2020

חורף | קיץ | סתיו

תערוכות חורף 6.2020 – 2.2020

מקבץ התערוכות – חורף 2020 נע מן ההעדר,
דרך הצעות שונות להתמודדות עם ‘קשיי החיים’,
אל החיים כאן ועכשיו.

הילה ליזר בג’ה מציגה מיצב המשתמש במדיומים שונים. הומלסים- נעדרי בית, שרועים במרחב (שסימונו הציבורי- דשא והוא בגלריה עירונית הפתוחה לציבור). הסאונד העולה מציף תחושות בדידות שהן נחלת הפרט בכל מקום.

איתם טובול מציג סדרת שלטים השייכים ל’רשות הקמעות’ שיצר: רשות וירטואלית המתבררת בשלטי רחוב, והצעתה היא סעד לפרט, קמע.

לילך מדר מציגה סדרת מקדשים קטנטנים המציעים
נחמה דרך עשיית פעולה כלשהי שיכולה אולי להביא מרפא, לתקן, לעזור.

בלה חבצקין מציירת את החיים המורכבים, הפרועים, האינטנסיביים. אופני הציור הצבעוני מייצרים תמונות עשירות מבע, חיוניות ואנרגטיות ועם זאת מחוברות
למכאובי ההווה.

נאוה הראל שושני מציגה 3 עבודות פיסוליות, פסל קיר ‘עם הספר’ מזכיר לצופה סימניו של עם: מכתונת הפסים של יוסף ועד מדי האסיר שלבשו היהודים במחנות הריכוז. האובייקט שנוצר בברזל מלא ספרים.

  

הילה ליזר בג'ה

ימים לבנים | מיצב

שם תערוכת היחיד החדשה של הילה לייזר בז’ה הוא כשם שירה של המשוררת לאה גולדברג. יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה. שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר. חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה. גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.
תחושת הבדידות של המחברת עומדת במרכזו של השיר ואל תחושה זו מכוונת התערוכה. בשנת 2018 שהתה הילה שהות אמן בסנטה ברברה, ארה”ב. מדי יום פגשה הומלסים הישנים על המדשאות המטופחות בשדרות המותגים. הדיסוננס נגע לליבה והרגשת הזרות שהרגישה במקום, קרבה אותה אל אותם הומלסים. עיסוק בזרות, בדידות ומשמעותו של בית, הם מוטיבים חוזרים בעבודתה. פעולת הורדת הנעליים מכניסה את המבקר הצופה נכנס אל התערוכה ללא נעליו.
אל מרחב אחר בו מתקיימת הפרדה בין חוץ לפנים. על גבי דשא סינטטי לבן מונחות 3 דמויות שפוסלו בקנ”מ 1:1. כל אחת מונחת בתנוחה אחרת ומטופלת באופן אחר. הן אינן מכוונות למין או לאדם ספציפי אלא אל ‘כל אדם’. על גבי הקיר רישום עיפרון פחם, עליו מוקרנת עבודת וידיאו. תוך שהצופה מתקרב אל הדמויות, הוא שומע טקסטים המוקראים בפי יוצריהם. גדעון עפרת בטקסט ‘בדד’ על בדידותו של האמן, השיר ‘סוג של יחד’ מפי המשוררת אגי משעול והשיר ‘מן החלון’ של אילת אבני,
יוצרת המרפררת בשירה אל שירו הידוע של חיים נחמן ביאליק. ההומלס, האיש ללא בית, תחושת הבדידות, הסובייקט פנימה, הם גרעין התערוכה. הבית מפנה את מקומו אל ההעדר. עבודת המיצב המורכב של הילה מתווה את סימניו של אדם, את שתיקותיו, מילותיו, מחשבתו, בדידותו. חוויה כולית דרך קול, מגע הרגליים על הדשא, מראה העיניים, ותמונת האמנית בתוך שדה מחשבתה.

