2018

תערוכות חורף 12.2017 – 3.2018


מדי חורף ומאז הקמתה מציגה הגלריה העירונית לאמנות בראשל”צ, תערוכות העוסקות בשפה העברית, בטקסט ובספר. מילה הכתובה עברית, ספר הנושא את המילים, יומן או טקסטים בדויים, הם מצע לעבודה, אובייקט לצילום, גרעין למיצב ולמיצג – בבחינת מטעֵן רב עוצמה אצל אמנים רבים.

שפה.ספר
2007-2017, עשור לגלריה העירונית לאמנות, ראשל”צ

איתמר שגיא

עץחיים | מיצב

רקמת חיים
גמרתי אומר על אף הדקירות
למצוא יופי ברקמת החיים
לפתוח סדק, לפעור חלון
להרים את מכסה המקלט
לתת לחיים לזלוג פנימה
ולצאת

איתמר שגיא, מעצב טקסטיל, אמן רקמה, רוקם חיים. את שדה פעולתו הוא מכנה ‘רקמה ישראלית חדשה’. שפת הביטוי האישית מטעינה את העבודות בגורם סיפורי. באופן זה נעשית הסטה של תפקודה הקלאסי של הרקמה מקישוט גרידא אל העמוק והאישי, וזאת “כזרם ישראלי תרבותי חדש”. 1 עבודת הטקסטיל והרקמה של שגיא נשענות על מקורות תרבות יהודית, תרבות עכשווית, ישראליות, על תרבות רקמה עתיקה ועל האישי והפרטי.
חדר התערוכה מציף את המתבונן בעושר צבעוני. חופת עלים נשפכת מן הגובה אל הרצפה ומזמינה לבוא בשעריה, עשויה אלפי עלים בבחינת סימן ל’יהודי נודד’, צמח ילדות מגינת הבית, הנושא במשמעויותיו הסמליות גם את האמן הרוקם. כיהודי הנודד הוא נאלץ לשתול עצמו בכל פעם מחדש במקום אחר, בדירה אחרת. נודד עם ‘הפקאלע’ הפרטית ומאידך כצמח הוא קיים, נוכח, משתרש ומצמיח עליו בכל מקום, חסר שורש או מכה שורש.
בתוך חופת העלים ניצב פודיום ועליו ספר רקום ‘מקלט’ שמו וקריאתו מצריכה עמידה שקטה, קריאה המזכירה קריאה אישית בבית הכנסת, אתה והטקסט המקודש. הספר מגלה טקסט אישי רקום ורב דימויים, מפלח לב, הנפתח כך:
“ביום שלישי 28.12.2010 בשעה 12:10 הותקפתי באגרוף ובסכין
בתוך ביתי נשארתי בחיים (-:”

תערובת רגשית טעונה נרקמת ומתייחסת אל מושגים טעונים מראש במקומותינו: מקלט, מלחמה, משפחה כמו גם האישי ביותר. “לאחר המלחמה יצאו אחי וחבריו ללקט שיירי קרבות ואני קבעתי את משכני בעומק המקלט ליתר בטחון”. ספר חיים רקום, מזמין את הצופה תוך דפדוף איטי, לפרק את מטענה הכבד של המילה. המדפדף קולט את הנרקם, ומתייחד עם זיכרונותיו של האחר ובכך הוא (אולי) גם מנטרל בפעולת הקריאה קצת מקושיו.סביב ל’עץחיים’ ול’מקלט’ תלויות על קיר עבודות טקסטיל ורקמה עשויות טקסטיל בית ובגדים שעברו תהליכי פירוק והרכבה מחדש. על כל אחת מהעבודות נרקמה בדר”כ מילה אחת הבאה מן הלב הפועם: כעס, טינה, שנאה, אהבה, בדידות, חמלה ושמחה. רגשות לצד זיכרונות ילדות כמו גם מקורותיו הדתיים: 2 ‘בראשית’, ‘ויאמר’ ו’לך לך’ כטקסט שנלקח מן הקודש וחדר אלי קודש הקודשים של נפשו המתחבטת, הפך לחלק רקום אימננטי ובלתי ניתן להתרה כשהוא טעון מחדש.

“וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ, וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ; וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה רֹקֵם” שמות כ”ח, לט; “מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת.שמות ל”ה, לה

אלו משפטים המאשררים את פעולת הרקימה כמעשה של קודש ומאידך המלים שבוחר האמן למעשה הרקימה פוצעות.

“בראשית 2011 אני חוזר לחפש בתוכי
סכין חיצונית מכריחה אותי לחפור לרדת אל עומק המקלט לחקור את שורשי הפחד וחשכת הכאב לפענח את שכבות הבזלת שבניתי סביבי את חומות המבצר
את הבור השחור
את האי הבודד
את הדיבור הפנימי בתוך עצמי.

עבודות הרקמה של איתמר שגיא מציגות עושר מתפרץ, גודש וממלא, כמעיין שקצבו הפנימי נקבע על פי תנועת היד הרוקמת והוא בא מן הלב ומגיע אל לב. שפתו האמנותית נשענת על המקום, על זיכרונות והן בעלות ניחוח מקומי המזוהה גם עם הישראלי. פעולת הרקימה מעגנת את המילה אל הטקסטיל באמצעות חוט ומזכירה מעשה סופר המעגן מלים אל נייר. זוהי גם חוויה של תנועה ושינוי, היאחזות והחלשות, נטיעה ועקירה. סך העבודות הם ביטוי מופלא לעבודה עמלנית מרגשת, עשירה, מקומית ומיוחדת.

