השפה העברית, נכס לאומי, מהווה מוטיב, גרעין מהותי בעבודות אמנות של אמנים עכשוויים רבים. לכאורה שפת האמנות והעברית שונות, אך מתברר שפעמים רבות אין האחת יכולה ללא השנייה. הציור הלשוני מוצא ביטויו באמנות והאמנות חייבת לשאול מן השפה אותיות / מילים / ניבים או טקסטים שלמים. העבודה ‘עם הספר’ מכה בצופה. האסוציאציה המידית היא כתונת הפסים אותה נאלצו היהודים ללבוש במחנות הריכוז בשואה. העבודה עשויה ספרים שנחתכו. הספר מסמל דעת, הגות, זיכרון, תיעוד: מרכיבים דומיננטיים בהווייתו של העם היהודי, כמו גם בגד האסירים אותו לבשו בני העם היהודי בשעתם הקשה ביותר. העבודה הפיסולית לא זקוקה להסברים רבים. היא מכה בצופה ומשאירה אותו מחויב לזכור ולא לשכוח ולנסות להתעמת עם עצמו בכל פעם מחדש. ‘עם הספר’ מקבל חיזוק ותזכורת מחייבים. בסמוך לה מוצגות 2 עבודות נוספות: ‘ויהי חושך’ ועבודת רדי מייד בשם ‘מסע הגיבורה’. אופניים המונחים על ספרי ילדים ואחרים מספריית האמנית. זוהי בחירה מכוונת. אלו אינם ספרים פגומים, כדוגמת אלו שהרכיבו את העבודה ‘עם הספר’, אלא נבחרת ספרים פרטית, המייצגת במעט את מסע חייה של האמנית. וגם למיטב הכרתה, את מסעה של האישה המודרנית, זו עומדת במרכזו של גוף עבודות מתמשך של האמנית. ‘עם הספר’ כוון אל העבר הקולקטיבי, אל שואה, אל כתונת הפסים, אל סימן ההיכר ההיסטורי שלנו כעם הספר. הבחירה האישית בספרים ממדף הספרים של האמנית, האופניים המציינים נסיעה אחרת, משתהה, איטית כקריאת ספר או נסיעה במרחבי קריאה ונוף, מעצימים את התחושה הקשה שמעבירה העבודה ‘ויהי חושך’. העבודה נשענת על הציווי המקראי מסיפור הבריאה ‘ויהי אור’, אלא שכאן מסומן החושך בלבד, מכוון ל’כאן ועכשיו’. רקמת יד על קרטון מדגישה את פריכותם של הזמנים, את אופיים של הימים ואת הציווי שניתן לחזור ממנו ולעבור אל האור. העבודות ממשיכות וממקמות את נאוה כאמנית ארטיביסטית – מגיבה, היוצרת מתוך עולם פנימי מורכב המהדהד את הזמן ומכאוביו, מסמן וקורא לפעולה אחרת.