שורשים בזמן
2.2016 – 5.2016
האמנות היא שפה חיה הנשענת על מה שנוצר לפניה: שכוב רב שנים של זרמים, אסכולות, וכיוונים.
השפה העברית היא שפה חיה הנשענת על טקסטים מהעבר ואלו מתבוללים, מתגלגלים בתוך שפה של הווה. שתי השפות: עברית ואמנות מבקשות לאשר מחדש את הברית עם המילה ולהמציא מרחב ביניים בין קודש לחול באמצעותו לנהל שיח בין השפה
העברית לאמנות העכשווית.
“שורשים בזמן“ מציגה עבודות של 9 אמנים ישראלים עכשוויים שהרעיון המלכד ביניהן הוא עיסוקן באופנים שונים בשורשי השפה. העבודות נעות
על הציר שבין שורשים יהודיים בהם העברית היא שפת קודש, לבין שורשים חילוניים בהם העברית היא שפה
מתווכת למסע הביוגרפי של האמן ולעולם סביבו.
אנדי ארנוביץ
מיצב
אנדי היא אמנית הפועלת מתוך המגזר הדתי ועבודותיה מכילות ממד ביקורתי בונה, מכוונות אל מגזר זה אבל בו בעת מכוונות החוצה תוך איזון עדין.
דפי סידור משנת 1931 שמצאה אנדי מתגוללים במרתף נטוש בשכונת מאה שערים בירושלים, ממלאים את הקופסא השקופה המונחת על רצפת הגלריה. כל אחד מהדפים המיועדים לגניזה, נכרך, נעטף בתשומת לב רבה ככריכת תפילין, כעטיפתו של מת בתכריכיו, כפעולה הנשית שקולעת צמות לחלת השבת, או כפעולה הנשית שבה האישה מברכת על הנרות תוך סיבוב ידיה. העטיפה הנשית של דף אחר דף מעניקה משמעות מיוחדת לדפים, לכתוב, לאובייקט. סך הפרטים העטופים מפנה את המבט אל פעולת העטיפה של מילים עבריות של קודש. הפעולה נשית \ גברית: תכריך, עטיפה, קליעת חלה, ברכה על הנרות, או החתלת תינוק- מסמנות מצד אחד כיוון של גבולות פחות ברורים בין גבר לאישה, ומצד שני מסמנים את עטיפות החיים הכורכות מילה ופעולה.
כפרות:
מנהג ה’כפרות’ באמצעות סבוב תרנגול מעל ראש המתפלל הוא מנהג יהודי ידוע בערב יום הכיפורים. בבסיסו שייך לתקופה פגנית והשתרש במסורת היהודית ונשאר בה עד היום. המאמין, באמצעות התרנגול משלים את מהלך טהרתו מן החטאים. עבודה שחורה ועבודה לבנה מהוות הצעה יוצאת דופן להחלפת מנהג התרנגול. על כל אחת מהעבודות ‘נוצות משפטים’ היוצאים ממרכזן ועל הנוצות כתובים חטאיו של אדם. על העבודה הלבנה כתובים חטאיה של האישה ועל העבודה השחורה כתובים חטאיו של הגבר. רשימת חטאי הגבר והאישה היא רשימה מעוררת חיוך. החטאים הרשומים מעלים אצל הצופה רגשות השתתפות ותחושה שהבקשה לכפרת חטאים מתאימה לכולנו.
בקתות לתלמידי בית הלל ובית שמאי:
שתי אסכולות ביהדות שנוסדו במאה ה-1 לספירה על ידי תלמידיהם של שני תנאים, חכמי המשנה – הִלֵל ושמאי. הִלֵל הקים בירושלים בית מדרש חדשני, שבו יכול כל תלמיד ליצור פרשנות משלו ולחדש חידושים בהלכה. שמאי, שהתנגד לשיטתו של הלל פתח בית מדרש משלו. שיטת בית הלל מייצגת את הגישה הנוטה להקל בהלכה, ואילו גישת בית שמאי – את הגישה המחמירה והקפדנית יותר. העבודות עשויות נייר מודפס מציגות 2 בתים הקשורים האחד בשני בקשר בלתי ניתן לפירוק הבא באופן סימבולי לידי ביטוי בארובותיהן, הפולטות את אדי חוכמת הפנים. כל ארובה נכרכת בשנייה וסופה שמוצאת עצמה דווקא בצד השני. אנדי מפנה את המבט אל שתי הגישות שכל אחת מהן מחזיקה בשלה באמצעות טענות מילוליות הנתמכות בסימוכין. הפניית המבט באופן הזה מאפשרת לבדוק מחדש את חוזקן ומבהירה שכל אחת מהשיטות קשורה ומחייבת את השנייה באופן בלתי ניתן להתרה. לולא האחת השנייה לא יכלה להתקיים.