טניה פרמינגר ודינה בליך

עמודי תווך | מיצב

הצופה הבא בשערה של הגלריה העירונית לאמנות, פוסע בין שני עמודים שנוצרו בעבודה עמלנית בגלריה. נוכחותם המרשימה מזמינה בירור: העמודים עשויים אלפי ספרים המודבקים יחד. עמודים פאליים המזדקרים לגובה, מחברים רצפה לתקרה כאילו אוחזים חיבור בין אדמה לשמיים.
המיצב מרגיש, נחווה ונקרא ‘עמודי תווך’. עמוד תווך ובהשאלה: אדם או נושא מסוים הממלא תפקיד מרכזי וחשוב. “וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם…וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן ,תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ” שופטים ט”ז כ”ט “ל”ו צדיקים שבכל דור ודור, המוכנים ומזומנים לחיי העולם הבא, הם עמודי התווך, המחזיקים את הבניין” י.ל. פרץ / נשמות אילמות, עמ’ צד “בניין אב שבבית ועמוד התווך שעליו הבית נשען” ח. הזז / ריחיים שבורים, עמ’ 38 האם התלכדותם של ספרים יכולה לייצר עמודים שאפשר להישען עליהם, בבחינת עמודי תווך? האם אלו עמודים או אולי ייצוגם בלבד? ספרים הם מסימניה המובהקים של תרבות. הספר הוא תווך – מרכז להישען עליו, והוא פועל כמתווך בין אנשים לתרבותם ולתרבויות אחרות. התבוננות נוספת מגלה שהספרים בעברית ועוסקים באמנות ישראלית. כל אחד מהם הוא קטלוג אמנות של אמן או כמה אמנים, פועל יוצא של תערוכה שהוצגה.
עמודי תווך עשויים ספרי אמנות בעברית. מלכתחילה מטרת הספרים הייתה לשמור זיכרונה החד פעמי של תערוכה או פרויקט שהוצג, לתווך בין אמנות לבין צופה. העמודים מתפקדים גם כארכיון המשמר זיכרון פעולה. הקטלוגים הם ביטוי צנוע לפעולה עצומה הן בהכנת האובייקטים האמנותיים שייצוגם בקטלוג והן בתיעודם (צילום, סריקה והבאה לדפוס), מחשבה, טקסטים שנכתבו אודות, עיצוב, וממון רב שעלה לאמן או\ו לחלל התצוגה להכינם. העובדה שמדובר בעשרות ולעיתים מאות קטלוגים מאותו הסוג, רק מעצימה את המחשבה אודות הידע שאינו שייך יותר לספריות פיזיות ולספרים, אלא לארכיוני ידע ממוחשבים. עמודי תווך אלו, איבדו מכוחם הפיזי והפכו נטל למחזיק בהם. אלפי הקטלוגים נשארים לעיתים כסחורה, לפני גריסה, ובאמצעות שימוש חוזר כמיצב הם קיבלו תפנית, בבחינת מחזור חיים נוסף. זהו מעשה אמנות הרואי, הזוכר את שלפניו. קטלוג האמנות נטען מחדש בכוח, כעמוד תווך לגלריה או למוזיאון.
מאידך, זוהי פעולה זמנית שכן עם תום התערוכה ובאין דורש, הקטלוגים יעברו לגריסה, ומחזור חיים נוסף בא אל קיצו. חלקו השני של המיצב נמצא בחדר קטן בגלריה הפנימית בו מתרחשת פעולה הפוכה. מתוך נישה מקומרת בקיר נדמה שפורצים קטלוגים, נובעים, וממלאים את החדר מן החוץ אל הפנים, משוכפלים באמצעות מראה עד שנדמה שהן גודשים עד אינסוף. פריסת הספרים ברחבי החדר הקטן נדמית כשמלת ספרים, עטיפה, פעולה משלימה לפעולת מיצב עמודי התווך האנכי. הסדר שאפיין את עמודי התווך, והכריח את האמניות ליצור מתוך משמעת והקפדה, נפרע. חלקה השלישי של הפעולה האמנותית מתרחש באירוע פתיחת התערוכה. עמודי התווך משמשים את האמניות לעורר אנרגיה רוחנית של לבני הנייר ששימשו לבניית העמודים, ולחלוק אותה עם הקהל. לשם כך באי אירוע הפתיחה מופעלים, כך שמעגל אנושי נוצר, מודרך, באמצעות ספרים, עין ומגע.

תמר לב-און

מיתות משונות | עבודות על עץ

הסדרה ‘מיתות משונות’ מזמינה את הצופה לחקירה. אסמבלאז’1 עבודות על עץ בגודל 40 על 40 ס”מ ולוחות עם טקסט. כל עבודה עשויה 3 מרכיבים: תמונה, רישום וטקסט. הסדרה נשענת על צילומי זוגות אמתיים ועל סיפור שאינו שלהם, עוסקת בזהויות ובכפילויות, בהשתקפויות, תוך שימוש בשחור לבן והיפוכים.
אופן העבודה מתחיל מליקוט “אני צוברת תמונות ישנות אותן אני אוספת בשווקים שונים. עבור הפרויקט חיפשתי תמונות של זוגות, ומהם יצאתי לשאר העבודה. אני בונה סיפורים וגורלות על פי התמונות. זהויות של המצולמים והבנייה של הקשרים בינם. סקרנית לגורל המצולמים. הם עמדו פעם מול מצלמה בסטודיו. מה קרה להם מאז? סביר (כרונולוגית) שאנשים אלה כבר לא עמנו. מה עבר עליהם? איך מתו? ביחד או לחוד?” הטקסט ועבודת הציור הולידו זה את זה. סיפור המסגרת של הזוג הכתיב את הציור, והטקסט השלים את התמונה, או להיפך.

הציור הוא סוג של תת מודע של הסיפור הזוגי, ייצוג גרפי של מערכת זוגית. הצבעוניות דואלית בין שחור ללבן, וכך גם הצורות והדימויים: כפילויות, השתקפויות, שברים וחרכי הצצה. פרויקט שחושב על היסטוריה, תיעוד, כתיבה, וההרס שלה. היחידות חוקרות דואליות ומוות בין זוגות אנשים ומרחבים. הסיפורים מוצגים באמצעות דימויים, צבעוניות וטקסטים ואלו יוצרים רב שכבתיות. מול הצופה מוצגים “ממצאים”: תמונת זוג, סימנים מצוירים וטקסט, מתוכם אפשר להרכיב קוד או צופן ולפענח את ה”סוף” הרלוונטי (של האנשים או של היחסים).

הטקסט מעוצב כלוחית זיכרון או הנצחה. באופן זה נוצרת חוויה פרוזאית ומשעשעת. הנצחה מול מחקר מדומה. כשברקע אופציה לאכזבה וכישלון. הסדרה מציגה מערכות זוגיות שכליה בסופן, בין אם של האנשים או של היחסים. אלמנט הזיכרון נבדק: אישי או רגשי, המקום הקטן בתוך מערכת יחסים בודדת, לעומת זיכרון קולקטיבי. תמונות זוגות אמתיים, ולצידם סיפור שאינו שלהם. ההתנגשות העיקרית אם כך היא בין האמת והבדיה, הדמות והסיפור.

ערן ענבר ואורי מור

חריגים | מיצב

תערוכתם המשותפת של ערן ענבר ואורי מור, אומן ובלשן, בני זוג שחברו יחד לפרויקט המחבר את השפה העברית אל שפת האמנות (ולהפך), מצליחה לחרוג מגבולותיהם הפיקטיביים של שדות פעולה רגילים ומייצרת מרחב משותף של כאב, חמלה והבנה.