איתם טובול

רשות הקמעות (פרק 2) | עיצוב

לפני כ-4 שנים יצר איתם טובול את ‘רשות הקמעות’ לעיר ירושלים. הופעתה בגלריה העירונית של ראשון לציון מציינת את יציאתה הראשונה של ‘הרשות’ אל מחוץ לגבולות ירושלים והפיכתה לנחלת הכלל באופן רחב.
העבודות המוצגות בתערוכה במיוחד לחלל. קמעות חדשים, בבחינת פרק שני בעיר ראשון לציון. ‘רשות הקמעות’: נוצרה במסגרת שהות אמן ב’ביתא’ בירושלים. 7 קמעות שהודפסו ופוזרו בסביבות שוק מחנה יהודה, הם למעשה שלטי רחוב. הנתקל בהם מוזמן לצלמם בטלפון, לאסוף אותם ולשמרם כקובץ. רשות הקמעות היא ישות עכשווית חסרת גוף, רעיון ורוח. הקמע ניתן לנשיאה בצורה הטהורה ביותר שניתן לחשוב עליה: אין צורך בקלף, צדף, מטבע, חוט או כל אובייקט פיזי ממשי אחר.
הקמעות החדשים אינם באים להחליף את המסורת המפוארת וארוכת השנים של הקמעות השייכים לעדות והדתות השונות. הקמעות של ‘רשות הקמעות’ עוסקים בטרדות חדשות של האדם האורבני לדוגמא: קמע להופעות בכורה, קמע למשאלות ריסים או קמע להרחקת שכנים רועשים. שלטי הקמעות הם כדוגמת שלט חוצות, הודפסו על גבי מתכת מוברשת כך שמתקבל ממד מתכתי, כביכול יקר אך בעצם זול. היצירה נעה בין שני קצוות אלו.
הפרויקט בוחן את המתח בין ממסד למה שחותר תחתיו. מה קורה כאשר סמכות רשמית נוטלת לעצמה זכות לאשר ולהפיץ קמע, שבמהותו מגלם את ההיפך הגמור. במקביל עולות שאלות בנוגע לבירוקרטיה, פרגמטיות, רציונליות, רשמיות ולעוד תחומים שנדמה שסתירה גמורה שוררת ביניהם. הקמע והשלט מתאחדים לישות חדשה ומוזרה. האם השלט / קמע אכן מביא מזל, מעצם הסמכות שניתנה (או שנוכסה) לרשות הקמעות‭?‬‬‬‬‬‬

לילך מדר

לחש | מיצב

בתערוכה מוצגים שלושה מקדשים. כל מקדש מכיל מזבח המחבר בין פעולה לתפילה. הצופה יוכל להתייחד עם המקדש, ולבצע טקס ייעודי. “מעולם לא הייתי חובבת של הדת הממוסדת, אבל תמיד האמנתי בכוחה של תפילה ושל התכווננות.
מטקסים מושאלים או מומצאים וכשפים ניסיוניים (וכושלים), מכניסים סדר לכאוטיות של חיי האמנות, ומעניקים לי אשליה של שליטה. בתי תפילה מכל סוג גורמים לי להתרגשות רוחנית: קתדרלות, כנסיות, מסגדים, בתי כנסת, מקדשים הינדיים ומקדשים פרעונים. אני אוהבת את החללים המקושטים, ואת האווירה השקטה והאינטנסיבית, הדחוסה מלמולים ותפילות. החלק שממגנט אותי במיוחד הוא המזבחות והטקסים המלווים אותם:
הקטורות, הנרות, המטבעות, המחוות, הכתבים. בדומה לאותה התרוממות רוח שאני חווה מול יצירות אמנות מסוימות. בסופו של דבר, חללים מוזיאליים הם גלגול של מקדשי דת. אמנות ואמונה קשורות זו בזו בעבותות. אסתטיקת המקדשים שלי שואבת השראה ממסורות אסמבלאז’ של דאדא, סוריאליזם ופופ-ארט (מוקדם). הזיהוי של אסמבלאז’ עם אובייקט-פולחן נשענת על סגנונות “Make do” (מה שיש)
של אמנים אפרו-אמריקאים, שיצרו מחומרים זולים וזמינים, ושל עולמות פנטסטיים קטנים. שלושת המקדשים שמוצבים בחלל מסמלים שלושה היבטים אוניברסליים: “מקדש האמנות” הוא מזבח תפילה להשראה, יצירתיות, ייחודיות ומשמעות. מקדש “מנוחה נכונה” מוקדש לגעגועים, פרידה ומוות. לזכר דבר-מה שאיבדנו. “מקדש השינה” הוא מקדש הגשמת החלומות, ובו מביעים משאלות.

