2017

תערוכות חורף 4.2017 – 1.2017

שולה קבו

‘שמע’ 

שולה קובו עובדת מזה כ-20 שנים בטכניקה שפיתחה תוך כדי הדבקה \ תפירה \ חיבור של חרוזים , פייטים ודומיהם על משטחים. לעיתים בדים, לעיתים מצעי עץ. האפקט החזותי מהפנט וקורא להתקרב, תוצר של עבודה עמלנית ומפרכת.
העבודה עשויה עיגול ועליו ערבסקה עיטורית המזכירה דגם קישוטי של מבנים וכתבי קודש אסלאמיים. בתקופה המודרנית משמשת הערבסקה דוגמה ליחס שווה בין דימוי לרקע, כלומר כצורה לביטול היררכיות. במרכזו של העיגול כתובה המילה ‘שמע’ בתעתיק ערבי. מילה המרפררת באופן מידי לתפילת ‘שמע ישראל’ (1) ובמופעה הערבי היא הופכת לטעונה באופן חדש, אפשר פרדוקסלי אפשר ההיפך מכך- מאחד, בכל מקרה נוצרת אצל הצופה סוג של הזרה. ‘שמע’ היא גם פעולה פסיבית הנמצאת בבסיס תקשורת בין אנשים. ההנחה המובלעת היא שאם נשמע נוכל להגיב, להמשיך לשוחח, אולי אפילו לסתור את דברי השני. אבל מרביתנו מנועים מלהבין את התעתיק הערבי. מילה עברית בתעתיק ערבי בעצם מספרת את סיפורה הבלתי אפשרי של תקשורת בשפה.(2)

שתי השפות העברית והערבית הן יותר משפות שכנות. שתיהן שפות שמיות ממקור משותף ובאופן פתייני משהו, אנחנו מתקרבים אל עבודה שהשפה העברית- ערבית נסתרת מאתנו ועל כן אינה מאפשרת את מהות השפה- תקשורת בין אנשים.

1 פסוק בספר דברים: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” (ו’, ד), הנתפס כהצהרת האמונה הבסיסית ביותר, ולכן נאמר בהזדמנויות שונות, אצל המאמין בכל בוקר וערב בקריאת שמע וכן לפני השינה אבל גם במקרים של מוות. במוצאי יום כיפור נהוג לומר את פסוק שמע ישראל בסיום תפילת נעילה. מבחינת תוכנו, זוהי קריאה לעם ישראל להכיר באלוהותו של ה’ ובהיותו אחד ויחיד (כתפיסת המונותאיזם).

2 ראוי להתייחס להערה: ‘היצירות תוצאה של עבודה עמלנית מפרכת והן תיתפסנה בראייה ראשונית, כפאסדה שטחית בעלת אפקט רדוד, הממוקמת בציר האמנות על גבול הקיטש. בצפייה ממושכת יותר, תתחלף פסאדה זו לבעלת מורכבות עומק וענין” מתוך קטלוג ‘מלאכת נשים’ ( 2016 הגלריה העירונית רעננה, אוצרת: ארנה פיכמן)בה הציגה שולה קובו מעבודותיה.

רותם מקרית גת

רישומלל

עבודתו של רותם בגלריה מתהווה לפני ובמהלך התערוכה. דרך השיחות שניהלנו לאורך החודשים האחרונים, מתבהר יחסו המורכב והייחודי לשפה העברית.
“אני כותב מלים על קיר וזה כמו לשהות בתוך תודעה יומנית שכולה השפה העברית, אך העברית שבורה ומרוסקת. מבחינה צורנית זה נראה מעט שברירי, פגום ופגיע ואני מרגיש שזה המקום שהשפה נמצאת בו. שרירותיות מגדל השן של שפת האקדמיה וניתוקה מהעם, ומצד שני הפער גדול בין עברית מדוברת ללשון תקנית. הרישומים מכילים פרטים שאני אוסף ומתעד – ציטוטים שאני שומע ברחוב, באוטובוסים, וגם מלים שמעניין אותי לפרק ולחקור. ייתכן וכל הרישומים הללו אינם אלא אוסף של ניירות שערכו לא ברור. אפשר להשליך את המחשבה הזו לכלל עיסוקה הכפייתי של האנושות באיסוף, מיון, ושמירה בספריות.
אני שמאלי ויד שמאל שלי רושמת בצורה מאוד מדויקת. עברתי לרשום ביד ימין בניסיון להעיר משהו חופשי יותר, מתיילד. החלטתי לדגול באינפנטיליות. כך נולדו היצירות שאני מכנה ׳רישומלל׳. אני מגדיר את עצמי ‘אמן עברי’, ואני מנסה להבין מה זה אומר מתוך העשייה האמנותית בזמן ובמקום הזה. בעברית יש משהו אחר שחשוב לי לשמור עליו. העברית נמצאת בסכנה מתמדת. יש הרבה אויבים לשפה העברית. אני מעוניין לשחרר את השפה ככל הניתן ממגבלות ההיגיון שנכפות עליה. יש לשפה כוח לפקוד עלינו אותנו לפעול ולחשוב בדרך מסוימת.
יש השפעה לדברים שאנו אומרים. בתורת הסוד היהודית העולם נברא מתוך השפה ולא להיפך. רישומים רבים שלי הם יציר-כלאיים של רישום ומלל. לעתים, מחליפים המלה והקו תפקידים. בניגוד לשפות לועזיות, העברית המקראית היא שפה מהותית, היא אינה סימון של הדברים אלא הדברים עצמם מורכבים מאותיות ומלים, בדומה לתפיסת האטום המקבילה בעולם המדע. זה חיבור שאני יכול לחוש אותו אך ורק בעברית. היכולת להרכיב ממספר מועט של אותיות אינספור שילובים.

