תערוכות חורף 30.04.2022 – 12.02.2022

סיגל צברי

פֶרְמָטָה

ראשית דבר אנו חשים את צניעותם של הציורים. מה פירוש 'צנועים'? כוחם אינו בהכרזתם, יופיים אינו קשור לגודל או לצבע, או לקומפוזיציה ספציפית, אלא למכלול שקט שיש בו עצירה של המבט, לצד זמנים (לא זמן אחד) המתקיימים בו בעת בציור. סיגל מתבוננת ומציירת כמספר-עד, המספר על דמויות שפגש או על אירועים שחווה ולפיכך הוא מעורב בסיפור.

לעיתים ההתבוננות נעשית בחוץ, לעיתים בתוך או מתוך הסטודיו. נוף מהסטודיו אל חוץ. נוף מרפסת ועציצים, אדם, תנועה שנלכדה, זו שהשאיר בין החפצים. סיגל אוחזת את
נקודות המבט הנבחרות שלה, 'פיסות מקום' בעדינות, ברוך, ובו בזמן היא מדייקת את התנועה מהפנים אל החוץ, ממנה אל
האובייקט ובחזרה.
הייתי רוצה להציע מבט המתייחס למושג בודהיסטי 'שקיטה' (מלשון שקט). עולם התופעות יכול להתברר לנו מתוך האזנה, קריאה,
דו-שיח, או התבוננות מדיטטיבית. פועל יוצא מתנאי התבודדות, הוא שמגיעה שתיקה פנימית שהיא היאספות מדיטטיבית לשקט של
מרחב נטול גבולות. השקט הוא הגיליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן ועל גביו מתחיל הציור.
השקט הפנימי מאפשר להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות ולהתניות המאפיינות
אותה. השקט ריק מאיכויות של “אני”, “עצמי”. נדמה שפעולת ההתבוננות והציור של סיגל כמו גם ההתבוננות שמאפשר הציור
לצופה, קשורים אל שקט וריכוז ההפוכים כל כך לרעש המטריד, של הפטפוט הפנימי.
עבודות הציור של סיגל צברי הן עדויות לחולף ברישום ובצבע, ליופי הנושא עצמאות של מקום וזמן. זו הזמנה להתבוננות
המציעה אפשרות לחשוב על מציאות, או על עולם התופעות או הדימויים שלפנינו ועל פעולה ציורית כאשליה, או כתפיסה מסוימת
של מציאות.

* בחלל התערוכה סרט שצילם וערך ערן אקרמן. הזדמנות מיוחדת לשמוע את סיגל צברי 'על ציור' וכן שניים
ממושאי ציורי הדיוקן שלה: פרופ' אריאל הירשפלד וערן אקרמן – צלם ועורך הסרט.

* תודה מיוחדת: לאספנים על השאלת עבודות, לערן אקרמן ולגלריה 'גורדון'.

* פֶרְמָטָה (בעברית גם שֶׁהִי) היא סימן מוזיקלי המורה על הארכת משך התו במידה בלתי מוגדרת.
הפרמטה מסומנת כחצי עיגול ובמרכזו נקודה, והיא מופיעה מעל או מתחת לתו הרלוונטי.
סיגל צברי היא גם מוזיקאית, חברת תזמורת ולכן שם התערוכה הושאל מעולם קריאת תווים / מוזיקה.
אפי גן

נטע ליבר שפר

סדרת ה'מקוננים'

חדר התצוגה עורר אצל נטע אסוציאציה מידית של קָפֵּלָה (מבנה פולחן נוצרי קטן, סוג של כנסייה קטנה לשירות אישי). מכאן הבחירה להציג בחלל את סדרת ’המקוננים'.

רישומי 'המקוננים' נוצרו בעקבות סדרה קודמת של רישומים, רישומי חיילים פצועים שתחבושת גדולה מכסה את פניהם. סדרה שעסקה בביטוי למציאות אלימה ועיוורת.