בלה חבצקין

מגרש הרוסים | ציור

שם התערוכה ‘מגרש הרוסים’ שולח לקונוטציה של מקום וסיפור בהיסטוריה של ירושלים, אך צמד המילים הללו אצל בלה חבצקין הוא ביטוי מטפורי ליחסים מורכבים של אדם עם ארצו, ובעיקר של מהגר בארצו החדשה. “העיסוק ב’מקום’ הפך לנושא מרכזי באמנות שלי. כמהגרת, אני מחפשת מזה שנים את המקום שלי (חלל פיזי כלשהו), בית או אדמה שאליה אני שייכת”

התערוכה מתפרשת על פני 2 חללי תצוגה. חלל אחד מכיל ציורים צבעוניים בגדלים שונים, ובאחר איורים קטנים המצוירים על דפי ספר ילדים וסיפורים שכתבה. “משנת 2016 אני כותבת ומפרסמת בלוג של סיפורים קצרים הנקרא “בלה בלה בלוג”: מציאות במילים וצבע. בלוג של סיפורים הומוריסטיים אוטוביוגרפים. אני מתארת זיכרונות מברית המועצות או מתעדת את חיי בארץ כמהגרת, כאימא שילדיה אומרים את שמה במבטא ישראלי כבד. כל סיפור מלווה באיור. האיורים נעשים על דפים פריכים, הנתלשים מספר ילדים ישן – מאת ג’ני רודרי, שקיבלתי במתנה ליום הולדתי השמיני. אז עדיין ידעתי היכן ה’מקום’ אליו אני שייכת.
רודרי הוא סופר איטלקי קומוניסטי, שסיפוריו היו חלק משטיפת המוח שעבר כל ילד שגדל ברוסיה הסובייטית. היום, אני מציירת על הדפים הצהובים את החיים החדשים שלי ואת הזיכרונות הישנים; על הדף התלוש, העדין והשברירי נוצר החיבור בין עבר והווה, תערובת של מילים וצבע”. הציורים הצבעוניים הגדולים עתירי סצנות קטנות הנושאות איכויות המזכירות את המיזנסצנה הקולנועית1. זהו עולם ביטוי המחובר לבלה שכן בתחילת הקריירה שלה הייתה מעצבת תפאורה ותלבושות לתיאטרון ולאופרה, ורק המשכה בציור ובפעולה אומנותית). בלה בונה את ‘הסיפור הגדול’ (הנמצא בשם העבודה) מתוך הגיון אסמבלאזי’ תיאטרלי, עשיר בצבעוניות
ומלא הומור. שם העבודה, כמו גם כתיבה המופיעה בתוכה – הם באנגלית, שמות וביטויים אותם מבין כל ישראלי ואולי רק ישראלי. השימוש בשפה האנגלית הוא כקריצה החוצה ופנימה. חיוך הנמהל בכאב המקום. באמצעות השפה האנגלית נוצרת הרחקה לצד מעין ‘בינלאומיות’. הציורים הצבעוניים מתייחסים אל החיים כאן ועכשיו, אך בו בעת נושאים אמת פנימית אל-זמנית של המקום ואנשיו. משאות / מסעות של ישראלי בארצו, של מהגר אל ארץ חדשה, של כולנו. עבודתה הציורית הייחודית המשלבת יכולת ציור פיגורטיבית לצד ציור כמעט קריקטוריסטי / קומיקסי של החיים בישראל.

נאוה הראל שושני

עם הספר | מיצב

השפה העברית, נכס לאומי, מהווה מוטיב, גרעין מהותי בעבודות אמנות של אמנים עכשוויים רבים. לכאורה שפת האמנות והעברית שונות, אך מתברר שפעמים רבות אין האחת יכולה ללא השנייה. הציור הלשוני מוצא ביטויו באמנות והאמנות חייבת לשאול מן השפה אותיות / מילים / ניבים או טקסטים שלמים.