זהו מפגש בין זיכרונו המקעקע של העולם החברתי בבית הספר, על חוקי הדקדוק הנלמדים בו (דקדוק כמטפורה לסדר ולחינוך), לבין עבודות רקמה – שפה אמנותית שמאפשרת מפגש כמו גם שחרור מחוקים ומהקונטקסט האומנותי. חריגים הוא נושא התערוכה. ערן ואורי נאחזים בחוויית החריגות אצל תלמיד בית הספר. “אנחנו מזדהים עם הקבוצות הקטנות שבתוך הכלל ולא עם האידאולוגיה. הדואליות היא שמושכת אותנו, מושכת ומרחיבה בעת ובעונה אחת. אנחנו מחפשים את המבט שמכיר וזוכר את בית הספר, את חוויית התלמיד – להיות סְפוג, נטול בחירה. זה כל עולמו של הילד: פסיביות ומצד שני הצורך לרַצות, להראות שאתה מתפקד”. בספרי הדקדוק החריגים מצוינים בשוליים גם מבחינה גרפית – בשולי הדף או בשולי לוח נטייה. מצד שני תפקיד החריגים בדקדוק הוא שימור אידאולוגי וסמכותי של טקסטים קדומים ורבדים קדומים של השפה. הטקסטים הרקומים מאותתים לקורא על הבניה חברתית המובלעת בספרי הדקדוק. לצד הסדר הפדגוגי מתקיים בספרי הלשון גם סדר מגדרי: הזכר לעולם קודם לנקבה,
וההנחיות כתובות בדרך כלל רק בלשון זכר. חוויית החריגות בדקדוק וזיכרון היותם תלמידים הם נקודת המוצא של תערוכתם, המציגה טקסטים לצד עבודות רקמה. שפת הרקמה של ערן ענבר היא אישית וייחודית, נעשית ביד, נושאת את עקבות היד שרקמה, את האסימטריה, המתח בין רקמה, מתיחה ויישור. הביצוע החד-פעמי בעבודות הספציפיות נוגע ללב. אחת העבודות בתערוכה מציגה רקמה של שורת נטיות פועל העוברת בהדרגה מצורות זכריות יותר לנקביות יותר (הפועל ‘העמיד’), בבחינת הגמשה ומתיחה של המין הדקדוקי. מהצבע הכחול ועד לצבע הוורוד באופן כמעט פרדוקסלי נוצרים גוונים. הרקמה של ענבר מתכתבת עם מסורות רקמה קדומות, שפה בעלת חוקים נוקשים העוברת מדור לדור. אפשר לזהות רמזים לשפה אישית, אלא שאלו מופיעים באופנים מינוריים, כמעט נחבאים מן העין, ‘מתחת לרדאר’, וגילוים מרגש. פעולת הרקמה של ענבר משחזרת ופורעת סדרים וחוקים, וכך יוצרת גירוי ותגובה חדשים למלאכה עתיקה שאליה הוא יוצק מבע אישי עשיר. בעולם הדקדוק כמו גם ברקמה נוכח ההיבט האסתטי. מצד אחד
האסתטיקה היא כהסתרה, ומצד שני יש בה מן ההקלה. הטקסטים הפיקטיביים של אורי מור יוצרים מסגרת לתערוכה. כל אחד מהם הוא בבחינת קול פיקטיבי השייך לדמות פיקטיבית אחרת. אנחנו קוראים עבודה לחופשת פסח של תלמיד כיתה ט’, המתייחס אל הכלל והחריג, והדרך שבה הוא בוחר לענות היא זו הצפויה – ‘דרך המלך’, דרך ההבניה הבית-ספרית. טקסט אחר הוא של מחנך הכיתה השביעית, המחליט להתפטר ומשתף את תלמידיו בלבטיו. טקסט נוסף הוא מכתב למערכת, של מחברת ספרי לימוד שיש לה מה לומר בעניין החריגים והחלטות דקדוקיות המגיעות מלמעלה. התערוכה מייצרת כר להבנת כאב היחיד מול תרבות הבנייה של ה’יחד’ בתרבות העברית החדשה. באמצעות מלאכת הרקמה האישית וטקסטים הנדמים ברורים מאליהם, אך חדותם מתפענחת אט אט, נוצרות ‘תעלות אוורור’. אלו מכריחות את הצופה לבדוק את ההבניה ומתוכה את היחס אל החריג. “עבורנו חריגות היא מקום שאפשר לנשום בו”.

תמר לדרברג

ערימה | מיצב

במשך מספר חודשים צילמה תמר לדרברג ארגזי ספרים ישנים וניירת שאגרה. “מעכתי אותם במכבש במפעל, לכלכתי אותם בשמן מכונות, הרטבתי אותם במים ובהמשך אף השארתי אותם בגשם. ארגזים מלאים בספרים ובמחברות”. ערימת הספרים כללה:

ספרי לימוד ומחברות, ספרי ילדות, ספרות יפה, ספרים שנקרעו, תנ”ך, אטלסים, מדריכי טיולים וקטלוגים שנזרקו. “ריתק אותי לעקוב במשך חודשים אחר תהליך ההתכלות, הריקבון והאסתטיקה שהשתנתה לאחר כל גשם.” הפעולה האלימה לכאורה שהפעילה על הספרים נעשתה בהשראת ספרו של בוהומיל הראהבל 1. מהלך העבודה כלל בלייה נמרצת של מה שהתבלה זה מכבר, ונעשה תוך שהאמנית ערה לכוחם, יופיים והשפעתם של הספרים כמו גם לפן הנוסטלגי שהעירו אצלה:
“לזהות בתוך ערימת הרקב ספרי ילדים של הוצאות שכבר לא קיימות, או ספרים שהתקבלו לבר-המצווה בכפולות, או ספרים עם הקדשות”. את סדרת עבודות הצילום הקדים תהליך ארוך של מעקב פעיל, ער לשינויים גדולים כקטנים. האובייקטים המצולמים שינו את זהותם הראשונית ועם הזמן הפכו לאובייקטים חדשים אשר להם זימנה האמנית תפקיד חדש. האובייקטים המצולמים נעים על המתח הסמוי בין זיכרון היסטורי-פוליטי של השמדת ספרים לבין היפעמות מאסתטיקה של הרס ורקב.
הבזוי, המלוכלך, הפגום, המרקיב והקרוע מקבל חשיבות ומטופל כאילו היה יקר מציאות. ואולי אף הופך לכזה. לכאורה ‘יצא מן הסדרה’ ובאמצעות מגע ידי הזמן ומי ש’טיפל’ בו, הוא נושא את פגעי הזמן כאילו היו תכשיט יקר ערך. מהלך כזה טוען את הסדרה גם בהתייחסות אל מחזור חיים, באישי ובמשותף. 1. בוהומיל הראהבל, סופר צ’כי שבתקופת השלטון הקומוניסטי עבד כפועל במפעל לגריסת ספרים. ‘בדידות רועשת מדי’ – הוצאת גוונים.

מרינה גל

ספרי חיים, זיכרון | עבודת צילום

עבודות הצילום של מרינה גל מקרינות השתהות, עצירה ודיוק. מעשה הצילום קשור לזיכרון בית משפחתה בריגה, לטביה הסובייטית, אל מה שנשאר, אל מה שמתקיים בזיכרונה, כמו גם אל מה שמתעמת עם העכשווי.