בסדרה הנוכחית הפכה התחבושת למטפחת, וזו מסמלת את הצער ואת האבדן באמצעות פעולת הכיסוי וההסתרה:
מראה את הפגיעה גם מבלי לסמן קונקרטית את מקום הפצע. המטפחת מזכירה גם את 'מטפחתה של ורוניקה הקדושה'. על פי ספר קדושים מימי הבינים, ורוניקה הייתה אישה אדוקה מירושלים אשר נתנה לישו את מטפחתה, כדי שיוכל לנגב את מצחו במהלך התקדמותו לגבעת הגולגולתא. ישו מחה את זיעתו וכשהחזיר את המטפחת, הופיעו עליה תווי פניו.
הטמעת הדימוי בקפלי המטפחת מזכירה גם את תכונות הנייר עצמו, המטביע על פניו חותם. זהו הרהור על היווצרותו של דימוי ועל רוח הנחקקת בחומר: דמויות הגברים, בשר ודם, מטביעות רישומן בנייר, שחושף אותן ומסתיר אותן.
המטפחת היא מחסה ומסתור. היא עוטפת ומגנה אך גם מעלימה את הפנים. היא מאיינת אותם, מרוקנת אותם מן המבט ומן היכולת להתבונן בהם ולזהותם. בעצם פעולת הכיסוי, הופך המוכר לנסתר. הבד המגן מתעתע בכנותו, הסתרת העיניים שומטת את היכולת לפענח את המבט.

"בעקבות מפגש עם דיוקן של נשים ויקטוריאניות מתייפחות שנשאר חקוק בליבי, בקשתי ממספר חברים שידגמנו עבורי את דמותם המסתתרת מאחורי מטפחת. בקשתי ליצור מבט עכשווי על הקינה. מבחינתי קינתם היא ביטוי לאבל על קוצר החיים, על הנעורים החולפים ועל אפשרויות שהוחמצו. מבטם האובד בבד המטפחת משדר פגיעות, אבל גם חסימה ואת חוסר היכולת להגיע אליהם. עקב גודלו של הרישום הם מקבלים נוכחות רבה ועוצמה, ועם זאת בעצם מחיקת פניהם הם שבים אל הדף הלבן, אל ההיעדר. במקום הנשים המקוננות, הגברים מבכים את תפקידם".
אפי גן

מאיה אטון

דמעות בגשם

הבחירה להציג מקבץ אקראי לכאורה, מתוך מאות רישומי דיו שנעשו בשנתיים האחרונות, מאפשר לצופה לחוות באופן נוסף רישומים אותם מעלה מאיה אטון כמעט מדי יום לאינסטגרם. ברשת, זוהי חוויה מהירה הזוכה ל'פיד-בק' מידי אבל גם מוגבלת ע"י גודלו של מכשיר הטלפון.

אנחנו מביטים ברישום אחד, פרגמנט בודד, לעומתו תנועת המבט במבחר או במקבץ, מאפשרת לזהות שפה, פרקים, הבדלים לצד חיבורים ובעיקר מאפשר לנו לנוע מתוך הפרטיקולרי, האישי – אל עבר המכנה המשותף. המעשה היומיומי מזכיר 'יומן רישומי – קליגרפי', ונעשה בפורמט קבוע על נייר, בדרך כלל בגודל A3, בדיו ומים.
"סדרת רישומי הדיו התחילה בסגר הראשון והפכה לתרגול יומיומי כמעט. התרגול בעבודה רטובה עם דיו, קרוב לטכניקת עבודה עם צבעי מים הנותנת מקום לאקראיות של התפשטות הדיו על הנייר. הרישומים מהירים יחסית ונעשים בישיבה אחת. הם דורשים ממני ריכוז מסוים והתמסרות לרגע, שלאחריו אני מרגישה כמו אחרי טבילה במים. התוצר הוא רישום של תחושה פנימית.
הרישום בדיו אינו ציור, הוא לא ספקטקולרי, הוא מהיר, אקספרסיבי, פחות נשלט, מאוד עירום והוא בבחינת תקשורת יומיומית עם עצמי. הכל הוא תחביר… יש לי מאגר עצום של דימויים שאני אוספת ושומרת דרך חיפוש באינטרנט וברשתות חברתיות ואלו נוגעים לעולם גותי, מפלצתי, לחיות, לקולנוע ול'גלאם' המוקדם של הוליווד. בתהליך העבודה אני משלבת לעיתים שני דימויים ומצרפת להם משפט הלקוח בד"כ מתוך פריימים של סרטים שונים. אני מחפשת חיבור חדש בין דימוי לטקסט, כזה שמעורר דימוי שלישי מדומיין, קצת כמו מבט דרך העין השלישית".