העבודה ‘עם הספר’ מכה בצופה. האסוציאציה המידית היא כתונת הפסים אותה נאלצו היהודים ללבוש במחנות הריכוז בשואה. העבודה עשויה ספרים שנחתכו. הספר מסמל דעת, הגות, זיכרון, תיעוד: מרכיבים דומיננטיים בהווייתו של העם היהודי, כמו גם בגד האסירים אותו לבשו בני העם היהודי בשעתם הקשה ביותר. העבודה הפיסולית לא זקוקה להסברים רבים. היא מכה בצופה ומשאירה אותו מחויב לזכור ולא לשכוח ולנסות להתעמת עם עצמו בכל פעם מחדש. ‘עם הספר’ מקבל חיזוק ותזכורת מחייבים. בסמוך לה מוצגות 2 עבודות נוספות:
‘ויהי חושך’ ועבודת רדי מייד בשם ‘מסע הגיבורה’. אופניים המונחים על ספרי ילדים ואחרים מספריית האמנית. זוהי בחירה מכוונת. אלו אינם ספרים פגומים, כדוגמת אלו שהרכיבו את העבודה ‘עם הספר’, אלא נבחרת ספרים פרטית, המייצגת במעט את מסע חייה של האמנית. וגם למיטב הכרתה, את מסעה של האישה המודרנית, זו עומדת במרכזו של גוף עבודות מתמשך של האמנית. ‘עם הספר’ כוון אל העבר הקולקטיבי, אל שואה, אל כתונת הפסים, אל סימן ההיכר ההיסטורי שלנו כעם הספר. הבחירה האישית בספרים ממדף הספרים של האמנית,
האופניים המציינים נסיעה אחרת, משתהה, איטית כקריאת ספר או נסיעה במרחבי קריאה ונוף, מעצימים את התחושה הקשה שמעבירה העבודה ‘ויהי חושך’. העבודה נשענת על הציווי המקראי מסיפור הבריאה ‘ויהי אור’, אלא שכאן מסומן החושך בלבד, מכוון ל’כאן ועכשיו’. רקמת יד על קרטון מדגישה את פריכותם של הזמנים, את אופיים של הימים ואת הציווי שניתן לחזור ממנו ולעבור אל האור. העבודות ממשיכות וממקמות את נאוה כאמנית ארטיביסטית – מגיבה, היוצרת מתוך עולם פנימי מורכב המהדהד את הזמן ומכאוביו, מסמן וקורא לפעולה אחרת.
נגן וידאו

2020

חורף | קיץ | סתיו

תערוכות חורף 6.2020 – 2.2020

מקבץ התערוכות – חורף 2020 נע מן ההעדר, דרך הצעות שונות להתמודדות עם ‘קשיי החיים’, אל החיים כאן ועכשיו. הילה ליזר בג’ה מציגה מיצב המשתמש במדיומים שונים. הומלסים- נעדרי בית, שרועים במרחב (שסימונו הציבורי- דשא והוא בגלריה עירונית הפתוחה לציבור). הסאונד העולה מציף תחושות בדידות שהן נחלת הפרט בכל מקום. איתם טובול מציג סדרת שלטים השייכים ל’רשות הקמעות’ שיצר: רשות וירטואלית המתבררת בשלטי רחוב, והצעתה היא סעד לפרט, קמע. לילך מדר מציגה סדרת מקדשים קטנטנים המציעים נחמה דרך עשיית פעולה כלשהי שיכולה אולי להביא מרפא, לתקן, לעזור. בלה חבצקין מציירת את החיים המורכבים, הפרועים, האינטנסיביים. אופני הציור הצבעוני מייצרים תמונות עשירות מבע, חיוניות ואנרגטיות ועם זאת מחוברות למכאובי ההווה. נאוה הראל שושני מציגה 3 עבודות פיסוליות, פסל קיר ‘עם הספר’ מזכיר לצופה סימניו של עם: מכתונת הפסים של יוסף ועד מדי האסיר שלבשו היהודים במחנות הריכוז. האובייקט שנוצר בברזל מלא ספרים.   