מיכאל בן אבו

מיהות

מיכאל בן אבו- איש רוח, אדמה, מילים, ציור, רישום ואובייקטים אמנותיים, מאפשר ‘מכתש קטן’ אל שכבות מרובדות, ‘חלון גיאולוגי’ ממנו המתבונן יכול להתחבר, להוציא דברים מהקשרם, או לחילופין להביא אליהן הקשרים חדשים.
העבודות המוצגות בתערוכה נושאות אותיות ומילים בעברית, צבע, טקסטורה ומצעים משתנים ונעות על הטווח שבין הפיזי לרוחני, בין הממשי למטאפורי, תוך הדהוד ושיח עם עבודות ציור מכוננות ומסורת ציור ישראלית. ‘מיהות’: שם התערוכה הוא כשם שיר שכתב (המושמע ומוצג בתערוכה). מילה מקורית המחברת את ‘מי’ אל ‘מהות’. השיר מתחיל בהתייחסות אל עצמו, כמי שהתחנך במושב, אצל אם מרוקאית שדיברה שתי שפות ואח”כ בעבודתו כשליח חינוכי בקהילה היהודית של סלוניקי (יוון) שם למד את שפת הוגי העת העתיקה. ב’מיהותו’ מיכאל מחובר ושואל, מחובר ומפקפק- עוסק ב’מיהות’. ‘אנני’ היא הצהרה אמנותית העוסקת באלם, בנוכחות, בהנכחה ובכאב. בביטוייה החזותי היא הצהרה, ומספרת בסב-טקסט שלה ‘סיפור חדש’ המודע לשכבות שמתחתיו ומתכתב איתן.
הצהרה פונטית צנועה עד כאב, שחור על גבי לבן ואח”כ בצהוב- אוקר כצבע גוף. הצהרה המתכתבת עם ‘הנני’ המקראי כמו גם עם עבודתו האייקונית של האמן מיכאל סגן- כהן. בעוד סגן-כהן מקפיד על טיפוגרפיה מקראית מדויקת ככל האפשר, אצל בן אבו הטיפוגרפיה נוצרת במקביל באמצעות היד, ומטופלת במחשב, מודפסת ואח”כ מטופלת שוב על ידי היד. מהותה הוא היפוך של מה שאוחזת מתחתיה, ככתב ידו של ילד- ראשית כתיבה בכתב ראי. שלא כסגן כהן הקפיד מיכאל והוסיף תאריך עברי בצד ימין למטה. היעדרות ואילמות, אבל גם הנכחה והוסיף מניין שנותינו על פי היהדות. שולחנות תצוגה גדולים במרכז החדר מכילים מבחר מספרי אמן , מחברות רישום וכתיבה המלוות את מיכאל בכל תחנות חייו. בכולן הגיגים, רשמים, חוויות, מאמרים, מילים נבחרות, אותיות, עדות לקשר היוצא דופן שלו אל השפה העברית,
ממנה הוא יוצא ואיליה הוא חוזר. 1 כמו “וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי” (ברא’ כ”ב) 2 מיכאל סגן- כהן: הנני, 1978, דפוס בלט וצבעי אקריליק על נייר, 36\ 27 ס”מ. על עבודה זו כתב דוד הד כי “היא משתייכת לקבוצת הביטויים המכונים בפילוסופיה ‘אינדקסיקליים’ אותם ביטויים לשוניים, שהקשר הבעתם קובע את משמעותם. מילים המורות על מי שמביע אותן, על המקום והשעה שבה הן מובעות… ביטוי אינדקסיקלי כפול או משולש שכן הוא מצביע גם על זהות המביע וגם על המקום והזמן שהביטוי מובע בהם. זהותו של הסובייקט הניצב מאחורי הנוכחות נקבעת כאן על ידי האמן בחתימת ידו בתחתית הציור, חתימה שבמקרה זה, באופן מובהק, היא חלק האינטגרלי מהמתואר בו”.

