקיים.
לשון הרב 2013 |
חימר, לכה ופולימרים, 30\8\40 ס"מ

קן גולדמן

מיצב

במרכז החדר ‘חברותא’ – נדנדת לימוד. הנדנדה עשויה ברזל ומעניקה למתנסה בה תחושה שאפשר לבטוח במבנה החזק. מצד שני ללא היותו של אחר מולך – לא יתבצע נדנוד מחזורי. התנועה המונוטונית (האופיינית לדרך הלימוד הדתית) מחייבת שיתוף פעולה, את האחד מול השני.מהתבוננות וריכוז בטקסט הכתוב מעביר קן גולדמן את המשתמש אל הדרך, אל אופני הלימוד. המגן הוא אחד מכלי המילה הנמצאים בשימוש אצל מוהלים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. תפקיד המגן – כשמו: להגן על התינוק בזמן הברית. תוך כדי בחינת המגנים שראה גילה גולדמן שבחלק מהמגנים הוטמעו סימני הגוף הנשי, באחרים בולטים אלמנטים פאליים. בסדרה 5 חיתוכי נייר גדולים בלייזר, בהם חוזר גולדמן אל המגן כהשראה. מגזרות הנייר מדגישות את ייחודם של המגנים ואת עיצובם. מגזרות נייר היא מדיום מסורתי המשחק כאן בין מעשה החיתוך של הנייר ובין מצוות המילה. קן גולדמן יצר סדרה של צורות יפיפיות המעלות שאלות מרתקות בעודן שומרות על מעטה של מסתורין שאינו מתפתה לצופה. והגית בו יומם ולילה– בהתאם למסורת המדרשית, היהודי נקרא ללמוד תורה יומם ולילה. ילדים רכים לומדים מצווה זו ומשננים אותה מדי יום. הפסל הקינטי של גולדמן הוא בבחינת התייחסות הומוריסטית לניסיון לקיים מצוות לימוד ושינון. ידו של האמן, ויד חברו בחזרה אינסופית של תנועה (כפי שמתפלפלים על התלמוד) היא בבחינת מילויה של המצווה.
מגנים, (1-5), 2015 | מגזרות נייר בחיתוך לייזר , גדלים משתנים
פרט מתוך מיצב, 2016 |
כריכת תרבות מטופלת, 69/ 46ס"מ

ויקטוריה חנה

וידאו

שיר השירים פרק ה’: אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי–שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי–אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. ד דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ–בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. ח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי–מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. ט מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים: מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב. יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב–יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת. יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים–נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר. יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן–בָּחוּר, כָּאֲרָזִים. טז חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. ויקטוריה חנה נולדה וגדלה בירושלים למשפחה דתית, בתו של רב ספרדי חרדי. חנה היא זמרת יוצרת, העובדת עם טקסטים עבריים עתיקים, באמצעות עבודת קול ושפה. היא מלחינה מנגינות המלוות את יצירותיה. החומרים עימם היא מופיעה, הם טקסטים עתיקים כשיר השירים, ספר היצירה, ריטואלים שקשורים לא’-ב’ ולאותיות. השראתה נובעת מהמקום שגדלה בו, הצד האוראלי, החזון של היהדות, שלפיו הפה, הקול והצליל הוא כלי לבריאה. זוכת הקרן למצוינות בתרבות לשנת 2009.
viki
ללא כותרת | וידאו