הילה ליזר בג'ה

ימים לבנים | מיצב

שם תערוכת היחיד החדשה של הילה ליזר בג’ה הוא כשם שירה של המשוררת לאה גולדברג. יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה. שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר. חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה. גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר. תחושת הבדידות של המחברת עומדת במרכזו של השיר ואל תחושה זו מכוונת התערוכה. בשנת 2018 שהתה הילה שהות אמן בסנטה ברברה, ארה”ב. מדי יום פגשה הומלסים הישנים על המדשאות המטופחות בשדרות המותגים. הדיסוננס נגע לליבה והרגשת הזרות שהרגישה במקום, קרבה אותה אל אותם הומלסים. עיסוק בזרות, בדידות ומשמעותו של בית, הם מוטיבים חוזרים בעבודתה. הצופה נכנס אל התערוכה ללא נעליו. פעולת הורדת הנעליים מכניסה את המבקר אל מרחב אחר בו מתקיימת הפרדה בין חוץ לפנים. על גבי דשא סינטטי לבן מונחות 3 דמויות שפוסלו בקנ”מ 1:1. כל אחת מונחת בתנוחה אחרת ומטופלת באופן אחר. הן אינן מכוונות למין או לאדם ספציפי אלא אל ‘כל אדם’. על גבי הקיר רישום עיפרון פחם, עליו מוקרנת עבודת וידיאו. תוך שהצופה מתקרב אל הדמויות, הוא שומע טקסטים המוקראים בפי יוצריהם. גדעון עפרת בטקסט ‘בדד’ על בדידותו של האמן, השיר ‘סוג של יחד’ מפי המשוררת אגי משעול והשיר ‘מן החלון’ של אילת אבני, יוצרת המרפררת בשירה אל שירו הידוע של חיים נחמן ביאליק. ההומלס, האיש ללא בית, תחושת הבדידות, הסובייקט פנימה, הם גרעין התערוכה. הבית מפנה את מקומו אל ההעדר. עבודת המיצב המורכב של הילה מתווה את סימניו של אדם, את שתיקותיו, מילותיו, מחשבתו, בדידותו. חוויה כולית דרך קול, מגע הרגליים על הדשא, מראה העיניים, ותמונת האמנית בתוך שדה מחשבתה.
ימים לבנים, 2020 | דשא סינטטי לבן, 3 דמויות פיסוליות, בטון, גבס, קרטון (פרט),
ימים לבנים, 2020 | דשא סינטטי לבן, 3 דמויות פיסוליות, בטון, גבס, קרטון (פרט),
ימים לבנים, 2020 | דשא סינטטי לבן, 3 דמויות פיסוליות, בטון, גבס, קרטון (פרט),
Mind Construction, 2020 | הקרנת וידיאו 5:13 ד' על גבי רישום פחם על בד, (4:25 מ')

איתם טובול

רשות הקמעות | עיצוב

לפני כ-4 שנים יצר איתם טובול את ‘רשות הקמעות’ לעיר ירושלים. הופעתה בגלריה העירונית של ראשון לציון מציינת את יציאתה הראשונה של ‘הרשות’ אל מחוץ לגבולות ירושלים והפיכתה לנחלת הכלל באופן רחב. העבודות המוצגות בתערוכה במיוחד לחלל. קמעות חדשים, בבחינת פרק שני בעיר ראשון לציון. ‘רשות הקמעות’: נוצרה במסגרת שהות אמן ב’ביתא’ בירושלים. 7 קמעות שהודפסו ופוזרו בסביבות שוק מחנה יהודה, הם למעשה שלטי רחוב. הנתקל בהם מוזמן לצלמם בטלפון, לאסוף אותם ולשמרם כקובץ. רשות הקמעות היא ישות עכשווית חסרת גוף, רעיון ורוח. הקמע ניתן לנשיאה בצורה הטהורה ביותר שניתן לחשוב עליה: אין צורך בקלף, צדף, מטבע, חוט או כל אובייקט פיזי ממשי אחר. הקמעות החדשים אינם באים להחליף את המסורת המפוארת וארוכת השנים של הקמעות השייכים לעדות והדתות השונות. הקמעות של ‘רשות הקמעות’ עוסקים בטרדות חדשות של האדם האורבני לדוגמא: קמע להופעות בכורה, קמע למשאלות ריסים או קמע להרחקת שכנים רועשים. שלטי הקמעות הם כדוגמת שלט חוצות, הודפסו על גבי מתכת מוברשת כך שמתקבל ממד מתכתי, כביכול יקר אך בעצם זול. היצירה נעה בין שני קצוות אלו. הפרויקט בוחן את המתח בין ממסד למה שחותר תחתיו. מה קורה כאשר סמכות רשמית נוטלת לעצמה זכות לאשר ולהפיץ קמע, שבמהותו מגלם את ההיפך הגמור. במקביל עולות שאלות בנוגע לבירוקרטיה, פרגמטיות, רציונליות, רשמיות ולעוד תחומים שנדמה שסתירה גמורה שוררת ביניהם. הקמע והשלט מתאחדים לישות חדשה ומוזרה. האם השלט / קמע אכן מביא מזל, מעצם הסמכות שניתנה (או שנוכסה) לרשות הקמעות‭?‬‬‬‬‬‬
רשות הקמעות, 2020 | הדפסת שלטי חוצות בהברשת מתכת
רשות הקמעות, 2020 |
הדפסת שלטי חוצות בהברשת מתכת
רשות הקמעות, 2020 |
הדפסת שלטי חוצות בהברשת מתכת