ערימת עיתונים, הוא צילום אחד מתוך סדרה גדולה, בבחינת הומאז’ לאב. מרינה אספה, סידרה, וקשרה ערימות של עיתוני ‘הארץ’, נתנה לקרני השמש שחדרו להצהיבן, כרכה ויצרה חבילות כדוגמת זיכרון החבילות שמילאו בילדותה את המדפים בסלון בית הוריה. את החבילות צילמה בקפדנות ובאופנים שונים, כאילו ניסתה להפיח בהן רוח חיים. החבילות נדמות לשכבות גיאולוגיות, או לשארית מורפולוגית של תקופה, מידע שנצבר. העין מתמקדת בנייר העיתון, חיתוכו, הערימה שנוצרה וגם ברורה חוסר האפשרות לקרוא. נותר להבין שלפנינו שכבות זיכרון, נייר ומלים המרכיבים עיתון מדי יום ואלו מתכתבים עם זיכרון ילדותה.
אביה האינטלקטואל שמר בביתו במשך כל חייו, עיתונים יומיים שנערמו לערימות וכיסו את הקיר מרצפה ועד תקרה. זו הייתה דרכו להבין, להוציא מן העיתון את “האמת” שלו, להבין מעיתון המפלגה ה”פרבדה” (פרבדה = אמת) את המציאות שלא סופרה. מעין מחאה קטנה של איש שקדן שחייב היה להתמודד עם תרגום המציאות הנכפה עליו. מעשה האיסוף בבחינת מעשה על מעשה והצילום מוקפד, משחזרים ומטעינים את העיתון באמירה חדשה וטעונה לא פחות. אלבום הבולים של האב, אלבום מצולם בכריכתו הסגורה, מסגיר את כובד שנותיו, לא את תוכו. אלבום פתוח שאינו מכיל בולים אלא רק את דפיו הריקים ומצולם באופן נוגע ללב.
אביה אסף בולים כתחביב, ועם השנים גם התמקצע, החליף בולים, טיפל ושמר עליהם באלבומים. הבולים היוו מקור מידע היסטורי ואנתרופולוגי, עדות לפעולתו של הדואר במדינות שונות ובערים שונות. המידע של עיתון ושל בול כבר אינם נושאים בערך שהיו טעונים בו בעבר. מערך היסטורי של מידע הפכו לאובייקט היסטורי, בעל נדירות רבה יותר. אנחנו נאלצים לתהות: איזה ערך יש לאינספור המלים המוקלדות מדי יום על המחשב, או על המכשיר הסלולרי. האם חוזקן בהופעתן החד פעמית בלבד? הצילום של מרינה גל נושא שקט ואיפוק. משחק של אור וצל מכוונים את הצופה אל מחוזות הזיכרון והשכחה.

רפי מינץ

התרבוש האחרון | מיצב

תערוכה, נוסטאלגית, ארצישראלית חצויה שפתו של האמן רפי מינץ- בעלת טביעת אצבע ייחודית, מקורית, ספק נמצאת, ספק משחקת ומתחבאת. רוח שטות שורה בכל? לא ממש, רוח שטות היא אמצעי הבעה מרתק שנבחר ע”י יוצרים לא מעטים לאורך ההיסטוריה של המילים והיצירה האומנותית. באמצעותה מדבר רפי על האפשרות להסתגל לשינויי הסביבה ללא צורך להיאבק בהם.

ה’שטותניקיות’ המאפיינת- מטעה. שכן זו דרך נוספת המאפשרת איזון בעולם שיסודותיו מתנגשים, ונדמה שהוא מתערער תדיר. תחושת אפסות נוכח השלטון ומעלליו, מלווה כל אזרח והאיזון מושג פרדוקסלית תוך תנועה המבטלת ומחזקת בו זמנית. משחקי המילים הרבים מאפשר לרפי לעבור במהירות משפה גרפית, עיצובית, אל פיסול וציור חוזר חלילה. לתערוכת היחיד שלו בגלריה העירונית בחר בסמל עבר, טעון סממני ‘אימפריה’, ממנו גזר מערך משולב של אובייקטים מומצאים. פן צורני \ גרפי \ צבעוני משמש ליצירת שפה שיש בה גם משחקי מילים המחזיקים רוח שטות. מקורו של התרבוש (כובע אדום מחודד מעט) בתקופת האימפריה העות’מאנית בכהונתו של הסולטאן מהמוט השני (1808-1839)
התרבוש היווה חלק מלבוש שופטי האימפריה, הפך לסמל סטטוס ואומץ ע”י חוגי הפקידות ומשכילים וביחידות מסוימות בצבא העות’מאני. במיצב שהעמיד בגלריה בחר להשתמש ברשת בנייה, המובילה מפסל ‘חובש התרבוש’ אל תרבוש ענק וחוזר חלילה תוך שהוא מעמיד לפני הצופה שלל אמירות מומצאות, כמעט סלוגנים על העולם, בהן המריר והמתוק שזורים יחד. אמירה חזקה ומחויכת בו זמנית, על שלטון, כוח, מנהגו של עולם. ‘פסל חובש התרבוש’ עשוי חומר טבעי, מקומי, שנשרף בתנור שבנה ומתכתב עם מסורת הקרמיקה הישראלית (בעברו עבד עם האמן משה שק בסדנתו בקיבוץ בית ניר) , עם כנעניות וגם עם מסורות פיסוליות עממיות ועתיקות. בעבודתו מתקיים מתח סמוי בין טכניקה בה הוא שולט, לבין ציור מרושל כביכול
המשתמש במצעים גבוהים ונמוכים (עבודותיו האחרונות נעשות על גבי יריעות פלסטיק גדולות ממדים המשמשות כסככות צל) בדימויים ובמילים . עבודתו האמנותית נשענת על עשרות שנות ציור ופיסול באמצעותם הוא מנכיח תגובה אישית ברורה לחיים הפוליטיים, לקלקולים, תוך שהוא מנסה בחייו, בדרכו ובמקצועו (כ’משפר אורח חיים’) להציע דרך מאזנת לחיים שמחזיקה תגובה ערנית וחצי מחויכת אל מאורעות החיים (רעות חולות וקלקולים כמו גם שמחה, אור, ומפגשים אנושיים). בעבודתו יש מן האל-זמניות, תוך התייחסות אל המקומי (וגם העכשווי והמייאש), באופנים שמעוררים חיוך ועם זאת מכבדים את מסורת הפיסול והציור המקומית והעולמית. לחץ כאן לצפיה בקטלוג של רפי מינץ.

2018

תערוכות חורף 12.2017 – 3.2018


מדי חורף ומאז הקמתה מציגה הגלריה העירונית לאמנות בראשל”צ, תערוכות העוסקות בשפה העברית, בטקסט ובספר. מילה הכתובה עברית, ספר הנושא את המילים, יומן או טקסטים בדויים, הם מצע לעבודה, אובייקט לצילום, גרעין למיצב ולמיצג – בבחינת מטעֵן רב עוצמה אצל אמנים רבים.

