העבודות המוצגות במסגרת התערוכה הקבוצתית ‘כמוס בשפה’ מהוות חלק ראשון מתוך כוונת הנצחה מתמשכת ומתחלפת לאורך שנה. בכל סבב תערוכות, יוקדש חדר ליצירתו של גכטמן, עם חלוף עשר שנים למותו. בגיל 29 הגה גכטמן את הרעיון ליצירת ‘מאוזוליאום לעשרה אנשים אנונימיים’ אשר יחזיק חפצים אישיים של עשרה אלמונים, כאילו היו גיבורים ידועים. רעיון מוקדם זה אמנם לא מומש אך עקבותיו ניכרו מאז ביצירתו – עיסוק מתמשך במחלה ובמוות, וגלגול המחשבה אודות מאוזוליאום אישי. החדר בגלריה הוא בבחינת הצבה המבקשת להתחבר לרעיון שמהדהד מאז ביצירתו. “הדברים שהעסיקו אותי כבר אז – זיכרון, הנצחה, בימוי, יחד עם רצון בעבודה שצומחת באופן אורגני בלי הפסקות – הביאו אותי לתבנית הזו של מאוזוליאום, למין מערך שמכניס לאינסטליישן את ממד הזמן, הרצף”. (מתוך שיחה של גדעון גכטמן עם אורי הס ומשה ניניו ל-‘קו’ – כתב עת לאמנות, ינואר 1989). בגיל 33 גכטמן הדפיס ופרסם בשם משפחתו, מודעות אבל ברחבי העיר ראשון לציון, אשר הופיעו בעיתונים היומיים ‘הארץ’ וג’רוזלם פוסט’. המודעות המבשרות על מותו ‘ללא עת’ העצימו את ההפתעה בדבר מותו המדומה, תוך ערעור על סדרי המוות המקובלים בחברה הישראלית. “מעשה פרסום מותו כפעולה מושגית שאינה כרוכה בהקמת יד זיכרון – לא מתיישבת לכאורה עם רעיון המאוזוליאום, אבל מתפקדת היטב בשימור זכרו. באותה שנה הדפיס מבחר מודעות אבל צבעוניות, מודעות בצבע על לוחות עץ ומודעות אבל נוספות ששילבו נורות ניאון צבעוניות שדלקו וכבו לסירוגין כמקצב פעימות הלב, הסמיכו את קצב החיים וקציבתם להכרזת המוות” (קטלוג מוזיאון ישראל, 2013, עמ’ 18). במרכז החדר בגלריה ניצב ‘דמוי-כד’ (מתוך סדרת ‘דמוי-כד’ 1989). ‘דמוי-כד’ מאזכר כדי קבורה, המחזיקים עפרם של נפטרים. ‘דמוי-כד’ נצבע בצבע זוהר ולכה תעשייתית. גכטמן הוסיף עליו מדבקות זיכרון. ויזואליה מצוירת של חלקי גוף פנימיים: לב, כליות, חלקי גוף אותם חווה ‘גכטמן הגוף’ וביקש להנכיחם משל היו מדבקות על כלי תחבורה. ה’דמוי-כד’ מדמה ‘כלי תחבורה’. מעבר בין כאן לשם, בין ארץ לשמיים, בין הווה נוכח להווה נפקד.