קן גולדמן
מיצב
במרכז החדר ‘חברותא’ – נדנדת לימוד. הנדנדה עשויה ברזל ומעניקה למתנסה בה תחושה שאפשר לבטוח במבנה החזק. מצד שני ללא היותו של אחר מולך – לא יתבצע נדנוד מחזורי. התנועה המונוטונית (האופיינית לדרך הלימוד הדתית) מחייבת שיתוף פעולה, את האחד מול השני.
המגן הוא אחד מכלי המילה הנמצאים בשימוש אצל מוהלים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. תפקיד המגן – כשמו: להגן על התינוק בזמן הברית. תוך כדי בחינת המגנים שראה גילה גולדמן שבחלק מהמגנים הוטמעו סימני הגוף הנשי, באחרים בולטים אלמנטים פאליים.
בסדרה 5 חיתוכי נייר גדולים בלייזר, בהם חוזר גולדמן אל המגן כהשראה. מגזרות הנייר מדגישות את ייחודם של המגנים ואת עיצובם. מגזרות נייר היא מדיום מסורתי המשחק כאן בין מעשה החיתוך של הנייר ובין מצוות המילה. קן גולדמן יצר סדרה של צורות יפיפיות המעלות שאלות מרתקות בעודן שומרות על מעטה של מסתורין שאינו מתפתה לצופה.
והגית בו יומם ולילה– בהתאם למסורת המדרשית, היהודי נקרא ללמוד תורה יומם ולילה. ילדים רכים לומדים מצווה זו ומשננים אותה מדי יום. הפסל הקינטי של גולדמן הוא בבחינת התייחסות הומוריסטית לניסיון לקיים מצוות לימוד ושינון. ידו של האמן, ויד חברו בחזרה אינסופית של תנועה (כפי שמתפלפלים על התלמוד) היא בבחינת מילויה של המצווה.
ויקטוריה חנה
וידאו
שיר השירים פרק ה’:
אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי–שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי–אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.
י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב. יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב–יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת. יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים–נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר. יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן–בָּחוּר, כָּאֲרָזִים. טז חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.
ויקטוריה חנה נולדה וגדלה בירושלים למשפחה דתית, בתו של רב ספרדי חרדי. חנה היא זמרת יוצרת, העובדת עם טקסטים עבריים עתיקים, באמצעות עבודת קול ושפה. היא מלחינה מנגינות המלוות את יצירותיה. החומרים עימם היא מופיעה, הם טקסטים עתיקים כשיר השירים, ספר היצירה, ריטואלים שקשורים לא’-ב’ ולאותיות. השראתה נובעת מהמקום שגדלה בו, הצד האוראלי, החזון של היהדות, שלפיו הפה, הקול והצליל הוא כלי לבריאה.
זוכת הקרן למצוינות בתרבות לשנת 2009.
לידה שרת מסד
מיצב
גוזשט
מילה הכתובה פונטית בעברית ומכוונת למילה פרסית שפירושה ‘לוותר’. המילה נדמית לכאורה בעברית וחרותה באמצעות 20 אלף ברגים ונעצי ברזל המנצנצים ומושכים , פתיינים ומכאיבים כאחד.
יש מילים שאפשר לכתבן בעברית, אבל הוראתן היא של הלב. איתות למילה שמשלה בחייה של האמנית, הוראה שנחקקה מעברה. ציווי מההורים “לוותר” ומהות הוויתור היה על חיים, קריירה, אהבות, עצמיות. “אחרי שנים שהמילה חרותה לי בזיכרון, מעצבת ומשמעותית, רציתי להביא 20 אלף ברגים ומסמרים, מנצנצים כפייטים כבגד יהלומים, כבגד ערב שנשים לובשות, למרות שהוא מסמל עבורי את ההיפך, את הדקירה, והכאב.