לידה שרת מסד

מיצב

גוזשט מילה הכתובה פונטית בעברית ומכוונת למילה פרסית שפירושה ‘לוותר’. המילה נדמית לכאורה בעברית וחרותה באמצעות 20 אלף ברגים ונעצי ברזל המנצנצים ומושכים , פתיינים ומכאיבים כאחד. יש מילים שאפשר לכתבן בעברית, אבל הוראתן היא של הלב. איתות למילה שמשלה בחייה של האמנית, הוראה שנחקקה מעברה. ציווי מההורים “לוותר” ומהות הוויתור היה על חיים, קריירה, אהבות, עצמיות. “אחרי שנים שהמילה חרותה לי בזיכרון, מעצבת ומשמעותית, רציתי להביא 20 אלף ברגים ומסמרים, מנצנצים כפייטים כבגד יהלומים, כבגד ערב שנשים לובשות, למרות שהוא מסמל עבורי את ההיפך, את הדקירה, והכאב. ה’גוזשט’ מונח על הרצפה, ובכך מחזק יותר את המשמעות שאני רוצה לייחס למילה”. אבאמא (2) המילים ‘אבא’ ו’אמא’ הופכים למילה אחת במגזרת יד, על פי מידת הגוף של האמנית כך שנוצר אורנמנט שהאור משחק בו והוא בבחינת חיבוק וירטואלי. מעיל אחד – פריך וקרוע בחלקיועשוי בטכניקת חיתוך ידנית. מעיל נוסף –חדש, עשוי בטכניקת חיתוך לייזר. שני פריטים אלו פועלים כמשלימים, כדמויות ספק נוכחות ספק נפקדות של האם והאב המיתיים. אלו כמו גם ה’גוזשט’ שולחים אותנו אל שורשיה הביוגרפיים של האמנית. כוחם מתעצם גם בפוטנציאל הגלום בהם להיות מעיל של כל אחד ולא של מישהו ספציפי: מחוררים, או מגינים, פתוחים או סגורים, מחזיקים שתי מילים שהן אחת: כקליפה, עטיפת חיינו.
ללא כותרת, 2012 |
צריבת לייזר על לבד תעשייתי ונייר, 45x61x72

ארנה בן עמי

מיצב

“כשאני יוצרת ספר מברזל .. אני עושה בעצם אנדרטה לספר”. הספרייה של ארנה מזכירה לכל אחד את הספרייה שלו, בבחינת זיכרון היסטורי אישי שמשותף לכולנו. הילקוט שמכיל את המחברות או ספריו של סבא שמוליק, כולם בבחינת זיכרון בברזל לנוכחותן של מילים וספרים בחיינו. העבודות נוכחות בחלל אך הקשרן סמוי לעיתים מן העין. הן מייצרות קשר מובלע אל אני קולקטיבי ובו בזמן מייצרות היגד הקורא תגר על תפיסות ‘עבודה נשית’. ארנה מעדנת, מרככת ומכופפת את הברזל כאילו היה בד, כאילו זהו קו רישומי בחלל, ציור תלת ממדי של מה שהיה מיכל למילים ולדפים, לכרכים של תרבות.
הספרייה, 2013 |
ברזל מרותך, 1609530 ס"מ

נחמה גולן

מיצב

תהילים ארון ספרים העשוי ברזל ובו מונחים זה לצד זה כבספרייה- כל פרקיו של ספר תהילים. כל פרק מ-150 פרקי הספר מופיע על ‘דף’, ספק קערה, ספק מגילת קלף שהועתקה לחומר. על גבי כל דף כבספר תהילים מצוין מספרו של כל פרק באותיות אך תכני הפרק עצמו אינם ניתנים לזיהוי גרפי של האותיות אלא, חלל ריק מסמן מקומה של האות החסרה. כל פרק נראה ככברה- מסננת לסימני מילים. התהילים הוורודים מסמנים את הספר כמרחב נשי. קריאת תהילים היא פעולה שגורה אצל נשים מאמינות וקריאתם משמשת סגולה לרפואת היחיד והקהילה. מנהג קריאת התהילים על ידי נשים, מנכסת את הספר כחפץ נשי, המצוי בתיקיהן של נשים רבות , למרות שהקריאה בתהילים היא אוטומטית, תפילה ושגרה, הרי שלתדר הגיית המילים, שפתיים הנעות-בלחש, ומוליכות אל חלל האטמוספירה את כוחה של האות והמילה העברית תוך שהיא מעצימה את כוחה של האישה. כלי שפה: כלי כסף לשולחן האוכל הגיעו מאירופה עם המהגרים שעלו לארץ בתחילת המאה ה-20, חלקם מסומנים בחריטה מעוצבת של שמות המשפחה כחותם שהיה נהוג בכלי אצולה משפחתיים, שמוצאם מארצות אשכנז. בימנו השימוש בכלי כסף נעלם , תשומת הלב הנדרשת לניקיונם והברקתם הפכו אותם כלי ירושה העוברים מדור לדור משחירים לאיתם, ללא שימוש. עם מותם של ההורים והסבים, הם הועברו במשפחה. נחמה אספה אליה את כלי האוכל והפכה אותם ל’כלי שפה’. האותיות שהודבקו עשויות ככלי האוכל-כסף טהור. המזלג כקלשון והסכין כמאכלת. מגרסת מילים (שם זמני): השירה העכשווית של המשוררת אפרת מישורי שימשה השראה לעבודתה של נחמה. מגרסת מילים הפה הפיזי-שירה מינימליסטית מחד ורוויה מאידך. הפה הפיזי הוא השער המוליך והמביא מזון רוחני ומזון גשמי. בפה מצויים חמשת מוצאות הדבור-גרון, חך, לשון, שיניים ושפתים. דרכם, בהתאמה נמסרים אל חלל העולם מילות המחשבה הזכה, המרוממת או לחילופין הגסה והמעובה ביותר. מטחנת המזון משמשת מטאפורה לפעולת הריסוק, הקיצוץ והטחינה עד דק בתנועה מעגלית את חומרי המחשבה שיהפכו למילים, שירה ויבנו שפה.
פרט מתוך מיצב, 2016 |
כריכת תרבות מטופלת, 69/ 46ס"מ
כלי שפה, 2015 |
טכניקה מעורבת

