גמרתי אומר על אף הדקירות
למצוא יופי ברקמת החיים
לפתוח סדק, לפעור חלון
להרים את מכסה המקלט
לתת לחיים לזלוג פנימה
ולצאת

איתמר שגיא, מעצב טקסטיל, אמן רקמה, רוקם חיים. את שדה פעולתו הוא מכנה ‘רקמה ישראלית חדשה’. שפת הביטוי האישית מטעינה את העבודות בגורם סיפורי. באופן זה נעשית הסטה של תפקודה הקלאסי של הרקמה מקישוט גרידא אל העמוק והאישי, וזאת “כזרם ישראלי תרבותי חדש”. 1 עבודת הטקסטיל והרקמה של שגיא נשענות על מקורות תרבות יהודית, תרבות עכשווית, ישראליות, על תרבות רקמה עתיקה ועל האישי והפרטי.
חדר התערוכה מציף את המתבונן בעושר צבעוני. חופת עלים נשפכת מן הגובה אל הרצפה ומזמינה לבוא בשעריה, עשויה אלפי עלים בבחינת סימן ל’יהודי נודד’, צמח ילדות מגינת הבית, הנושא במשמעויותיו הסמליות גם את האמן הרוקם. כיהודי הנודד הוא נאלץ לשתול עצמו בכל פעם מחדש במקום אחר, בדירה אחרת. נודד עם ‘הפקאלע’ הפרטית ומאידך כצמח הוא קיים, נוכח, משתרש ומצמיח עליו בכל מקום, חסר שורש או מכה שורש.
בתוך חופת העלים ניצב פודיום ועליו ספר רקום ‘מקלט’ שמו וקריאתו מצריכה עמידה שקטה, קריאה המזכירה קריאה אישית בבית הכנסת, אתה והטקסט המקודש. הספר מגלה טקסט אישי רקום ורב דימויים, מפלח לב, הנפתח כך:

“ביום שלישי 28.12.2010 בשעה 12:10 הותקפתי באגרוף ובסכין
בתוך ביתי נשארתי בחיים (-:”

תערובת רגשית טעונה נרקמת ומתייחסת אל מושגים טעונים מראש במקומותינו: מקלט, מלחמה, משפחה כמו גם האישי ביותר. “לאחר המלחמה יצאו אחי וחבריו ללקט שיירי קרבות ואני קבעתי את משכני בעומק המקלט ליתר בטחון”. ספר חיים רקום, מזמין את הצופה תוך דפדוף איטי, לפרק את מטענה הכבד של המילה. המדפדף קולט את הנרקם, ומתייחד עם זיכרונותיו של האחר ובכך הוא (אולי) גם מנטרל בפעולת הקריאה קצת מקושיו.

סביב ל’עץחיים’ ול’מקלט’ תלויות על קיר עבודות טקסטיל ורקמה עשויות טקסטיל בית ובגדים שעברו תהליכי פירוק והרכבה מחדש. על כל אחת מהעבודות נרקמה בדר”כ מילה אחת הבאה מן הלב הפועם: כעס, טינה, שנאה, אהבה, בדידות, חמלה ושמחה. רגשות לצד זיכרונות ילדות כמו גם מקורותיו הדתיים: 2 ‘בראשית’, ‘ויאמר’ ו’לך לך’ כטקסט שנלקח מן הקודש וחדר אלי קודש הקודשים של נפשו המתחבטת, הפך לחלק רקום אימננטי ובלתי ניתן להתרה כשהוא טעון מחדש.

“וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ, וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ; וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה רֹקֵם” שמות כ”ח, לט; “מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת.” שמות ל”ה, לה

אלו משפטים המאשררים את פעולת הרקימה כמעשה של קודש ומאידך המלים שבוחר האמן למעשה הרקימה פוצעות.

“בראשית 2011 אני חוזר לחפש בתוכי
סכין חיצונית מכריחה אותי לחפור לרדת אל עומק המקלט לחקור את שורשי הפחד וחשכת הכאב לפענח את שכבות הבזלת שבניתי סביבי את חומות המבצר
את הבור השחור
את האי הבודד
את הדיבור הפנימי בתוך עצמי.

עבודות הרקמה של איתמר שגיא מציגות עושר מתפרץ, גודש וממלא, כמעיין שקצבו הפנימי נקבע על פי תנועת היד הרוקמת והוא בא מן הלב ומגיע אל לב. שפתו האמנותית נשענת על המקום, על זיכרונות והן בעלות ניחוח מקומי המזוהה גם עם הישראלי. פעולת הרקימה מעגנת את המילה אל הטקסטיל באמצעות חוט ומזכירה מעשה סופר המעגן מלים אל נייר. זוהי גם חוויה של תנועה ושינוי, היאחזות והחלשות, נטיעה ועקירה. סך העבודות הם ביטוי מופלא לעבודה עמלנית מרגשת, עשירה, מקומית ומיוחדת.