חלק מהדימויים המצוירים מגיעים מעולם הדימויים של קְלָפֵי טָארוֹט. ברישומים של אטון נוצר עולם של הקשרים סמליים, חיבורים מיסטיים, אזוטריים, שיש בהם התבוננות על תפקיד הדימויים בחיים. אנחנו פוגשים שדות ארכיטיפיים, פסיכולוגיים מיתולוגיים ופילוסופיים.

all those moments will be lost in time, like tears in rain"

* ציטוט מהסרט 'בלייד ראנר', מתוך המונולוג של הרפליקנט רוי, רגע לפני שתוחלת החיים שלו נגמרת.
אפי גן

אלכס טוביס

משפחה

בחלל החדר מוצגים שלושה ציורים שצייר אלכס במהלך השנה האחרונה וכן דיוקן עצמי מוקדם יותר. מושאי הציור של הציורים האחרונים הם בני משפחה. החדר בו תלויות העבודות קטן במידותיו, מייצר תחושה אינטימית באופן היכול לשאת דיוקנאות משפחה. מושאי הציור מוכרים, אלו פנים איתם נפגשים באופן יומיומי, אלא שהתמודדות ציורית עם דמותו של בן משפחה קרוב אינה בהכרח קלה.

נופי החוץ, הטבע, ואנשים שאינם בני משפחה, שהיו נושאים מרכזיים ביצירתו בעשור הקודם, פינו דרכם אל ציורי דיוקן אישיים, חלק טבעי בהבשלתו של האמן. הדמות המצוירת ( אישה / בן / בת) מופיעים על רקע נבחר ומטופל.

כל דיוקן זכה לטיפול אחר. תנוחת הגוף הנבחרת, הבחירה בישיבה או בעמידה, הרקע והטיפול בו, היחסים בין הרקע לדמות, פלטת הצבעים הנבחרת, לכל אלו משמעויות נרבדות ביצירתו של אלכס. הציור נושא עומק, נפח, חלל ואינטנסיביות רגשית, מסגיר רגש חם ופועם לצד בדידות עצומה.
אפי גן

אריה למדן

איש ציפור

לאריה למדן שפה ייחודית, בה הוא מצייר ומדבר. קו ועוד קו ועוד קו בוראים בצירופם עולמות שלמים, בהם מתערבבים מציאות וחלום. "אני מצייר בקווים, הקווים מעניינים אותי כל החיים, אני אוהב לעבוד עם קוים דקים, מה שמושך אותי בקו הדק, זה העשייה הגופנית, הפיזית. לעשות קו קטן ועוד קו עד שהצורה יוצאת תחת ידי.

״לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."
סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה"
שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי
בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.

עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים
שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל
אפי גן

שחר סריג, דגנית אליקים

שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה

״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.

היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את
דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא
משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.
הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני
בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם
אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו, 55:54 דקות

אוצר: דורון פישביין

נגן וידאו
נגן וידאו

2020

תערוכות חורף

30.04.2022 – 12.02.2022

שתי מילים אלה מקיימות ביניהן זיקה חיונית שכן ה'אין' מניח את קיומו של ה'יש'.