גלית אלוש

‘אני רואה’ je vois 

עבודותיה של גלית אלוש אניגמטיות במובן אחד ומספקות חוויה עיצובית, ויזואלית ומורכבת מצד שני. אנחנו נעים או ניצבים מול או בין גופים תלת ממדיים, בעלי נפח אבל בה בשעה אווריריים.
לעיתים צפות אותיות או מתבררים חללים הנראים כאותיות. בעזרת מראות וחומר מבריק, אנחנו משתקפים ומכפילים את דמותנו לפנינו. זוג מילים ‘אני רואה’ – מכריז על מה שהעין כבר רואה. מה ‘אני רואה’ ? אני רואה, במובן של ‘אני מבינה’, je vois במובן של I see “בחדר שלוש הצבות הקשורות ביניהם . 2 אובייקטים היברידיים הנושאים מראות גדולות יחסית נושאים מעין זרוע מקושתת הקשורה אל כיפה וירטואלית, בלתי נראית. הזרוע העשויה דבק חם מתחילה כמשהו הנושא כובד, משקל ונוכחות והופכת להיות משהו פואטי, קטן ודק, עליו כתוב ‘אני רואה’ והוא משתקף במראה. הזרוע מטאפורית לתקשורת שלי עם העולם וזה הדבק החם, ולא שפה כזו או אחרת. זו השפה, ההופעה שלי- בעולם האמנות. חשוב לי הרעיון של בלבול העין – אנשים נמוכים או ילדים יצטרכו להגביה את המבט, אנשים גבוהים יצטרכו להנמיך את המבט ואז המיצב הופך לאינטראקטיבי. הסיבה שבחרתי ב-2 גופים מקבילים וכמעט באותו הגודל, הוא כדי לסמן את הדו-לשוניות בה אני חיה.
הצבה אחרת היא גוף תאורה קטן, עשוי דבק חם ואותיות י, ר, ו ,ה, נ ובחור שנוצר באמצע מופיעה האות א’. אלו האותיות המרכיבות את ‘אני רואה’ . האור- מרצד ומעומעם ומבחינה זו הוא מטפורה לנשימה, למשהו חי. חציו אפור וחציו שקוף וקו אופקי חוצה את הקיר לשניים- ממחיש ומדגיש את חלוקת היום שלי: חציו בעברית, חציו בצרפתית. הצבה נוספת היא ה’רסיסים’- מבחינתי זהו זיקוק של הצורה הבאה לידי ביטוי. סוג של עין או חלוק נחל המורכב ממראה קטנה ודבק חם. צורה הגדולה היא כאותן הקטנות בבחינת חזרתיות בבחינת פרקטלים- עותקים מוקטנים של צורה גיאומטרית מורכבת. הבסיס הוא מראה, ההשתקפות היא פנימה והחוצה. חלק מהעבודה הוא עם מראה קטנה וחלק בלעדיה. דבר שמבלבל את העין- איפה יש מראה ואיפה היא איננה. מבחינתי המציאות נכנסת פנימה אל העבודה וממנה החוצה. מבחינתי שפה- היא ניואנסים של כוונות שהולכות לאיבוד כשאנחנו איננו עם שפת-אם, עם העברית. ברגע שאני חושבת בעברית- ומתרגמת לצרפתית כל כך הרבה ניואנסים הולכים לאיבוד.” (הנ”ל ציטוטים מתוך שיחות עם גלית במהלך הכנת המיצב לתערוכה)
גלית אלוש בוגרת לימודי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון (2004), נודעה בעשרות תערוכות בהן השתתפה בצרפת ובארץ בעבודה עם חומרים תרמו-פלסטיים המשתנים עם חום ובעיקר בעבודתה עם ‘דבק חם’. החומר מתקפל ואינו נשבר, מחבר והופך מטאפורי למה שמחבר בין כאן לשם. בין העברית לצרפתית, בין שפה (עברית) בה היא מדברת בבית עם ביתה בת ה-6 ועם בן זוגה, לבין שפה (צרפתית) ששלושתם דוברים מחוץ לבית. העברית היא שפת-אם המכילה את הניואנסים. בשפה השנייה היא נעה מטבעו של מקום מגוריה. מה עושה ההיברידיות הזו של שתי שפות מקבילות- למחשבה, לפעולה, לבחירה בחומר, לבחירת היצירה? מה מידת ההשפעה של שפה אחת על שפה אחרת, או על היוצר בשפה? העבודה שנעשתה במיוחד לחלל הגלריה ולתערוכה היא מיצב המכריח את הצופה לחוות. הצופה חייב לזוז, ללכת, להשתנות או לעשות פעולה כדי לחוות את המיצב. ברגע שאדם נוקט פעולה כלשהיא ולא רק בצורה פסיבית, העבודה משפיעה עליו במודע או שלא במודע.

לימור יוסיפוביץ

‘ חוט גורל ‘ 

ה’מוירות’  היו שלוש אחיות אשר יצגו את הגורל במיתולוגיה היוונית. שלוש האחיות שלטו בגורל כל חי, כאשר גורלו של האדם נקבע על ידי “חוט הגורל” המייצג את מנת החיים לה הוא זכה.

‘הטווה’- טוותה את חוט הגורל, ‘מטילת הגורל’ קבעה את אורכו והשלישית החליטה על אופן מותו של האדם וגזרה את החוט המיוחד שיש לכל חי בהתאם לאורך שנקבע לו. גזירתו של החוט הביאה למותו של האדם. העבודה של לימור יוסיפוביץ בנויה 3 חלקים כשחוט האדום וקופסא תלת ממדית משותפת לשלושתם.

• עובר – קופסה עשויה עץ מסמרים וחוטי מתכת דקים הנמתחים בשתי וערב וביניהם מרחף חוט אדום היוצר צורת העובר. עובר המרחף בין שמיים וארץ. גודלו פרופורציונאלי (הראש גדול מהגוף) ואפשר לזהות ידיים ורגליים.

אותיות ע,ב,ר מרחפות בחלל קופסה העשויה עץ אשר שתיים מדפנותיה מאורכות, עשויות פרספקס מחורר. בתוך הקופסה חוטי מתכת דקים בשתי וערב ואותיות ע.ב.ר אדומות מרחפות, גדולות מהאותיות האחרות שמסביבן ו, י, ת, מ, איתן אפשר ליצור מילים שונות מכיוונים שונים. האותיות עשויות מתכת והצופה יכול להסתובב סביב העבודה ו’להרכיב’ מילים: עבר, עברית, עברי, עובר, עבר, מעבר..

