עבודתו של רותם בגלריה מתהווה לפני ובמהלך התערוכה. רותם ואני שוחחנו אודות נוכחות השפה העברית בעבודותיו. דרך השיחות שניהלנו לאורך החודשים האחרונים, מתבהר יחסו המורכב והייחודי לשפה העברית.

"אני כותב מלים על קיר, חדר מלא תכתובות, רשימות אקראיות מתקופות שונות. אני רואה בעיני רוחי כמות גדולה של יצירות בגדלים וטכניקות שונות, שהמאחד ביניהן הוא המלה הכתובה. מארג צפוף של מסמכים, כמו לשהות בתוך תודעה יומנית שכולה השפה העברית, אך העברית שבורה ומרוסקת. מבחינה צורנית זה נראה מעט שברירי, פגום ופגיע ואני מרגיש שזה המקום שהשפה נמצאת בו. מצד אחד, שרירותיות מגדל השן של שפת האקדמיה וניתוקה מהעם (למשל, החלטת האקדמיה להוסיף י' נוספת למלה קרית גת, החלטה שרירותית שהעיר עצמה לא קיבלה עליה וגם אני לא. לעומת זאת, גופי תקשורת מקבלים את ההחלטה. בעיניי זה מבטא התנהגות כללית). מצד שני, פער גדול בין עברית מדוברת ללשון תקנית. מהיבט זה, רוב האנשים אנאלפביתים. הרישומים מכילים פרטים שאני אוסף ומתעד – ציטוטים שאני שומע ברחוב, באוטובוסים, וגם מלים שמעניין אותי לפרק ולחקור.

זמן רב ברצוני לעיין בארכיון. אני נוטה לתייק את המסמכים ולא להביט בהם יותר מדי. כחלק מתהליך הכנה לתערוכה שהצגתי בשם ׳עזבון האמן׳, הצצתי ברוב התיקיות וגיליתי חומרים רבים ששכחתי מקיומם, רישומי הכנה, רעיונות, רשימת מצאי של התחלות שנשארו מאחור. אני נמשך לחומרים האלה, אולי הם מזכירים לי מי הייתי ומה שהיה פעם, ואיננו. הייתי מעוניין לחקור מחדש את התיקיות הללו ולבחור מתוכן ״ציטוטים״ נבחרים שאתלה על הקיר, או אכתוב מחדש, כך שהתוצאה תהיה יצירה חדשה, שתיווצר במיוחד עבור חלל הגלריה, עם שפה פשוטה אחת, שהמכנה המשותף הוא חומרי ארכיון ישנים שביסודם המלה הכתובה. אינני יודע אם מחקר זה יהיה בגדר פעולה חופשית ללא תכנון, או פרי ארגון ועריכה קפדניים. אני מניח שזה יהיה שילוב של השניים. אולי אחלק את החלל כולו לגריד ושורות, כמו יומן, זה יכול להיות מבנה טוב שיאפשר בתוכו זרימה חופשית. אולי אתחיל במקום מסוים כמו פרק ראשון לפי סדר כרונולוגי, כותב מה שנראה לי ראוי וכך הלאה.