צילה פרידמן​

מיצב

ערימת ‘אבני תפילה’, או ‘אבני חוכמה’ מונחת בחדר. על כל אחת מהאבנים / כדורים מתנוסס משפט שנכתב בכתב יד ובכתב רש”י שכדי להבינו דרושה מידה של הכרת הטקסט והתיידדות עם שפה שהיא לצידה של העברית ואינה נחלתם של רבים. באמצעותם פורשת צילה את הסידור היהודי שעיצב את עולם התלמוד. אסתטיקה לבנה, מונוכרומטית משדרת ניקיון, צניעות, אולי מכוונת ל’נקיון דעת’ אבל גם מחזיקה פריכות, אופציית פירוק והרס כבלון שהתרוקן מאוויר, ‘אבן חוכמה’ שאינה עשויה אבן, שיש בה מן האוויר, מן הרוח אבל לא מן החומר. מקורות הנביעה האישיים של האמנית צילה פרידמן קשורים אל ההוויה היהודית. לסביבה החרדית בה גדלה יש חלק בעיצוב שפתה האמנותית. נדמה שהיא אינה פורעת סדריה אלא מבליעה מהלך מכבד ושואל כאחד.
ערימת אבני חכמה, 2014 |
בלון, נייר עיתון ונייר טואלט

מרב דביש בן משה

מיצב

“‘תפילת יהודית’- קערת השבעה
התפילה שכתבה יהודית לפני צאתה ל-3 ימים למחנה הולפרנס, היא תפילה המחזיקה כוח רב. זהו טקסט נשי (*ראה הערה) של אישה המשתמשת ביופייה ככוח. הבחירה לכתוב את התפילה על קערה עגולה,
יצרה הקשר מידי אל ‘קערות השבעה’ שהיו מוכרות ליהודי המזרח כקמיע למזל וברכה (אשר נכתבו על גבי קערות ונטמנו בקרקעית הבית כסגולה להגנה).
המעשה הנשי של יהודית הוא מעשה של כוח, וכתיבת הטקסט על הקערה כמוהו כפעולתו של סופר סת”ם. על הכתיבה אומרת מרב: “בזמן שעבדתי על הקערה רציתי להכיל את הכוחות האלה והכניסה אל סד כתיבה שלכאורה אינה נוחה, הוא זה ששיחרר אותי ואיפשר לכתב להיות בעל תנועה משלו”.
*הערה: ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ”ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל. למרות שנכתב במקור בעברית, ומוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית, שרידי הספר העברי נעלמו כליל, והוא לא נכנסו לקאנון היהודי. הספר עוסק ביהודית ובהוֹלוֹפֶרְנֶס

שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור. הולופרנס כבש ארצות רבות מפרס
ועד צידון, ניתץ את מקדשי העמים שכבש, ואלו היו צריכים לעבוד את נבוכדנצר כאל. הולופרנס פלש לארץ ישראל והיה בדרכו לירושלים. בני ישראל, שרצו למנוע את הגעתו לירושלים, יצאו בקריאה לכל ערי הצפון למנוע מהולופרנס את המעבר. בתגובה צר הולופרנס על העיר בתוליה. יהודית, שהייתה אלמנה עשירה ויפה, מגיעה למחנה הולופרנס בהצהירה שכיוון שהיהודים חוטאים היא יודעת שהם עתידים להפסיד. החיילים, שהתרשמו מיופייה ומאופייה והאמינו בכנות דבריה, הביאו אותה לפני הולופרנס שנתן לה יד חופשית במחנה. הוא יזם משתה והזמין אותה מתוך כוונה לפתותה. במהלך המשתה הוא שוחח עם יהודית, והשתכר.

בשיכרונו נרדם ויהודית כרתה את ראשו, הכניסה את ראשו לתרמילה ויצאה מהמחנה לכיוון בתוליה. הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס והציעה להם לצאת למלחמה, כי ינצחו. כשגילו האשורים שמפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול, והם נסוגו.
דפי סידור ‘צוק איתן’
על גבי דפים של סידור שהיה בדרכו לגניזה, העלתה האמנית ידיעות מן העיתונות אשר ליוו את היומיום שלנו בתקופת מבצע ‘צוק איתן’ (קיץ 2014). הטקסט הקדוש הנאמר על פה על ידי כל המאמין עם בוקר, קיבל שכבה נוספת: את הטקסט אותו קראה האמנית החילונית עם בוקר. כתמים מופשטים של צבע אדום, דשן הונחו גם הם על הדף כך ששני הטקסטים אינם יכולים להיקרא בשלמותם. האם הם יכולים האחד לשני, האם נוצרה שכבת חיבור אפשרית?

צוק איתן, 2014 |
שמן ודיו על דף סידור

אורנה אורן-יזרעאלי

מיצב

המיצב כולל שולחן ומדפים עשויים עץ תרזה בשילוב ספרים וניירות ממוחזרים השמורים בוויטרינות זכוכית. על השולחן מונחת אבן גלילית מחצר בית האמנית, כרוכה בפיסת בד כותנה, שארית של שמלת אישה ישנה. על הבד העוטף את האבן רקומה המילה “אמן”. הבד כתחבושת. קשה ורך מתחברים זה לזה. מעל השולחן, על הקיר, תלויות שתי כריכות מטופלות של אנציקלופדיה ‘תרבות’. על הכריכה סימני תפירה ורקמה כבאים לומר: החלק הפנימי חשוב לא פחות מהחלק החיצוני. האם זה אפשרי? זה סגור? זה פתוח? האם ניתן לברוא מציאות חדשה? ופתוחים לפרשנות הצופה.הטקסטים הטמונים מאחורי הזכוכית הפכו לנוף, לחתך גיאולוגי, לטקסטורה, לזיכרון תרבות, למשקעים של נוף שממד הזמן ניכר בו. רוח המיצב היא תפילה נשית להתבוננות על הווה הניתן לשיפור ולשינוי. בבסיסו הצורך להתבונן בפתיחות על אפשרות חיבור בין אנרגיות גבריות ונשיות. בעבודותיה של ארנה חבויה אופציית השימוש בכל החושים. ריחו של נייר, מגעו של העץ או האבן, וזאת מעבר למראה שמפעיל. המיצב ‘פתוחה סגורה פתוחה’ קיבל השראתו משירו של י. עמיחי יהודה עמיחי / אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד ראיתי ברחוב, בערב קיץ, ראיתי אישה שכתבה מילים על נייר פרוש על דלת עץ נעולה, וקיפלה ושמה בין דלת למזוזה והלכה לה. ולא ראיתי את פניה ולא את פני האיש שיקרא את הכתוב ולא ראיתי את המילים. על שולחני מונחת אבן שכתוב עליה “אמן”, שבר מצבה, שארית מבית קברות יהודי שנחרב לפני כאלף שנים, בעיר שבה נולדתי.
אורנה_אורן_יזרעאלי
פרט מתוך מיצב, 2016 | כריכת תרבות מטופלת, 69/ 46ס"מ