• התפוררות. מעמד עשוי עץ ובו חוטי ניילון המתוחים לאורכו ורק החוט האמצעי – לב העבודה, אדום. החוט היחיד שאינו קשור וניתן להזזה= חוט החיים \ סוף החיים. בין ההתפוררות שהיא סוף אל העובר בבחינת התחלת החיים- נמצאת, פועלת , מרחפת, מורכבת השפה העברית.

המיצבים מזמנים מפגש עם עץ לא מעובד, עבודת פטיש ומסמרים, חוטים נמתחים ואריגה באמצעות חוט אדום וחוט מתכת והם מזכירים מסורת אריגה המתקיימת לאורך אלפי שנים. מאידך לפנינו עבודה מקורית, יחידאית, בעלת תוצאה אניגמטית, ייצוגית במהותה (ולא שימושית כאריגה הקלאסית) ועכשווית. לאריגה של לימור יוסיפוביץ יש את האיכויות של אמנות קדומה המתקשרת עם ההווה. העבודות המובחנות אחת מהאחרת מתגבשות לשפת מבע היברידית, מורכבת, תלת ממדית הניתנת לקריאה כמהלך של ‘חוט גורל’.

נגן וידאו

2017

תערוכות חורף 20.4.17 – 14.1.17

שולה קובו

‘שמע’

שולה קובו עובדת מזה כ-20 שנים בטכניקה שפיתחה תוך כדי הדבקה \ תפירה \ חיבור של חרוזים , פייטים ודומיהם על משטחים. לעיתים בדים, לעיתים מצעי עץ. האפקט החזותי מהפנט וקורא להתקרב, תוצר של עבודה עמלנית ומפרכת. העבודה עשויה עיגול ועליו ערבסקה עיטורית המזכירה דגם קישוטי של מבנים וכתבי קודש אסלאמיים. בתקופה המודרנית משמשת הערבסקה דוגמה ליחס שווה בין דימוי לרקע, כלומר כצורה לביטול היררכיות. במרכזו של העיגול כתובה המילה ‘שמע’ בתעתיק ערבי. מילה המרפררת באופן מידי לתפילת ‘שמע ישראל’ (1) ובמופעה הערבי היא הופכת לטעונה באופן חדש, אפשר פרדוקסלי אפשר ההיפך מכך- מאחד, בכל מקרה נוצרת אצל הצופה סוג של הזרה. ‘שמע’ היא גם פעולה פסיבית הנמצאת בבסיס תקשורת בין אנשים. ההנחה המובלעת היא שאם נשמע נוכל להגיב, להמשיך לשוחח, אולי אפילו לסתור את דברי השני. אבל מרביתנו מנועים מלהבין את התעתיק הערבי. מילה עברית בתעתיק ערבי בעצם מספרת את סיפורה הבלתי אפשרי של תקשורת בשפה. שתי השפות העברית והערבית הן יותר משפות שכנות. שתיהן שפות שמיות ממקור משותף ובאופן פתייני משהו, אנחנו מתקרבים אל עבודה שהשפה העברית- ערבית נסתרת מאתנו ועל כן אינה מאפשרת את מהות השפה- תקשורת בין אנשים. (2)

1 פסוק בספר דברים: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” (ו’, ד), הנתפס כהצהרת האמונה הבסיסית ביותר, ולכן נאמר בהזדמנויות שונות, אצל המאמין בכל בוקר וערב בקריאת שמע וכן לפני השינה אבל גם במקרים של מוות. במוצאי יום כיפור נהוג לומר את פסוק שמע ישראל בסיום תפילת נעילה. מבחינת תוכנו, זוהי קריאה לעם ישראל להכיר באלוהותו של ה’ ובהיותו אחד ויחיד (כתפיסת המונותאיזם).

2 ראוי להתייחס להערה: ‘היצירות תוצאה של עבודה עמלנית מפרכת והן תיתפסנה בראייה ראשונית, כפאסדה שטחית בעלת אפקט רדוד, הממוקמת בציר האמנות על גבול הקיטש. בצפייה ממושכת יותר, תתחלף פסאדה זו לבעלת מורכבות עומק וענין” מתוך קטלוג ‘מלאכת נשים’ ( 2016 הגלריה העירונית רעננה, אוצרת: ארנה פיכמן)בה הציגה שולה קובו מעבודותיה.

רותם מקרית גת

רישומלל

עבודתו של רותם בגלריה מתהווה לפני ובמהלך התערוכה. רותם ואני שוחחנו אודות נוכחות השפה העברית בעבודותיו. דרך השיחות שניהלנו לאורך החודשים האחרונים, מתבהר יחסו המורכב והייחודי לשפה העברית.

“אני כותב מלים על קיר, חדר מלא תכתובות, רשימות אקראיות מתקופות שונות. אני רואה בעיני רוחי כמות גדולה של יצירות בגדלים וטכניקות שונות, שהמאחד ביניהן הוא המלה הכתובה. מארג צפוף של מסמכים, כמו לשהות בתוך תודעה יומנית שכולה השפה העברית, אך העברית שבורה ומרוסקת. מבחינה צורנית זה נראה מעט שברירי, פגום ופגיע ואני מרגיש שזה המקום שהשפה נמצאת בו. מצד אחד, שרירותיות מגדל השן של שפת האקדמיה וניתוקה מהעם (למשל, החלטת האקדמיה להוסיף י’ נוספת למלה קרית גת, החלטה שרירותית שהעיר עצמה לא קיבלה עליה וגם אני לא. לעומת זאת, גופי תקשורת מקבלים את ההחלטה. בעיניי זה מבטא התנהגות כללית). מצד שני, פער גדול בין עברית מדוברת ללשון תקנית. מהיבט זה, רוב האנשים אנאלפביתים. הרישומים מכילים פרטים שאני אוסף ומתעד – ציטוטים שאני שומע ברחוב, באוטובוסים, וגם מלים שמעניין אותי לפרק ולחקור.