המושג גבול הינו תוצר לשוני מרכזי בהתפתחות התודעה האנושית. גבולות מגדירים ומארגנים את ה'יש' בעולם באמצעות סימנים וחוקים. גבול בין ים ליבשה, גבול בין מגע לחדירה, גבול בין רכוש הפרט לנכסי המדינה, כמו גם גבולות המרחבים השונים שבהם מוצגות במקביל שלוש תערוכות תחת אותו שם, בגלריה העירונית בראשון לציון, בגלריה בבית יד לבנים בראשון לציון, ובגלריה קריית האמנים בטבעון.

את המילה אין ניתן לתאר גם כלא-יש.
אין גבול הינו צרוף מילים מתעתע. ניתן לדמיין מרחבי תוהו ובוהו עד כדי אבדון, ובו בזמן מרחב שהחופש בו מוחלט, חוזרות ונוכחות בו דמויות שחלפו מן העולם, וחושים מחליפים בו תפקידים. ויש ובמרחב כזה צצה מנגינה, רעיון מפתיע או תמונת זיכרון מנחמת.
שם התערוכה מרצד על מסך המחשב,

אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול אין גבול

הפועל גבל מופיע בספרות חז"ל. משמעותו היא ללוש, לערבב חלקיקי חומר עם מים כדי שהחומר יהפוך לאחיד. "כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה" (קטע: רש"י על בראשית ב' ו'). האותיות המצויות בסמיכות זו לזו בשמה של התערוכה, וכמילה נפרדת יש בהן תיאור פעולה של הכנת חומר, מעוררות מחשבה.
הייתכן שבין אותיות שמה של התערוכה טמונה הצעה? הצעה שניתן להבינה כקריאה לפעולה כמו גם רמז לשימוש בחומר. אין גבול להפתעות.
המכנה המשותף ליצירות בתערוכה הוא בחירת האומנים ליצור בחומרים קרמיים. כל אמן בחר נקודת התייחסות משלו מול נושא התערוכה.
חווית הצופה עשויה להתרחש במרחב שבין היצירה המוצגת לבין עיני המתבונן.

אנו מזמינים אתכם לשיטוט תוך תשומת לב ועין לכל אחת מהיצירות.

טקסט מאת טליה טוקטלי
יולי 2021

סיגל צברי

פֶרְמָטָה

ראשית דבר אנו חשים את צניעותם של הציורים. מה פירוש 'צנועים'? כוחם אינו בהכרזתם, יופיים אינו קשור לגודל או לצבע, או לקומפוזיציה ספציפית, אלא למכלול שקט שיש בו עצירה של המבט, לצד זמנים (לא זמן אחד) המתקיימים בו בעת בציור.
סיגל מתבוננת ומציירת כמספר-עד, המספר על דמויות שפגש או על אירועים שחווה ולפיכך הוא מעורב בסיפור. לעיתים ההתבוננות נעשית בחוץ, לעיתים בתוך או מתוך הסטודיו.

נוף מהסטודיו אל חוץ. נוף מרפסת ועציצים, אדם, תנועה שנלכדה, זו שהשאיר בין החפצים. סיגל אוחזת את נקודות המבט הנבחרות שלה, 'פיסות מקום' בעדינות, ברוך, ובו בזמן היא מדייקת את התנועה מהפנים אל החוץ, ממנה אל האובייקט ובחזרה.
הייתי רוצה להציע מבט המתייחס למושג בודהיסטי 'שקיטה' (מלשון שקט). עולם התופעות יכול להתברר לנו מתוך האזנה, קריאה, דו-שיח, או התבוננות מדיטטיבית. פועל יוצא מתנאי התבודדות, הוא שמגיעה שתיקה פנימית שהיא היאספות מדיטטיבית לשקט של מרחב נטול גבולות. השקט הוא הגיליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן ועל גביו מתחיל הציור.