שפה.ספר
2007-2017, עשור לגלריה העירונית לאמנות, ראשל”צ

איתמר שגיא

עץחיים | מיצב

גמרתי אומר על אף הדקירות
למצוא יופי ברקמת החיים
לפתוח סדק, לפעור חלון
להרים את מכסה המקלט
לתת לחיים לזלוג פנימה
ולצאת

איתמר שגיא, מעצב טקסטיל, אמן רקמה, רוקם חיים. את שדה פעולתו הוא מכנה ‘רקמה ישראלית חדשה’. שפת הביטוי האישית מטעינה את העבודות בגורם סיפורי. באופן זה נעשית הסטה של תפקודה הקלאסי של הרקמה מקישוט גרידא אל העמוק והאישי, וזאת “כזרם ישראלי תרבותי חדש”. 1 עבודת הטקסטיל והרקמה של שגיא נשענות על מקורות תרבות יהודית, תרבות עכשווית, ישראליות, על תרבות רקמה עתיקה ועל האישי והפרטי.
חדר התערוכה מציף את המתבונן בעושר צבעוני. חופת עלים נשפכת מן הגובה אל הרצפה ומזמינה לבוא בשעריה, עשויה אלפי עלים בבחינת סימן ל’יהודי נודד’, צמח ילדות מגינת הבית, הנושא במשמעויותיו הסמליות גם את האמן הרוקם. כיהודי הנודד הוא נאלץ לשתול עצמו בכל פעם מחדש במקום אחר, בדירה אחרת. נודד עם ‘הפקאלע’ הפרטית ומאידך כצמח הוא קיים, נוכח, משתרש ומצמיח עליו בכל מקום, חסר שורש או מכה שורש.
בתוך חופת העלים ניצב פודיום ועליו ספר רקום ‘מקלט’ שמו וקריאתו מצריכה עמידה שקטה, קריאה המזכירה קריאה אישית בבית הכנסת, אתה והטקסט המקודש. הספר מגלה טקסט אישי רקום ורב דימויים, מפלח לב, הנפתח כך:

“ביום שלישי 28.12.2010 בשעה 12:10 הותקפתי באגרוף ובסכין
בתוך ביתי נשארתי בחיים (-:”

תערובת רגשית טעונה נרקמת ומתייחסת אל מושגים טעונים מראש במקומותינו: מקלט, מלחמה, משפחה כמו גם האישי ביותר. “לאחר המלחמה יצאו אחי וחבריו ללקט שיירי קרבות ואני קבעתי את משכני בעומק המקלט ליתר בטחון”. ספר חיים רקום, מזמין את הצופה תוך דפדוף איטי, לפרק את מטענה הכבד של המילה. המדפדף קולט את הנרקם, ומתייחד עם זיכרונותיו של האחר ובכך הוא (אולי) גם מנטרל בפעולת הקריאה קצת מקושיו.

סביב ל’עץחיים’ ול’מקלט’ תלויות על קיר עבודות טקסטיל ורקמה עשויות טקסטיל בית ובגדים שעברו תהליכי פירוק והרכבה מחדש. על כל אחת מהעבודות נרקמה בדר”כ מילה אחת הבאה מן הלב הפועם: כעס, טינה, שנאה, אהבה, בדידות, חמלה ושמחה. רגשות לצד זיכרונות ילדות כמו גם מקורותיו הדתיים: 2 ‘בראשית’, ‘ויאמר’ ו’לך לך’ כטקסט שנלקח מן הקודש וחדר אלי קודש הקודשים של נפשו המתחבטת, הפך לחלק רקום אימננטי ובלתי ניתן להתרה כשהוא טעון מחדש.

“וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ, וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ; וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה רֹקֵם” שמות כ”ח, לט; “מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת.” שמות ל”ה, לה

אלו משפטים המאשררים את פעולת הרקימה כמעשה של קודש ומאידך המלים שבוחר האמן למעשה הרקימה פוצעות.

“בראשית 2011 אני חוזר לחפש בתוכי
סכין חיצונית מכריחה אותי לחפור לרדת אל עומק המקלט לחקור את שורשי הפחד וחשכת הכאב לפענח את שכבות הבזלת שבניתי סביבי את חומות המבצר
את הבור השחור
את האי הבודד
את הדיבור הפנימי בתוך עצמי.

עבודות הרקמה של איתמר שגיא מציגות עושר מתפרץ, גודש וממלא, כמעיין שקצבו הפנימי נקבע על פי תנועת היד הרוקמת והוא בא מן הלב ומגיע אל לב. שפתו האמנותית נשענת על המקום, על זיכרונות והן בעלות ניחוח מקומי המזוהה גם עם הישראלי. פעולת הרקימה מעגנת את המילה אל הטקסטיל באמצעות חוט ומזכירה מעשה סופר המעגן מלים אל נייר. זוהי גם חוויה של תנועה ושינוי, היאחזות והחלשות, נטיעה ועקירה. סך העבודות הם ביטוי מופלא לעבודה עמלנית מרגשת, עשירה, מקומית ומיוחדת.

עץחיים
עץחיים, הצילו, 2015 | רקמה על בד צילום: אפרת ארנון ברזלי
מקלט איתמר שגיא
'מקלט' 2011 |
ספר רקום, צילום: דדי אליאס
יומן רקום, 2017 | צילום: אפרת ארנון ברזילי
עץחיים, חלומות, 2017, | טכניקה מעורבת על בד צילום: אפרת ארנון ברזילי

טניה פרמינגר ודינה בליך

עמודי תווך | מיצב

הצופה הבא בשערה של הגלריה העירונית לאמנות, פוסע בין שני עמודים שנוצרו בעבודה עמלנית בגלריה. נוכחותם המרשימה מזמינה בירור: העמודים עשויים אלפי ספרים המודבקים יחד. עמודים פאליים המזדקרים לגובה, מחברים רצפה לתקרה כאילו אוחזים חיבור בין אדמה לשמיים. המיצב מרגיש, נחווה ונקרא ‘עמודי תווך’. עמוד תווך ובהשאלה: אדם או נושא מסוים הממלא תפקיד מרכזי וחשוב.

“וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם…וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן ,תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ” שופטים ט”ז כ”ט

“ל”ו צדיקים שבכל דור ודור, המוכנים ומזומנים לחיי העולם הבא, הם עמודי התווך, המחזיקים את הבניין” י.ל. פרץ / נשמות אילמות, עמ’ צד

“בניין אב שבבית ועמוד התווך שעליו הבית נשען” ח. הזז / ריחיים שבורים, עמ’ 38

האם התלכדותם של ספרים יכולה לייצר עמודים שאפשר להישען עליהם, בבחינת עמודי תווך? האם אלו עמודים או אולי ייצוגם בלבד? ספרים הם מסימניה המובהקים של תרבות. הספר הוא תווך – מרכז להישען עליו, והוא פועל כמתווך בין אנשים לתרבותם ולתרבויות אחרות. התבוננות נוספת מגלה שהספרים בעברית ועוסקים באמנות ישראלית. כל אחד מהם הוא קטלוג אמנות של אמן או כמה אמנים, פועל יוצא של תערוכה שהוצגה. עמודי תווך עשויים ספרי אמנות בעברית. מלכתחילה מטרת הספרים הייתה לשמור זיכרונה החד פעמי של תערוכה או פרויקט שהוצג, לתווך בין אמנות לבין צופה. העמודים מתפקדים גם כארכיון המשמר זיכרון פעולה. הקטלוגים הם ביטוי צנוע לפעולה עצומה הן בהכנת האובייקטים האמנותיים שייצוגם בקטלוג והן בתיעודם (צילום, סריקה והבאה לדפוס), מחשבה, טקסטים שנכתבו אודות, עיצוב, וממון רב שעלה לאמן או\ו לחלל התצוגה להכינם. העובדה שמדובר בעשרות ולעיתים מאות קטלוגים מאותו הסוג, רק מעצימה את המחשבה אודות הידע שאינו שייך יותר לספריות פיזיות ולספרים, אלא לארכיוני ידע ממוחשבים. עמודי תווך אלו, איבדו מכוחם הפיזי והפכו נטל למחזיק בהם. אלפי הקטלוגים נשארים לעיתים כסחורה, לפני גריסה, ובאמצעות שימוש חוזר כמיצב הם קיבלו תפנית, בבחינת מחזור חיים נוסף. זהו מעשה אמנות הרואי, הזוכר את שלפניו. קטלוג האמנות נטען מחדש בכוח, כעמוד תווך לגלריה או למוזיאון. מאידך, זוהי פעולה זמנית שכן עם תום התערוכה ובאין דורש, הקטלוגים יעברו לגריסה, ומחזור חיים נוסף בא אל קיצו.

חלקו השני של המיצב נמצא בחדר קטן בגלריה הפנימית בו מתרחשת פעולה הפוכה. מתוך נישה מקומרת בקיר נדמה שפורצים קטלוגים, נובעים, וממלאים את החדר מן החוץ אל הפנים, משוכפלים באמצעות מראה עד שנדמה שהן גודשים עד אינסוף. פריסת הספרים ברחבי החדר הקטן נדמית כשמלת ספרים, עטיפה, פעולה משלימה לפעולת מיצב עמודי התווך האנכי. הסדר שאפיין את עמודי התווך, והכריח את האמניות ליצור מתוך משמעת והקפדה, נפרע.

חלקה השלישי של הפעולה האמנותית מתרחש באירוע פתיחת התערוכה. עמודי התווך משמשים את האמניות לעורר אנרגיה רוחנית של לבני הנייר ששימשו לבניית העמודים, ולחלוק אותה עם הקהל. לשם כך באי אירוע הפתיחה מופעלים, כך שמעגל אנושי נוצר, מודרך, באמצעות ספרים, עין ומגע.

עמודי תווך | הדמיה: ילנה קוטליארקר
עמודי תווך | הדמיה: ילנה קוטליארקר
עמודי תווך | הדמיה: ילנה קוטליארקר

תמר לב-און

מיתות משונות | עבודות על עץ

הסדרה ‘מיתות משונות’ מזמינה את הצופה לחקירה. אסמבלאז’1 עבודות על עץ בגודל 40 על 40 ס”מ ולוחות עם טקסט. כל עבודה עשויה 3 מרכיבים: תמונה, רישום וטקסט. הסדרה נשענת על צילומי זוגות אמתיים ועל סיפור שאינו שלהם, עוסקת בזהויות ובכפילויות, בהשתקפויות, תוך שימוש בשחור לבן והיפוכים. אופן העבודה מתחיל מליקוט “אני צוברת תמונות ישנות אותן אני אוספת בשווקים שונים. עבור הפרויקט חיפשתי תמונות של זוגות, ומהם יצאתי לשאר העבודה. אני בונה סיפורים וגורלות על פי התמונות. זהויות של המצולמים והבנייה של הקשרים בינם. סקרנית לגורל המצולמים. הם עמדו פעם מול מצלמה בסטודיו. מה קרה להם מאז? סביר (כרונולוגית) שאנשים אלה כבר לא עמנו. מה עבר עליהם? איך מתו? ביחד או לחוד?”
הטקסט ועבודת הציור הולידו זה את זה. סיפור המסגרת של הזוג הכתיב את הציור, והטקסט השלים את התמונה, או להיפך. הציור הוא סוג של תת מודע של הסיפור הזוגי, ייצוג גרפי של מערכת זוגית. הצבעוניות דואלית בין שחור ללבן, וכך גם הצורות והדימויים: כפילויות, השתקפויות, שברים וחרכי הצצה. פרויקט שחושב על היסטוריה, תיעוד, כתיבה, וההרס שלה. היחידות חוקרות דואליות ומוות בין זוגות אנשים ומרחבים. הסיפורים מוצגים באמצעות דימויים, צבעוניות וטקסטים ואלו יוצרים רב שכבתיות. מול הצופה מוצגים “ממצאים”: תמונת זוג, סימנים מצוירים וטקסט, מתוכם אפשר להרכיב קוד או צופן ולפענח את ה”סוף” הרלוונטי (של האנשים או של היחסים). הטקסט מעוצב כלוחית זיכרון או הנצחה. באופן זה נוצרת חוויה פרוזאית ומשעשעת. הנצחה מול מחקר מדומה. כשברקע אופציה לאכזבה וכישלון. הסדרה מציגה מערכות זוגיות שכליה בסופן, בין אם של האנשים או של היחסים. אלמנט הזיכרון נבדק: אישי או רגשי, המקום הקטן בתוך מערכת יחסים בודדת, לעומת זיכרון קולקטיבי. תמונות זוגות אמתיים, ולצידם סיפור שאינו שלהם. ההתנגשות העיקרית אם כך היא בין האמת והבדיה, הדמות והסיפור.

הדרכון הזר | טכניקה מעורבת על עץ, 4040 ס"מ בצירוף לוחית מתכת

ערן ענבר ואורי מור

חריגים | מיצב

תערוכתם המשותפת של ערן ענבר ואורי מור, אומן ובלשן, בני זוג שחברו יחד לפרויקט המחבר את השפה העברית אל שפת האמנות (ולהפך), מצליחה לחרוג מגבולותיהם הפיקטיביים של שדות פעולה רגילים ומייצרת מרחב משותף של כאב, חמלה והבנה . זהו מפגש בין זיכרונו המקעקע של העולם החברתי בבית הספר, על חוקי הדקדוק הנלמדים בו (דקדוק כמטפורה לסדר ולחינוך), לבין עבודות רקמה – שפה אמנותית שמאפשרת מפגש כמו גם שחרור מחוקים ומהקונטקסט האומנותי.
חריגים הוא נושא התערוכה. ערן ואורי נאחזים בחוויית החריגות אצל תלמיד בית הספר. “אנחנו מזדהים עם הקבוצות הקטנות שבתוך הכלל ולא עם האידאולוגיה. הדואליות היא שמושכת אותנו, מושכת ומרחיבה בעת ובעונה אחת. אנחנו מחפשים את המבט שמכיר וזוכר את בית הספר, את חוויית התלמיד – להיות סְפוג, נטול בחירה. זה כל עולמו של הילד: פסיביות ומצד שני הצורך לרַצות, להראות שאתה מתפקד”.