אבאמא (2)
המילים ‘אבא’ ו’אמא’ הופכים למילה אחת במגזרת יד, על פי מידת הגוף של האמנית כך שנוצר אורנמנט שהאור משחק בו והוא בבחינת חיבוק וירטואלי. מעיל אחד – פריך וקרוע בחלקיועשוי בטכניקת חיתוך ידנית. מעיל נוסף –חדש, עשוי בטכניקת חיתוך לייזר. שני פריטים אלו פועלים כמשלימים, כדמויות ספק נוכחות ספק נפקדות של האם והאב
המיתיים. אלו כמו גם ה’גוזשט’ שולחים אותנו אל שורשיה הביוגרפיים של האמנית. כוחם מתעצם גם בפוטנציאל הגלום בהם להיות מעיל של כל אחד ולא של מישהו ספציפי: מחוררים, או מגינים, פתוחים או סגורים, מחזיקים שתי מילים שהן אחת: כקליפה, עטיפת חיינו.
ארנה בן עמי
מיצב
“כשאני יוצרת ספר מברזל .. אני עושה בעצם אנדרטה לספר”. הספרייה של ארנה מזכירה לכל אחד את הספרייה שלו, בבחינת זיכרון היסטורי אישי שמשותף לכולנו.
נחמה גולן
מיצב
תהילים ארון ספרים העשוי ברזל ובו מונחים זה לצד זה כבספרייה- כל פרקיו של ספר תהילים. כל פרק מ-150 פרקי הספר מופיע על ‘דף’, ספק קערה, ספק מגילת קלף שהועתקה לחומר. על גבי כל דף כבספר תהילים מצוין מספרו של כל פרק באותיות
צילה פרידמן
מיצב
ערימת ‘אבני תפילה’, או ‘אבני חוכמה’ מונחת בחדר. על כל אחת מהאבנים / כדורים מתנוסס משפט שנכתב בכתב יד ובכתב רש”י שכדי להבינו דרושה מידה של הכרת הטקסט והתיידדות עם שפה שהיא לצידה של העברית ואינה נחלתם של רבים. באמצעותם פורשת צילה את הסידור היהודי שעיצב את עולם התלמוד.
מרב דביש בן משה
מיצב
“‘תפילת יהודית’- קערת השבעה
התפילה שכתבה יהודית לפני צאתה ל-3 ימים למחנה הולפרנס, היא תפילה המחזיקה כוח רב. זהו טקסט נשי (*ראה הערה) של אישה המשתמשת ביופייה ככוח. הבחירה לכתוב את התפילה על קערה עגולה,
אורנה אורן-יזרעאלי
מיצב
המיצב כולל שולחן ומדפים עשויים עץ תרזה בשילוב ספרים וניירות ממוחזרים השמורים בוויטרינות זכוכית. על השולחן מונחת אבן גלילית מחצר בית האמנית, כרוכה בפיסת בד כותנה, שארית של שמלת אישה ישנה.
שורשים בזמן 2.2016 – 5.2016
האמנות היא שפה חיה הנשענת על מה שנוצר לפניה: שכוב רב שנים של זרמים, אסכולות, וכיוונים.
השפה העברית היא שפה חיה הנשענת על טקסטים מהעבר ואלו מתבוללים, מתגלגלים בתוך שפה של הווה. שתי השפות: עברית ואמנות מבקשות לאשר מחדש את הברית עם המילה ולהמציא מרחב ביניים בין קודש לחול באמצעותו לנהל שיח בין השפה העברית לאמנות העכשווית. “שורשים בזמן“ מציגה עבודות של 9 אמנים ישראלים עכשוויים שהרעיון המלכד ביניהן הוא עיסוקן באופנים שונים בשורשי השפה. העבודות נעות
על הציר שבין שורשים יהודיים בהם העברית היא שפת קודש, לבין שורשים חילוניים בהם העברית היא שפה מתווכת למסע הביוגרפי של האמן ולעולם סביבו.