זמן רב ברצוני לעיין בארכיון. אני נוטה לתייק את המסמכים ולא להביט בהם יותר מדי. כחלק מתהליך הכנה לתערוכה שהצגתי בשם ׳עזבון האמן׳, הצצתי ברוב התיקיות וגיליתי חומרים רבים ששכחתי מקיומם, רישומי הכנה, רעיונות, רשימת מצאי של התחלות שנשארו מאחור. אני נמשך לחומרים האלה, אולי הם מזכירים לי מי הייתי ומה שהיה פעם, ואיננו. הייתי מעוניין לחקור מחדש את התיקיות הללו ולבחור מתוכן ״ציטוטים״ נבחרים שאתלה על הקיר, או אכתוב מחדש, כך שהתוצאה תהיה יצירה חדשה, שתיווצר במיוחד עבור חלל הגלריה, עם שפה פשוטה אחת, שהמכנה המשותף הוא חומרי ארכיון ישנים שביסודם המלה הכתובה. אינני יודע אם מחקר זה יהיה בגדר פעולה חופשית ללא תכנון, או פרי ארגון ועריכה קפדניים. אני מניח שזה יהיה שילוב של השניים. אולי אחלק את החלל כולו לגריד ושורות, כמו יומן, זה יכול להיות מבנה טוב שיאפשר בתוכו זרימה חופשית. אולי אתחיל במקום מסוים כמו פרק ראשון לפי סדר כרונולוגי, כותב מה שנראה לי ראוי וכך הלאה.

חשבתי על שם לתערוכה: סמל הזבל. זו מלה שאני אוהב מאוד. כילד, חלמתי להיות איש זבל וארכיאולוג. אני לא רואה בזבל משהו שלילי, זבל מדשן את האדמה. צירוף המלים סמל הזבל משלב בין גבוה ונמוך, נוכח ומופשט. משל ליצירת האמנות שהיא במישור אחד משהו גולמי ומוחשי, ובמישור אחר רעיון המחולל רגש, והמתח בין הקצוות הללו. ייתכן וכל הרישומים הללו אינם אלא אוסף של ניירות שערכו לא ברור. יכול להיות שזה פשוט זבל. אפשר להשליך את המחשבה הזו לכלל עיסוקה הכפייתי של האנושות באיסוף, מיון, ושמירה בספריות. בכיתה א’ שמרתי יומן קטן עם שירים ורישומים. כשאני חושב על זה, היה זה ספר הרישומים הראשון שלי. כשלמדנו לכתוב בבית הספר היסודי, הייתי כותב הפוך באופן טבעי. גם אותיות כמו האות ל׳ שאמורים לכתוב באופן חריג מלמטה למעלה, כתבתי הפוך. בחופש הגדול, בין גיל ארבע-עשרה לחמש-עשרה, הרגשתי ששכחתי איך לכתוב בכתב גדולים ולימדתי את עצמי לכתוב מחדש. באותה תקופה חוויתי התפרצות של כתיבה אוטומטית. דפים מלאים קשקושים חסרי משמעות. מאוחר יותר גיליתי שיש זרם כזה  באמנות, אוטומטיזם ומוזיקה קונקרטית.                    עם תום הלימודים ניסיתי בצורה מודעת להמציא את עצמי כאמן. המקורות היסודיים בהם בחרתי להתמקד היו ספר התורה ומילון אבן שושן. בספר התורה מצאתי שפה נצחית, לב ואמונה, ובמילון אבן שושן ראיתי מופת של סדר, הגיון ותועלתנות. ניסיתי למצוא גשר ביניהם.                                             אני שמאלי ויד שמאל שלי רושמת בצורה מאוד מדויקת. עברתי לרשום ביד ימין בניסיון להעיר משהו חופשי יותר, מתיילד. החלטתי לדגול באינפנטיליות. כך נולדו היצירות שאני מכנה ׳רישומלל׳. פצחתי במחקר חופשי של השפה העברית. עם התגייסותי לצבא, קיבלתי מאבא שלי מתנה – מכונת כתיבה. מלווה בחזיונות וחלומות סוריאליסטיים, פצחתי ברצף של כתיבה בהשראת דוד אבידן, יונה וולך, ביאליק, רחל המשוררת ודור הביט האמריקאי. רציתי ליצור ערבסקות, אריגים אינסופיים של מלל.