בספרי הדקדוק החריגים מצוינים בשוליים גם מבחינה גרפית – בשולי הדף או בשולי לוח נטייה. מצד שני תפקיד החריגים בדקדוק הוא שימור אידאולוגי וסמכותי של טקסטים קדומים ורבדים קדומים של השפה. הטקסטים הרקומים מאותתים לקורא על הבניה חברתית המובלעת בספרי הדקדוק. לצד הסדר הפדגוגי מתקיים בספרי הלשון גם סדר מגדרי: הזכר לעולם קודם לנקבה, וההנחיות כתובות בדרך כלל רק בלשון זכר. חוויית החריגות בדקדוק וזיכרון היותם תלמידים הם נקודת המוצא של תערוכתם, המציגה טקסטים לצד עבודות רקמה.
שפת הרקמה של ערן ענבר היא אישית וייחודית, נעשית ביד, נושאת את עקבות היד שרקמה, את האסימטריה, המתח בין רקמה, מתיחה ויישור. הביצוע החד-פעמי בעבודות הספציפיות נוגע ללב. אחת העבודות בתערוכה מציגה רקמה של שורת נטיות פועל העוברת בהדרגה מצורות זכריות יותר לנקביות יותר (הפועל ‘העמיד’), בבחינת הגמשה ומתיחה של המין הדקדוקי. מהצבע הכחול ועד לצבע הוורוד באופן כמעט פרדוקסלי נוצרים גוונים.
הרקמה של ענבר מתכתבת עם מסורות רקמה קדומות, שפה בעלת חוקים נוקשים העוברת מדור לדור. אפשר לזהות רמזים לשפה אישית, אלא שאלו מופיעים באופנים מינוריים, כמעט נחבאים מן העין, ‘מתחת לרדאר’, וגילוים מרגש. פעולת הרקמה של ענבר משחזרת ופורעת סדרים וחוקים, וכך יוצרת גירוי ותגובה חדשים למלאכה עתיקה שאליה הוא יוצק מבע אישי עשיר.
בעולם הדקדוק כמו גם ברקמה נוכח ההיבט האסתטי. מצד אחד האסתטיקה היא כהסתרה, ומצד שני יש בה מן ההקלה. הטקסטים הפיקטיביים של אורי מור יוצרים מסגרת לתערוכה. כל אחד מהם הוא בבחינת קול פיקטיבי השייך לדמות פיקטיבית אחרת. אנחנו קוראים עבודה לחופשת פסח של תלמיד כיתה ט’, המתייחס אל הכלל והחריג, והדרך שבה הוא בוחר לענות היא זו הצפויה – ‘דרך המלך’, דרך ההבניה הבית-ספרית. טקסט אחר הוא של מחנך הכיתה השביעית, המחליט להתפטר ומשתף את תלמידיו בלבטיו. טקסט נוסף הוא מכתב למערכת, של מחברת ספרי לימוד שיש לה מה לומר בעניין החריגים והחלטות דקדוקיות המגיעות מלמעלה.
התערוכה מייצרת כר להבנת כאב היחיד מול תרבות הבנייה של ה’יחד’ בתרבות העברית החדשה. באמצעות מלאכת הרקמה האישית וטקסטים הנדמים ברורים מאליהם, אך חדותם מתפענחת אט אט, נוצרות ‘תעלות אוורור’. אלו מכריחות את הצופה לבדוק את ההבניה ומתוכה את היחס אל החריג.

“עבורנו חריגות היא מקום שאפשר לנשום בו”.

התלמיד הרשלני | רקמת יד, 2017
ללא כותרת | רקמת צלבים, 2017
משואה | טכניקה מעורבת, 2017

תמר לדרברג

ערימה | מיצב

במשך מספר חודשים צילמה תמר לדרברג ארגזי ספרים ישנים וניירת שאגרה. “מעכתי אותם במכבש במפעל, לכלכתי אותם בשמן מכונות, הרטבתי אותם במים ובהמשך אף השארתי אותם בגשם. ארגזים מלאים בספרים ובמחברות”. ערימת הספרים כללה: ספרי לימוד ומחברות, ספרי ילדות, ספרות יפה, ספרים שנקרעו, תנ”ך, אטלסים, מדריכי טיולים וקטלוגים שנזרקו. “ריתק אותי לעקוב במשך חודשים אחר תהליך ההתכלות, הריקבון והאסתטיקה שהשתנתה לאחר כל גשם.” הפעולה האלימה לכאורה שהפעילה על הספרים נעשתה בהשראת ספרו של בוהומיל הראהבל מהלך העבודה כלל בלייה נמרצת של מה שהתבלה זה מכבר, ונעשה תוך שהאמנית ערה לכוחם, יופיים והשפעתם של הספרים כמו גם לפן הנוסטלגי שהעירו אצלה: “לזהות בתוך ערימת הרקב ספרי ילדים של הוצאות שכבר לא קיימות, או ספרים שהתקבלו לבר-המצווה בכפולות, או ספרים עם הקדשות”.

את סדרת עבודות הצילום הקדים תהליך ארוך של מעקב פעיל, ער לשינויים גדולים כקטנים. האובייקטים המצולמים שינו את זהותם הראשונית ועם הזמן הפכו לאובייקטים חדשים אשר להם זימנה האמנית תפקיד חדש. האובייקטים המצולמים נעים על המתח הסמוי בין זיכרון היסטורי-פוליטי של השמדת ספרים לבין היפעמות מאסתטיקה של הרס ורקב. הבזוי, המלוכלך, הפגום, המרקיב והקרוע מקבל חשיבות ומטופל כאילו היה יקר מציאות. ואולי אף הופך לכזה. לכאורה ‘יצא מן הסדרה’ ובאמצעות מגע ידי הזמן ומי ש’טיפל’ בו, הוא נושא את פגעי הזמן כאילו היו תכשיט יקר ערך. מהלך כזה טוען את הסדרה גם בהתייחסות אל מחזור חיים, באישי ובמשותף.