חשבתי על שם לתערוכה: סמל הזבל. זו מלה שאני אוהב מאוד. כילד, חלמתי להיות איש זבל וארכיאולוג. אני לא רואה בזבל משהו שלילי, זבל מדשן את האדמה. צירוף המלים סמל הזבל משלב בין גבוה ונמוך, נוכח ומופשט. משל ליצירת האמנות שהיא במישור אחד משהו גולמי ומוחשי, ובמישור אחר רעיון המחולל רגש, והמתח בין הקצוות הללו. ייתכן וכל הרישומים הללו אינם אלא אוסף של ניירות שערכו לא ברור. יכול להיות שזה פשוט זבל. אפשר להשליך את המחשבה הזו לכלל עיסוקה הכפייתי של האנושות באיסוף, מיון, ושמירה בספריות. בכיתה א' שמרתי יומן קטן עם שירים ורישומים. כשאני חושב על זה, היה זה ספר הרישומים הראשון שלי. כשלמדנו לכתוב בבית הספר היסודי, הייתי כותב הפוך באופן טבעי. גם אותיות כמו האות ל׳ שאמורים לכתוב באופן חריג מלמטה למעלה, כתבתי הפוך. בחופש הגדול, בין גיל ארבע-עשרה לחמש-עשרה, הרגשתי ששכחתי איך לכתוב בכתב גדולים ולימדתי את עצמי לכתוב מחדש. באותה תקופה חוויתי התפרצות של כתיבה אוטומטית. דפים מלאים קשקושים חסרי משמעות. מאוחר יותר גיליתי שיש זרם כזה  באמנות, אוטומטיזם ומוזיקה קונקרטית.                    עם תום הלימודים ניסיתי בצורה מודעת להמציא את עצמי כאמן. המקורות היסודיים בהם בחרתי להתמקד היו ספר התורה ומילון אבן שושן. בספר התורה מצאתי שפה נצחית, לב ואמונה, ובמילון אבן שושן ראיתי מופת של סדר, הגיון ותועלתנות. ניסיתי למצוא גשר ביניהם. אני שמאלי ויד שמאל שלי רושמת בצורה מאוד מדויקת. עברתי לרשום ביד ימין בניסיון להעיר משהו חופשי יותר, מתיילד. החלטתי לדגול באינפנטיליות. כך נולדו היצירות שאני מכנה ׳רישומלל׳. פצחתי במחקר חופשי של השפה העברית. עם התגייסותי לצבא, קיבלתי מאבא שלי מתנה – מכונת כתיבה. מלווה בחזיונות וחלומות סוריאליסטיים, פצחתי ברצף של כתיבה בהשראת דוד אבידן, יונה וולך, ביאליק, רחל המשוררת ודור הביט האמריקאי. רציתי ליצור ערבסקות, אריגים אינסופיים של מלל.

אני מגדיר את עצמי 'אמן עברי', ואני מנסה להבין מה זה אומר מתוך העשייה האמנותית בזמן ובמקום הזה. הכתיבה בעברית היא החלטה מודעת. בעברית יש משהו אחר שחשוב לי לשמור עליו. העברית נמצאת בסכנה מתמדת. יש הרבה אויבים לשפה העברית. אני מזדהה עם האינדיאנים שרוצים לשמר את התרבות שלהם. אני מעוניין לשחרר את השפה ככל הניתן ממגבלות ההיגיון שנכפות עליה. במובן זה, אני רואה קשר ישיר למסורות דאדאיסטיות של ראשית המאה העשרים. בעיניי, ספר התורה הוא הטקסט האוונגרדי ביותר שנכתב אי פעם. יש לשפה כוח לפקוד עלינו אותנו לפעול ולחשוב בדרך מסוימת. יש השפעה לדברים שאנו אומרים. בתורת הסוד היהודית העולם נברא מתוך השפה ולא להיפך. רישומים רבים שלי הם יציר-כלאיים של רישום ומלל. לעתים, מחליפים המלה והקו תפקידים – המלה תופיע במקום דימוי מצויר ולהיפך. בניגוד לשפות לועזיות, העברית המקראית היא שפה מהותית, היא אינה סימון של הדברים אלא הדברים עצמם מורכבים מאותיות ומלים, בדומה לתפיסת האטום המקבילה בעולם המדע. יש הקשרים בין מלים, תורה שלמה ממנה אני יודע מעט מאוד. זה חיבור שאני יכול לחוש אותו אך ורק בעברית. היכולת להרכיב ממספר מועט של אותיות אינספור שילובים. מלה יסודית כמו ׳לחם׳, הופכת במהרה לחמלה, או חלום".

(הערה: כל ההדגשות בטקסט הן של האוצרת)  
אפי גן