השקט הפנימי מאפשר להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות ולהתניות המאפיינות אותה. השקט ריק מאיכויות של “אני”, “עצמי”. נדמה שפעולת ההתבוננות והציור של סיגל כמו גם ההתבוננות שמאפשר הציור לצופה, קשורים אל שקט וריכוז ההפוכים כל כך לרעש המטריד, של הפטפוט הפנימי.
עבודות הציור של סיגל צברי הן עדויות לחולף ברישום ובצבע, ליופי הנושא עצמאות של מקום וזמן. זו הזמנה להתבוננות המציעה אפשרות לחשוב על מציאות, או על עולם התופעות או הדימויים שלפנינו ועל פעולה ציורית כאשליה, או כתפיסה מסוימת של מציאות.

בחלל התערוכה סרט שצילם וערך ערן אקרמן. הזדמנות מיוחדת לשמוע את סיגל צברי 'על ציור' וכן שניים ממושאי ציורי הדיוקן שלה: פרופ' אריאל הירשפלד וערן אקרמן – צלם ועורך הסרט.

תודה מיוחדת: לאספנים על השאלת עבודות, לערן אקרמן ולגלריה 'גורדון'.

* פֶרְמָטָה (בעברית גם שֶׁהִי) היא סימן מוזיקלי המורה על הארכת משך התו במידה בלתי מוגדרת.
הפרמטה מסומנת כחצי עיגול ובמרכזו נקודה, והיא מופיעה מעל או מתחת לתו הרלוונטי.
סיגל צברי היא גם מוזיקאית, חברת תזמורת ולכן שם התערוכה הושאל מעולם קריאת תווים / מוזיקה.
אפי גן

נטע ליבר שפר

סדרת ה'מקוננים'

חדר התצוגה עורר אצל נטע אסוציאציה מידית של קָפֵּלָה (מבנה פולחן נוצרי קטן, סוג של כנסייה קטנה לשירות אישי). מכאן הבחירה להציג בחלל את סדרת ’המקוננים'. רישומי 'המקוננים' נוצרו בעקבות סדרה קודמת של רישומים, רישומי חיילים פצועים שתחבושת גדולה מכסה את פניהם. סדרה שעסקה בביטוי למציאות אלימה ועיוורת.

בסדרה הנוכחית הפכה התחבושת למטפחת, וזו מסמלת את הצער ואת האבדן באמצעות פעולת הכיסוי וההסתרה: מראה את הפגיעה גם מבלי לסמן קונקרטית את מקום הפצע. המטפחת מזכירה גם את 'מטפחתה של ורוניקה הקדושה'. על פי ספר קדושים מימי הבינים, ורוניקה הייתה אישה אדוקה מירושלים אשר נתנה לישו את מטפחתה, כדי שיוכל לנגב את מצחו במהלך התקדמותו לגבעת הגולגולתא. ישו מחה את זיעתו וכשהחזיר את המטפחת, הופיעו עליה תווי פניו.
הטמעת הדימוי בקפלי המטפחת מזכירה גם את תכונות הנייר עצמו, המטביע על פניו חותם. זהו הרהור על היווצרותו של דימוי ועל רוח הנחקקת בחומר: דמויות הגברים, בשר ודם, מטביעות רישומן בנייר, שחושף אותן ומסתיר אותן. המטפחת היא מחסה ומסתור. היא עוטפת ומגנה אך גם מעלימה את הפנים. היא מאיינת אותם, מרוקנת אותם מן המבט ומן היכולת להתבונן בהם ולזהותם. בעצם פעולת הכיסוי, הופך המוכר לנסתר. הבד המגן מתעתע בכנותו, הסתרת העיניים שומטת את היכולת לפענח את המבט.