לילך מדר

לחש | מיצב

בתערוכה מוצגים שלושה מקדשים. כל מקדש מכיל מזבח המחבר בין פעולה לתפילה. הצופה יוכל להתייחד עם המקדש, ולבצע טקס ייעודי. “מעולם לא הייתי חובבת של הדת הממוסדת, אבל תמיד האמנתי בכוחה של תפילה ושל התכווננות. טקסים מושאלים או מומצאים וכשפים ניסיוניים (וכושלים), מכניסים סדר לכאוטיות של חיי האמנות, ומעניקים לי אשליה של שליטה. בתי תפילה מכל סוג גורמים לי להתרגשות רוחנית: קתדרלות, כנסיות, מסגדים, בתי כנסת, מקדשים הינדיים ומקדשים פרעונים. אני אוהבת את החללים המקושטים, ואת האווירה השקטה והאינטנסיבית, הדחוסה מלמולים ותפילות. החלק שממגנט אותי במיוחד הוא המזבחות והטקסים המלווים אותם: הקטורות, הנרות, המטבעות, המחוות, הכתבים. בדומה לאותה התרוממות רוח שאני חווה מול יצירות אמנות מסוימות. בסופו של דבר, חללים מוזיאליים הם גלגול של מקדשי דת. אמנות ואמונה קשורות זו בזו בעבותות. אסתטיקת המקדשים שלי שואבת השראה ממסורות אסמבלאז’ של דאדא, סוריאליזם ופופ-ארט (מוקדם). הזיהוי של אסמבלאז’ עם אובייקט-פולחן נשענת על סגנונות “Make do” (מה שיש) של אמנים אפרו-אמריקאים, שיצרו מחומרים זולים וזמינים, ושל עולמות פנטסטיים קטנים. שלושת המקדשים שמוצבים בחלל מסמלים שלושה היבטים אוניברסליים: “מקדש האמנות” הוא מזבח תפילה להשראה, יצירתיות, ייחודיות ומשמעות. מקדש “מנוחה נכונה” מוקדש לגעגועים, פרידה ומוות. לזכר דבר-מה שאיבדנו. “מקדש השינה” הוא מקדש הגשמת החלומות, ובו מביעים משאלות.
מנוחה נכונה - מקדש הגעגועים, 2019 | אסמבלאז': אבן, פלסטיק, מתכת, עץ, צדף, זכוכית, חול, זהב 30/30 ס"מ

בלה חבצקין

מגרש הרוסים | ציור, איור, סיפור

שם התערוכה ‘מגרש הרוסים’ שולח לקונוטציה של מקום וסיפור בהיסטוריה של ירושלים, אך צמד המילים הללו אצל בלה חבצקין הוא ביטוי מטפורי ליחסים מורכבים של אדם עם ארצו, ובעיקר של מהגר בארצו החדשה. “העיסוק ב’מקום’ הפך לנושא מרכזי באמנות שלי. כמהגרת, אני מחפשת מזה שנים את המקום שלי (חלל פיזי כלשהו), בית או אדמה שאליה אני שייכת” התערוכה מתפרשת על פני 2 חללי תצוגה. חלל אחד מכיל ציורים צבעוניים בגדלים שונים, ובאחר איורים קטנים המצוירים על דפי ספר ילדים וסיפורים שכתבה. “משנת 2016 אני כותבת ומפרסמת בלוג של סיפורים קצרים הנקרא “בלה בלה בלוג”: מציאות במילים וצבע. בלוג של סיפורים הומוריסטיים אוטוביוגרפים. אני מתארת זיכרונות מברית המועצות או מתעדת את חיי בארץ כמהגרת, כאימא שילדיה אומרים את שמה במבטא ישראלי כבד. כל סיפור מלווה באיור. האיורים נעשים על דפים פריכים, הנתלשים מספר ילדים ישן – מאת ג’ני רודרי, שקיבלתי במתנה ליום הולדתי השמיני. אז עדיין ידעתי היכן ה’מקום’ אליו אני שייכת. רודרי הוא סופר איטלקי קומוניסטי, שסיפוריו היו חלק משטיפת המוח שעבר כל ילד שגדל ברוסיה הסובייטית. היום, אני מציירת על הדפים הצהובים את החיים החדשים שלי ואת הזיכרונות הישנים; על הדף התלוש, העדין והשברירי נוצר החיבור בין עבר והווה, תערובת של מילים וצבע”.