אני מגדיר את עצמי ‘אמן עברי’, ואני מנסה להבין מה זה אומר מתוך העשייה האמנותית בזמן ובמקום הזה. הכתיבה בעברית היא החלטה מודעת. בעברית יש משהו אחר שחשוב לי לשמור עליו. העברית נמצאת בסכנה מתמדת. יש הרבה אויבים לשפה העברית. אני מזדהה עם האינדיאנים שרוצים לשמר את התרבות שלהם. אני מעוניין לשחרר את השפה ככל הניתן ממגבלות ההיגיון שנכפות עליה. במובן זה, אני רואה קשר ישיר למסורות דאדאיסטיות של ראשית המאה העשרים. בעיניי, ספר התורה הוא הטקסט האוונגרדי ביותר שנכתב אי פעם. יש לשפה כוח לפקוד עלינו אותנו לפעול ולחשוב בדרך מסוימת. יש השפעה לדברים שאנו אומרים. בתורת הסוד היהודית העולם נברא מתוך השפה ולא להיפך. רישומים רבים שלי הם יציר-כלאיים של רישום ומלל. לעתים, מחליפים המלה והקו תפקידים – המלה תופיע במקום דימוי מצויר ולהיפך. בניגוד לשפות לועזיות, העברית המקראית היא שפה מהותית, היא אינה סימון של הדברים אלא הדברים עצמם מורכבים מאותיות ומלים, בדומה לתפיסת האטום המקבילה בעולם המדע. יש הקשרים בין מלים, תורה שלמה ממנה אני יודע מעט מאוד. זה חיבור שאני יכול לחוש אותו אך ורק בעברית. היכולת להרכיב ממספר מועט של אותיות אינספור שילובים. מלה יסודית כמו ׳לחם׳, הופכת במהרה לחמלה, או חלום”.

(הערה: כל ההדגשות בטקסט הן של האוצרת)  

מיכאל בן אבו

מיהות

מיכאל בן אבו- איש רוח, אדמה, מילים, ציור, רישום ואובייקטים אמנותיים, מאפשר ‘מכתש קטן’ אל שכבות מרובדות, ‘חלון גיאולוגי’ ממנו המתבונן יכול להתחבר, להוציא דברים מהקשרם, או לחילופין להביא אליהן הקשרים חדשים. העבודות המוצגות בתערוכה נושאות אותיות ומילים בעברית, צבע, טקסטורה ומצעים משתנים ונעות על הטווח שבין הפיזי לרוחני, בין הממשי למטאפורי, תוך הדהוד ושיח עם עבודות ציור מכוננות ומסורת ציור ישראלית.

‘מיהות’: שם התערוכה הוא כשם שיר שכתב (המושמע ומוצג בתערוכה). מילה מקורית המחברת את ‘מי’ אל ‘מהות’. השיר מתחיל בהתייחסות אל עצמו, כמי שהתחנך במושב, אצל אם מרוקאית שדיברה שתי שפות ואח”כ בעבודתו כשליח חינוכי בקהילה היהודית של  סלוניקי (יוון) שם למד את שפת הוגי העת העתיקה. ב’מיהותו’ מיכאל דובר שפות שונות אך מחובר אל הארץ, מקורותיה, רוחניותה ואדמתה. מחובר ושואל, מחובר ומפקפק- עוסק ב’מיהות’.

‘אנני’ היא הצהרה אמנותית העוסקת באלם, בנוכחות, בהנכחה ובכאב (ובעצם הופעתה תסבול תמיד מעודפות הקשרים), עד שהיא כמעט מאיינת את נוכחותה המוחשית של המילה הכתובה. בביטוייה החזותי- ‘אנני’ היא הצהרה, ומספרת בסב-טקסט שלה ‘סיפור חדש’ המודע לשכבות שמתחתיו ומתכתב איתן. הצהרה פונטית צנועה עד כאב, שחור על גבי לבן ואח”כ בצהוב- אוקר כצבע גוף (צבעים הטעונים בשלל הקשרים), הצהרה המתכתבת עם ‘הנני’ המקראי (1) , כמו גם עם עבודתו האייקונית של האמן מיכאל סגן- כהן (2).  ‘אנני’ של בן אבו מופיעה בכתיב חסר המחסיר את האות י’ (שם השם ובכך מאיין את הנוכח \ עצמו), עם דגש נוסף, בכתיב מקראי (ככתיבתו של סגן-כהן), אבל בעוד סגן-כהן מקפיד על טיפוגרפיה מקראית מדויקת ככל האפשר, אצל בן אבו הטיפוגרפיה נוצרת במקביל באמצעות היד, ומטופלת במחשב, מודפסת ואח”כ מטופלת שוב על ידי היד. גובהן של האותיות אינו אחיד ומנכיח את חותם כתב ידו. מתקיימת רמיזה למקראי, אבל העיקר הוא היות המילה היפוך: היפוך מ’הנני’ וכתובה בכתב ראי. מהותה הוא היפוך של מה שאוחזת מתחתיה, ככתב ידו של ילד- ראשית כתיבה בכתב ראי. ניתוקה מההקשר המקראי יכול לרמוז לכך שהאמן פונה אל הצופה ומכריז באופן הפוך על נוכחותו, דיוקן עצמי- נטול דימוי. מיכאל בחר במילה, הוציאה מהקשרה, הגדיל והציג אותה במסגרת, יצר סימני ניקוד והטעמה והוסיף את חתימתו כחלק מהתפלמסותו ותאריך עשייתה משמאל למטה. הוא הקפיד והוסיף תאריך עברי (ושלא כסגן כהן- בצד ימין למטה)- היעדרות ואילמות, אבל גם הנכחה והוסיף מניין שנותינו על פי היהדות.