אנדי ארנוביץ
מיצב
חימר, לכה ופולימרים, 30\8\40 ס"מ
קן גולדמן
מיצב
כריכת תרבות מטופלת, 69/ 46ס"מ
ויקטוריה חנה
וידאו
לידה שרת מסד
מיצב
צריבת לייזר על לבד תעשייתי ונייר, 45x61x72
ארנה בן עמי
מיצב
ברזל מרותך, 1609530 ס"מ
נחמה גולן
מיצב
כריכת תרבות מטופלת, 69/ 46ס"מ
טכניקה מעורבת
צילה פרידמן
מיצב
בלון, נייר עיתון ונייר טואלט
מרב דביש בן משה
מיצב
“‘תפילת יהודית’- קערת השבעה
התפילה שכתבה יהודית לפני צאתה ל-3 ימים למחנה הולפרנס, היא תפילה המחזיקה כוח רב. זהו טקסט נשי (*ראה הערה) של אישה המשתמשת ביופייה ככוח. הבחירה לכתוב את התפילה על קערה עגולה,
יצרה הקשר מידי אל ‘קערות השבעה’ שהיו מוכרות ליהודי המזרח כקמיע למזל וברכה (אשר נכתבו על גבי קערות ונטמנו בקרקעית הבית כסגולה להגנה).
המעשה הנשי של יהודית הוא מעשה של כוח, וכתיבת הטקסט על הקערה כמוהו כפעולתו של סופר סת”ם. על הכתיבה אומרת מרב: “בזמן שעבדתי על הקערה רציתי להכיל את הכוחות האלה והכניסה אל סד כתיבה שלכאורה אינה נוחה, הוא זה ששיחרר אותי ואיפשר לכתב להיות בעל תנועה משלו”.
*הערה: ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ”ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל. למרות שנכתב במקור בעברית, ומוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית, שרידי הספר העברי נעלמו כליל, והוא לא נכנסו לקאנון היהודי. הספר עוסק ביהודית ובהוֹלוֹפֶרְנֶס
שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור. הולופרנס כבש ארצות רבות מפרס
ועד צידון, ניתץ את מקדשי העמים שכבש, ואלו היו צריכים לעבוד את נבוכדנצר כאל. הולופרנס פלש לארץ ישראל והיה בדרכו לירושלים. בני ישראל, שרצו למנוע את הגעתו לירושלים, יצאו בקריאה לכל ערי הצפון למנוע מהולופרנס את המעבר. בתגובה צר הולופרנס על העיר בתוליה. יהודית, שהייתה אלמנה עשירה ויפה, מגיעה למחנה הולופרנס בהצהירה שכיוון שהיהודים חוטאים היא יודעת שהם עתידים להפסיד. החיילים, שהתרשמו מיופייה ומאופייה והאמינו בכנות דבריה, הביאו אותה לפני הולופרנס שנתן לה יד חופשית במחנה. הוא יזם משתה והזמין אותה מתוך כוונה לפתותה. במהלך המשתה הוא שוחח עם יהודית, והשתכר.
בשיכרונו נרדם ויהודית כרתה את ראשו, הכניסה את ראשו לתרמילה ויצאה מהמחנה לכיוון בתוליה. הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס והציעה להם לצאת למלחמה, כי ינצחו. כשגילו האשורים שמפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול, והם נסוגו.
דפי סידור ‘צוק איתן’
על גבי דפים של סידור שהיה בדרכו לגניזה, העלתה האמנית ידיעות מן העיתונות אשר ליוו את היומיום שלנו בתקופת מבצע ‘צוק איתן’ (קיץ 2014). הטקסט הקדוש הנאמר על פה על ידי כל המאמין עם בוקר, קיבל שכבה נוספת: את הטקסט אותו קראה האמנית החילונית עם בוקר. כתמים מופשטים של צבע אדום, דשן הונחו גם הם על הדף כך ששני הטקסטים אינם יכולים להיקרא בשלמותם. האם הם יכולים האחד לשני, האם נוצרה שכבת חיבור אפשרית?
שמן ודיו על דף סידור
אורנה אורן-יזרעאלי
מיצב