"בעקבות מפגש עם דיוקן של נשים ויקטוריאניות מתייפחות שנשאר חקוק בליבי, בקשתי ממספר חברים שידגמנו עבורי את דמותם המסתתרת מאחורי מטפחת. בקשתי ליצור מבט עכשווי על הקינה. מבחינתי קינתם היא ביטוי לאבל על קוצר החיים, על הנעורים החולפים ועל אפשרויות שהוחמצו. מבטם האובד בבד המטפחת משדר פגיעות, אבל גם חסימה ואת חוסר היכולת להגיע אליהם. עקב גודלו של הרישום הם מקבלים נוכחות רבה ועוצמה, ועם זאת בעצם מחיקת פניהם הם שבים אל הדף הלבן, אל ההיעדר. במקום הנשים המקוננות, הגברים מבכים את תפקידם".
אפי גן

מאיה אטון

דמעות בגשם

הבחירה להציג מקבץ אקראי לכאורה, מתוך מאות רישומי דיו שנעשו בשנתיים האחרונות, מאפשר לצופה לחוות באופן נוסף רישומים אותם מעלה מאיה אטון כמעט מדי יום לאינסטגרם. ברשת, זוהי חוויה מהירה הזוכה ל'פיד-בק' מידי אבל גם מוגבלת ע"י גודלו של מכשיר הטלפון. אנחנו מביטים ברישום אחד, פרגמנט בודד, לעומתו תנועת המבט במבחר או במקבץ, מאפשרת לזהות שפה, פרקים, הבדלים לצד חיבורים ובעיקר מאפשר לנו לנוע מתוך הפרטיקולרי, האישי – אל עבר המכנה המשותף. המעשה היומיומי מזכיר 'יומן רישומי – קליגרפי', ונעשה בפורמט קבוע על נייר, בדרך כלל בגודל A3, בדיו ומים.

"סדרת רישומי הדיו התחילה בסגר הראשון והפכה לתרגול יומיומי כמעט. התרגול בעבודה רטובה עם דיו, קרוב לטכניקת עבודה עם צבעי מים הנותנת מקום לאקראיות של התפשטות הדיו על הנייר. הרישומים מהירים יחסית ונעשים בישיבה אחת. הם דורשים ממני ריכוז מסוים והתמסרות לרגע, שלאחריו אני מרגישה כמו אחרי טבילה במים. התוצר הוא רישום של תחושה פנימית. הרישום בדיו אינו ציור, הוא לא ספקטקולרי, הוא מהיר, אקספרסיבי, פחות נשלט, מאוד עירום והוא בבחינת תקשורת יומיומית עם עצמי. הכל הוא תחביר… יש לי מאגר עצום של דימויים שאני אוספת ושומרת דרך חיפוש באינטרנט וברשתות חברתיות ואלו נוגעים לעולם גותי, מפלצתי, לחיות, לקולנוע ול'גלאם' המוקדם של הוליווד. בתהליך העבודה אני משלבת לעיתים שני דימויים ומצרפת להם משפט הלקוח בד"כ מתוך פריימים של סרטים שונים. אני מחפשת חיבור חדש בין דימוי לטקסט, כזה שמעורר דימוי שלישי מדומיין, קצת כמו מבט דרך העין השלישית".

חלק מהדימויים המצוירים מגיעים מעולם הדימויים של קְלָפֵי טָארוֹט. ברישומים של אטון נוצר עולם של הקשרים סמליים, חיבורים מיסטיים, אזוטריים, שיש בהם התבוננות על תפקיד הדימויים בחיים. אנחנו פוגשים שדות ארכיטיפיים, פסיכולוגיים מיתולוגיים ופילוסופיים.