מיכאל – חלק גדול מהעבודות עוסקות אטימולוגית בשם ‘מיכאל’. האמן  מפרק את המילה, מוליך אותה קדימה ואחור, כפלינדרום, בכתב ראי, או בכתיב חסר- וזאת להעיד על הכוח העצום שהוא מוצא במילה הנאמרת ובכתובה. שמו של אדם (גזירה, בחירה או גורל), קובע בעיניו מהלכים עבור הנושא אותו. במובן זה ממשיך מיכאל את מסורת העיסוק בפלינדרום שהיה מקובל אצל משוררי ‘תור הזהב’ בספרד, חלק מההתפלמסות עם התרבות היהודית, דיוקנה\ דיוקנו.                                                           

בכל אחת מחמש עבודות ציוריות גדולות התלויות על קיר הגלריה, אות אחת משמו וציור אחד נוסף ובו דימוי של שושנה ( המסמלת בקבלה את עם ישראל). כל אחד מהציורים אוחז גם הקשר ציורי מופשט וסמוי אל עבודותיו של משה קופפרמן (3). בעבודות אלו מפרק ובונה מחדש מיכאל את שמו. האותיות מסתתרות מתחת לשכבות צבע, כשבכה מעליהן ומתחתן.

שולחנות תצוגה גדולים במרכז החדר מכילים מבחר מספרי אמן , מחברות רישום וכתיבה המלוות את מיכאל בכל תחנות חייו. בכולן הגיגים, רשמים, חוויות, מאמרים, מילים נבחרות, אותיות, עדות לקשר היוצא דופן שלו אל השפה העברית, ממנה הוא יוצא ואיליה הוא חוזר.

(1) כמו “וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי” (ברא’ כ”ב)

(2) מיכאל סגן- כהן: הנני, 1978, דפוס בלט וצבעי אקריליק על נייר, 36\ 27 ס”מ.                                        על עבודה זו כתב דוד הד כי “היא משתייכת לקבוצת הביטויים המכונים בפילוסופיה ‘אינדקסיקליים’ אותם ביטויים לשוניים, שהקשר הבעתם קובע את משמעותם. מילים המורות על מי שמביע אותן, על המקום והשעה שבה הן מובעות… ביטוי אינדקסיקלי כפול או משולש שכן הוא מצביע גם על זהות המביע וגם על המקום והזמן שהביטוי מובע בהם. זהותו של הסובייקט הניצב מאחורי הנוכחות נקבעת כאן על ידי האמן בחתימת ידו בתחתית הציור, חתימה שבמקרה זה, באופן מובהק, היא חלק האינטגרלי מהמתואר בו”.

(3) משה קופפרמן (1926 – 2003) חתן פרס ישראל לציור. אצל קופפרמן נדרש ריכוז ומאמץ בכדי לפענח את עבודותיו. יצירתו מבוססת על דפוסים קבועים שאינם משאירים מקום למקריות. ציוריו המופשטים, חמורי הסבר בנויים שכבות על גבי שכבות, במשיכות מכחול מדודות של ציור ומחיקה, כשהצורות נעות בין קווים מקבילים, רשת, קווים מתפתלים ועוד.

גלית אלוש

‘אני רואה’ je vois \

עבודותיה של גלית אלוש אניגמטיות במובן אחד ומספקות חוויה עיצובית, ויזואלית ומורכבת מצד שני.  אנחנו נעים או ניצבים מול או בין גופים תלת ממדיים, בעלי נפח אבל בה בשעה אווריריים. לעיתים צפות אותיות או מתבררים חללים הנראים כאותיות. בעזרת מראות וחומר מבריק, אנחנו משתקפים ומכפילים את דמותנו לפנינו. זוג מילים ‘אני רואה’ – מכריז על מה שהעין כבר רואה.

מה ‘אני רואה’ ?

אני רואה, במובן של ‘אני מבינה’, je vois  במובן של I see

“בחדר שלוש הצבות הקשורות ביניהם . 2 אובייקטים היברידיים הנושאים מראות גדולות יחסית נושאים מעין זרוע מקושתת הקשורה אל כיפה וירטואלית, בלתי נראית. הזרוע העשויה דבק חם מתחילה כמשהו הנושא כובד, משקל ונוכחות והופכת להיות משהו פואטי, קטן ודק, עליו כתוב ‘אני רואה’ והוא משתקף במראה. הזרוע מטאפורית לתקשורת שלי עם העולם וזה הדבק החם, ולא שפה חשוב לי הרעיון של בלבול העין – אנשים נמוכים או ילדים  יצטרכו להגביה את המבט, אנשים גבוהים יצטרכו להנמיך את המבט ואז המיצב הופך לאינטראקטיבי. הסיבה שבחרתי ב-2 גופים מקבילים וכמעט באותו הגודל, הוא כדי לסמן  את הדו-לשוניות בה אני חיה.                                            הצבה אחרת היא גוף תאורה קטן, עשוי דבק חם ואותיות י, ר, ו ,ה, נ  ובחור שנוצר באמצע מופיעה האות א’. אלו האותיות המרכיבות את  ‘אני רואה’ . האור-  מרצד ומעומעם ומבחינה זו הוא  מטפורה לנשימה, למשהו חי. חציו אפור וחציו  שקוף וקו אופקי חוצה את הקיר לשניים- ממחיש ומדגיש את חלוקת היום שלי: חציו  בעברית, חציו בצרפתית. הצבה נוספת היא ה’רסיסים’- מבחינתי זהו זיקוק של הצורה הבאה לידי ביטוי. סוג של עין או חלוק נחל המורכב ממראה קטנה ודבק חם. צורה הגדולה היא כאותן הקטנות בבחינת חזרתיות  בבחינת פרקטלים- עותקים מוקטנים של צורה גיאומטרית מורכבת.  הבסיס הוא מראה, ההשתקפות היא פנימה והחוצה. חלק מהעבודה הוא עם מראה קטנה וחלק בלעדיה. דבר שמבלבל את העין- איפה יש מראה ואיפה היא איננה. מבחינתי  המציאות נכנסת פנימה אל העבודה וממנה החוצה. מבחינתי שפה- היא ניואנסים של כוונות שהולכות לאיבוד כשאנחנו איננו עם שפת-אם, עם העברית. ברגע שאני חושבת בעברית- ומתרגמת לצרפתית כל כך הרבה ניואנסים הולכים לאיבוד.”  