Jerusalem Boom, 2019 |
טכניקה מעורבת על בד, 100/150 ס"מ
אומץ, 2017 |
טכניקה מעורבת על דף מודפס, 21.5/12 ס"מ
אבא גבוה, 2016 |
טכניקה מעורבת על דף מודפס, 21.5/12 ס"מ
על מה ו'עלמה', 2017 |
טכניקה מעורבת על דף מודפס, 21.5/12 ס"מ

נאוה הראל-שושני

עם הספר | מיצב

השפה העברית, נכס לאומי, מהווה מוטיב, גרעין מהותי בעבודות אמנות של אמנים עכשוויים רבים. לכאורה שפת האמנות והעברית שונות, אך מתברר שפעמים רבות אין האחת יכולה ללא השנייה. הציור הלשוני מוצא ביטויו באמנות והאמנות חייבת לשאול מן השפה אותיות / מילים / ניבים או טקסטים שלמים. העבודה ‘עם הספר’ מכה בצופה. האסוציאציה המידית היא כתונת הפסים אותה נאלצו היהודים ללבוש במחנות הריכוז בשואה. העבודה עשויה ספרים שנחתכו. הספר מסמל דעת, הגות, זיכרון, תיעוד: מרכיבים דומיננטיים בהווייתו של העם היהודי, כמו גם בגד האסירים אותו לבשו בני העם היהודי בשעתם הקשה ביותר. העבודה הפיסולית לא זקוקה להסברים רבים. היא מכה בצופה ומשאירה אותו מחויב לזכור ולא לשכוח ולנסות להתעמת עם עצמו בכל פעם מחדש. ‘עם הספר’ מקבל חיזוק ותזכורת מחייבים. בסמוך לה מוצגות 2 עבודות נוספות: ‘ויהי חושך’ ועבודת רדי מייד בשם ‘מסע הגיבורה’. אופניים המונחים על ספרי ילדים ואחרים מספריית האמנית. זוהי בחירה מכוונת. אלו אינם ספרים פגומים, כדוגמת אלו שהרכיבו את העבודה ‘עם הספר’, אלא נבחרת ספרים פרטית, המייצגת במעט את מסע חייה של האמנית. וגם למיטב הכרתה, את מסעה של האישה המודרנית, זו עומדת במרכזו של גוף עבודות מתמשך של האמנית. ‘עם הספר’ כוון אל העבר הקולקטיבי, אל שואה, אל כתונת הפסים, אל סימן ההיכר ההיסטורי שלנו כעם הספר. הבחירה האישית בספרים ממדף הספרים של האמנית, האופניים המציינים נסיעה אחרת, משתהה, איטית כקריאת ספר או נסיעה במרחבי קריאה ונוף, מעצימים את התחושה הקשה שמעבירה העבודה ‘ויהי חושך’. העבודה נשענת על הציווי המקראי מסיפור הבריאה ‘ויהי אור’, אלא שכאן מסומן החושך בלבד, מכוון ל’כאן ועכשיו’. רקמת יד על קרטון מדגישה את פריכותם של הזמנים, את אופיים של הימים ואת הציווי שניתן לחזור ממנו ולעבור אל האור. העבודות ממשיכות וממקמות את נאוה כאמנית ארטיביסטית – מגיבה, היוצרת מתוך עולם פנימי מורכב המהדהד את הזמן ומכאוביו, מסמן וקורא לפעולה אחרת.
עם הספר, 2013 |
ספרים, ברזל, 67/84/08 ס"מ
מסע הגיבורה, 2014-2020 |
רדי מייד מונח על ספרים נבחרים מספריית האמנית 32/25/34 ס"מ
ויהי חושך, 2019 |
שלט מפוצל לשניים 20/30 ס"מ, כ"א/רקמה חופשית על קרטון
נגן וידאו