 "all those moments will be lost in time, like tears in rain"
ציטוט מהסרט 'בלייד ראנר', מתוך המונולוג של הרפליקנט רוי, רגע לפני שתוחלת החיים שלו נגמרת.
אפי גן

אלכס טוביס

משפחה

בחלל החדר מוצגים שלושה ציורים שצייר אלכס במהלך השנה האחרונה וכן דיוקן עצמי מוקדם יותר. מושאי הציור של הציורים האחרונים הם בני משפחה. החדר בו תלויות העבודות קטן במידותיו, מייצר תחושה אינטימית באופן היכול לשאת דיוקנאות משפחה. מושאי הציור מוכרים, אלו פנים איתם נפגשים באופן יומיומי, אלא שהתמודדות ציורית עם דמותו של בן משפחה קרוב אינה בהכרח קלה.

נופי החוץ, הטבע, ואנשים שאינם בני משפחה, שהיו נושאים מרכזיים ביצירתו בעשור הקודם, פינו דרכם אל ציורי דיוקן אישיים, חלק טבעי בהבשלתו של האמן.

הדמות המצוירת (אישה / בן / בת) מופיעים על רקע נבחר ומטופל. כל דיוקן זכה לטיפול אחר. תנוחת הגוף הנבחרת, הבחירה בישיבה או בעמידה, הרקע והטיפול בו, היחסים בין הרקע לדמות, פלטת הצבעים הנבחרת, לכל אלו משמעויות נרבדות ביצירתו של אלכס. הציור נושא עומק, נפח, חלל ואינטנסיביות רגשית, מסגיר רגש חם ופועם לצד בדידות עצומה.
אפי גן

אריה למדן

איש ציפור

לאריה למדן שפה ייחודית, בה הוא מצייר ומדבר. קו ועוד קו ועוד קו בוראים בצירופם עולמות שלמים, בהם מתערבבים מציאות וחלום. "אני מצייר בקווים, הקווים מעניינים אותי כל החיים, אני אוהב לעבוד עם קוים דקים, מה שמושך אותי בקו הדק, זה העשייה הגופנית, הפיזית. לעשות קו קטן ועוד קו עד שהצורה יוצאת תחת ידי, לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש. למשל בציור 'ציפור עצובה' (1989) אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע."

סדרת הרישומים המוצגת בחלל התערוכה רצינית. נדמה כי כל רישום הוא דיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. בציור 'הזעקה' למשל בא לידי ציור הצורך של האמן לזעוק "אני מחובר לעצמי אבל גם מאוד מחובר למה שקורה סביבי, ויש דברים שממש מרגיזים אותי באקטואליה, השחיתות, חוסר הצדק סביבי, התככים, ואני צריך לזעוק זעקה".

שלוש מתוך היצירות המוצגות בחדר משלבות אדם-חיה. דימוי התרנגול חוזר ברישומיו "כשהייתי בן 22 עבדתי בקיבוץ, בלול, עם הלולן הראשי. היה לו אף ארוך ודק, עיניים קטנות וקרובות, רגליים צרות וארוכות וציפורני רגליו היו ארוכות. נראה היה לי כמו איש ציפור. מאז אותו יום 'איש ציפור' דבק בי". ברישומיו אריה הוא 'איש ציפור', עומד על שתי רגליו, אבל הראש, הדמיון – עף.

עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות ולרוב מעוררת חמלה ומעידות יותר מכל על האמן היוצר אותן ועל מבטו הנדיב ועל אהבת האדם שבו. מוקסם מאנשים זקנים מרבה אריה לצייר קשישים: "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו".
בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנות יצירה, החל מ'הזעקה' שנזעקה בשנת 1982 ועד 'הנמלים הפושטות' משנת 2021. במשך השנים שומר אריה על קו ייחודי, קווים אשר צירופם יחד בורא עולם.

טקסט: עדי אנג'ל
אפי גן

שחר סריג ודגנית אליקים

שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה

'שחרור באמצעות שמיעה' (לכידה מתוך וידיאו), 55:54 ד', 2020

״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.

היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.

הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו 55:54 דקות.

אוצר: דורון פישביין

נגן וידאו
נגן וידאו
נגן וידאו
נגן וידאו

תפריט נגישות