(הנ”ל ציטוטים מתוך שיחות עם גלית במהלך הכנת המיצב לתערוכה)   

גלית אלוש בוגרת לימודי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון (2004), נודעה בעשרות תערוכות בהן השתתפה בצרפת ובארץ בעבודה עם חומרים תרמו-פלסטיים המשתנים עם חום ובעיקר בעבודתה עם ‘דבק חם’.  החומר מתקפל ואינו נשבר, מחבר והופך מטאפורי למה שמחבר בין כאן לשם. בין העברית לצרפתית, בין שפה (עברית) בה היא מדברת בבית עם ביתה בת ה-6 ועם בן זוגה, לבין שפה (צרפתית) ששלושתם דוברים מחוץ לבית. העברית היא שפת-אם המכילה את הניואנסים. בשפה השנייה היא נעה מטבעו של מקום מגוריה.

מה עושה ההיברידיות הזו של שתי שפות מקבילות- למחשבה, לפעולה, לבחירה בחומר, לבחירת היצירה? מה מידת ההשפעה של שפה אחת על שפה אחרת, או על היוצר בשפה?

העבודה שנעשתה במיוחד לחלל הגלריה ולתערוכה היא מיצב המכריח את הצופה לחוות. הצופה חייב לזוז, ללכת, להשתנות או לעשות פעולה כדי לחוות את המיצב. ברגע שאדם נוקט פעולה כלשהיא ולא רק בצורה פסיבית, העבודה משפיעה עליו במודע או שלא במודע.

 

לימור יוסיפוביץ

‘חוט גורל’ 

ה’מוירות’  היו שלוש אחיות אשר יצגו את הגורל במיתולוגיה היוונית. שלוש האחיות שלטו בגורל כל חי, כאשר גורלו של האדם נקבע על ידי “חוט הגורל” המייצג את מנת החיים לה הוא זכה.  

‘הטווה’- טוותה את חוט הגורל, ‘מטילת הגורל’ קבעה את אורכו והשלישית החליטה על אופן מותו של האדם וגזרה את החוט המיוחד שיש לכל חי בהתאם לאורך שנקבע לו. גזירתו של החוט הביאה למותו של האדם.  העבודה של לימור יוסיפוביץ בנויה 3 חלקים כשחוט האדום וקופסא תלת ממדית משותפת לשלושתם.

  • עובר- קופסה עשויה עץ מסמרים וחוטי מתכת דקים הנמתחים בשתי וערב וביניהם מרחף חוט אדום היוצר צורת העובר. עובר המרחף בין שמיים וארץ. גודלו פרופורציונאלי (הראש גדול מהגוף) ואפשר לזהות ידיים ורגליים.
  • אותיות ע,ב,ר מרחפות בחלל קופסה העשויה עץ אשר שתיים מדפנותיה מאורכות, עשויות פרספקס מחורר. בתוך הקופסה חוטי מתכת דקים בשתי וערב ואותיות ע.ב.ר אדומות מרחפות, גדולות מהאותיות האחרות שמסביבן  ו, י, ת, מ, איתן אפשר ליצור מילים שונות מכיוונים שונים. האותיות עשויות מתכת והצופה יכול להסתובב סביב העבודה ו’להרכיב’ מילים:  עבר, עברית, עברי, עובר, עבר, מעבר..
  • התפוררות. מעמד עשוי עץ ובו חוטי ניילון המתוחים לאורכו ורק החוט האמצעי – לב העבודה, אדום. החוט היחיד שאינו קשור וניתן להזזה= חוט החיים \ סוף החיים.      

 

בין ההתפוררות שהיא סוף אל העובר בבחינת התחלת החיים- נמצאת, פועלת , מרחפת, מורכבת השפה העברית.

המיצבים מזמנים מפגש עם עץ לא מעובד, עבודת פטיש ומסמרים, חוטים נמתחים ואריגה באמצעות חוט אדום וחוט מתכת והם מזכירים מסורת אריגה המתקיימת לאורך אלפי שנים. מאידך לפנינו עבודה מקורית, יחידאית, בעלת תוצאה אניגמטית, ייצוגית במהותה (ולא שימושית כאריגה הקלאסית) ועכשווית. לאריגה של לימור יוסיפוביץ יש את האיכויות של אמנות קדומה המתקשרת עם ההווה. העבודות המובחנות אחת מהאחרת מתגבשות לשפת מבע היברידית, מורכבת, תלת ממדית הניתנת לקריאה כמהלך של ‘חוט גורל’.

לימור_יוסיפוביץ