ללא כותרת, 2017 | הזרקת דיו על נייר 50.5 80 ס"מ

מרינה גל

ספרי חיים, זיכרון | עבודת צילום

עבודות הצילום של מרינה גל מקרינות השתהות, עצירה ודיוק. מעשה הצילום קשור לזיכרון בית משפחתה בריגה, לטביה הסובייטית, אל מה שנשאר, אל מה שמתקיים בזיכרונה, כמו גם אל מה שמתעמת עם העכשווי. ערימת עיתונים, הוא צילום אחד מתוך סדרה גדולה, בבחינת הומאז’ לאב. מרינה אספה, סידרה, וקשרה ערימות של עיתוני ‘הארץ’, נתנה לקרני השמש שחדרו להצהיבן, כרכה ויצרה חבילות כדוגמת זיכרון החבילות שמילאו בילדותה את המדפים בסלון בית הוריה. את החבילות צילמה בקפדנות ובאופנים שונים, כאילו ניסתה להפיח בהן רוח חיים. החבילות נדמות לשכבות גיאולוגיות, או לשארית מורפולוגית של תקופה, מידע שנצבר. העין מתמקדת בנייר העיתון, חיתוכו, הערימה שנוצרה וגם ברורה חוסר האפשרות לקרוא. נותר להבין שלפנינו שכבות זיכרון, נייר ומלים המרכיבים עיתון מדי יום ואלו מתכתבים עם זיכרון ילדותה. אביה האינטלקטואל שמר בביתו במשך כל חייו, עיתונים יומיים שנערמו לערימות וכיסו את הקיר מרצפה ועד תקרה. זו הייתה דרכו להבין, להוציא מן העיתון את “האמת” שלו, להבין מעיתון המפלגה ה”פרבדה” (פרבדה = אמת) את המציאות שלא סופרה. מעין מחאה קטנה של איש שקדן שחייב היה להתמודד עם תרגום המציאות הנכפה עליו. מעשה האיסוף בבחינת מעשה על מעשה והצילום מוקפד, משחזרים ומטעינים את העיתון באמירה חדשה וטעונה לא פחות. אלבום הבולים של האב, אלבום מצולם בכריכתו הסגורה, מסגיר את כובד שנותיו, לא את תוכו. אלבום פתוח שאינו מכיל בולים אלא רק את דפיו הריקים ומצולם באופן נוגע ללב. אביה אסף בולים כתחביב, ועם השנים גם התמקצע, החליף בולים, טיפל ושמר עליהם באלבומים. הבולים היוו מקור מידע היסטורי ואנתרופולוגי, עדות לפעולתו של הדואר במדינות שונות ובערים שונות. המידע של עיתון ושל בול כבר אינם נושאים בערך שהיו טעונים בו בעבר. מערך היסטורי של מידע הפכו לאובייקט היסטורי, בעל נדירות רבה יותר. אנחנו נאלצים לתהות: איזה ערך יש לאינספור המלים המוקלדות מדי יום על המחשב, או על המכשיר הסלולרי. האם חוזקן בהופעתן החד פעמית בלבד? הצילום של מרינה גל נושא שקט ואיפוק. משחק של אור וצל מכוונים את הצופה אל מחוזות הזיכרון והשכחה.
ללא כותרת | הזרקת דיו על נייר 60/80 ס"מ

רפי מינץ

התרבוש האחרון | מיצב

תערוכה, נוסטאלגית, ארצישראלית חצויה
שפתו של האמן רפי מינץ- בעלת טביעת אצבע ייחודית, מקורית, ספק נמצאת, ספק משחקת ומתחבאת. רוח שטות שורה בכל? לא ממש, רוח שטות היא אמצעי הבעה מרתק שנבחר ע”י יוצרים לא מעטים לאורך ההיסטוריה של המילים והיצירה האומנותית. באמצעותה מדבר רפי על האפשרות להסתגל לשינויי הסביבה ללא צורך להיאבק בהם. ה’שטותניקיות’ המאפיינת- מטעה. שכן זו דרך נוספת המאפשרת איזון בעולם שיסודותיו מתנגשים, ונדמה שהוא מתערער תדיר. תחושת אפסות נוכח השלטון ומעלליו, מלווה כל אזרח והאיזון מושג פרדוקסלית תוך תנועה המבטלת ומחזקת בו זמנית. משחקי המילים הרבים מאפשר לרפי לעבור במהירות משפה גרפית, עיצובית, אל פיסול וציור חוזר חלילה. לתערוכת היחיד שלו בגלריה העירונית בחר בסמל עבר, טעון סממני ‘אימפריה’, ממנו גזר מערך משולב של אובייקטים מומצאים. פן צורני \ גרפי \ צבעוני משמש ליצירת שפה שיש בה גם משחקי מילים המחזיקים רוח שטות. מקורו של התרבוש (כובע אדום מחודד מעט) בתקופת האימפריה העות’מאנית בכהונתו של הסולטאן מהמוט השני (1808-1839) התרבוש היווה חלק מלבוש שופטי האימפריה, הפך לסמל סטטוס ואומץ ע”י חוגי הפקידות ומשכילים וביחידות מסוימות בצבא העות’מאני. במיצב שהעמיד בגלריה בחר להשתמש ברשת בנייה, המובילה מפסל ‘חובש התרבוש’ אל תרבוש ענק וחוזר חלילה תוך שהוא מעמיד לפני הצופה שלל אמירות מומצאות, כמעט סלוגנים על העולם, בהן המריר והמתוק שזורים יחד. אמירה חזקה ומחויכת בו זמנית, על שלטון, כוח, מנהגו של עולם. ‘פסל חובש התרבוש’ עשוי חומר טבעי, מקומי, שנשרף בתנור שבנה ומתכתב עם מסורת הקרמיקה הישראלית (בעברו עבד עם האמן משה שק בסדנתו בקיבוץ בית ניר) , עם כנעניות וגם עם מסורות פיסוליות עממיות ועתיקות. בעבודתו מתקיים מתח סמוי בין טכניקה בה הוא שולט, לבין ציור מרושל כביכול המשתמש במצעים גבוהים ונמוכים (עבודותיו האחרונות נעשות על גבי יריעות פלסטיק גדולות ממדים המשמשות כסככות צל) בדימויים ובמילים . עבודתו האמנותית נשענת על עשרות שנות ציור ופיסול באמצעותם הוא מנכיח תגובה אישית ברורה לחיים הפוליטיים, לקלקולים, תוך שהוא מנסה בחייו, בדרכו ובמקצועו (כ’משפר אורח חיים’) להציע דרך מאזנת לחיים שמחזיקה תגובה ערנית וחצי מחויכת אל מאורעות החיים (רעות חולות וקלקולים כמו גם שמחה, אור, ומפגשים אנושיים). בעבודתו יש מן האל-זמניות, תוך התייחסות אל המקומי (וגם העכשווי והמייאש), באופנים שמעוררים חיוך ועם זאת מכבדים את מסורת הפיסול והציור המקומית והעולמית. לחץ כאן לצפיה בקטלוג של רפי מינץ.
התרבוש האחרון, 2018 |
התרבוש האחרון, 2018 |