סשה אוקון
מקדש החיים

נובמבר 2022 – מרץ 2023

הציור של סשה אוקון מושפע מהישראלי, מהאור המקומי, מהחיים בירושלים, אבל בה במידה שורשיו נטועים בתנ"ך, ביוון ורומא העתיקות, באמנות ימי ביניימית, ברנסנס איטלקי, ביהדות אירופה, כמו גם בספרות, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה המערביים.

סדרת העבודות 'מקדש החיים' (מוקדש לשוק מחנה יהודה) העסיקה את סשה במשך השנתיים וחצי האחרונות. סדרה יוצאת דופן במלאותה, חיוניותה, רבדיה, כמו גם בהשפעתה המתמשכת והמתפענחת אט אצל הצופה.

שוק מחנה יהודה החל להתגבש אט בשלהי התקופה העות'מאנית בסוף המאה ה־19, כאשר פלאחים ערבים, החלו להביא את תוצרתם החקלאית למכירה בדרך יפו, סמוך לשכונת 'מחנה יהודה'. ב־20 שנים האחרונות הפך השוק לאחד מאזורי הבילוי המרכזיים בירושלים. השוק שינה פניו, מה שאפשר לסשה מסע ציורי שתוצאותיו הייחודיות והמורכבות מוצגות בתערוכה. 

12 ציורים צבעוניים על עץ שרוחבם אחיד, עשויים שכבות מריחה של צבעי שמן, מאפיינים
את טכניקת הציור של סשה ומהדהדים ציור קלאסי, מסורתי אירופאי. הפורמטים מאזכרים
את ארונות הקודש בתוך בתי הכנסת (בה בעת הצורה נשענת גם על פורמט הכנסייתי).
במקום ספרי תורה, כל אחד מהציורים מוקדש לדוכן אחר בשוק.

אוקון מביא דמויות בדויות אל תוך הדוכן, הומאז' לשוק ולחנויות הייחודיות שגדשו אותו, תוך שהוא מנהל דיאלוג סמוי עם תרבות ועם סיפורים תנכ"יים אותם הוא הופך לסצנות מצוירות. לכל ציור כותרת־על המכוונת לשם כביכול של הדוכן ובתחתיתו של כל ציור מופיע דלפק. הצופה מתבונן בציור כאילו עמד מחוץ לדוכן בשוק. בה בעת דוכני השוק המצויר הם אספקלריה לעולם שמחוצה לו, נטענים ממחוזות אחרים מן התנ"ך ועד היום.

לאוקון יכולת לתאר נסיבות תיאטרליות בהן גלומה הצהרה מרשימה על הארצי ועל הפילוסופי. פשטות האירוע המצויר, מסתירה רעיונות החבויים בניואנסים. אוקון שואף לחשוף קשרים שמעלים את נסיבות החיים היומיומיים לספירות נצחיות, כמו גם ההבנה שהיופי נמצא בכל דבר ולאו דווקא בהגדרות אסתטיות קונבנציונאליות ושהחיים מציעים אינסוף נקודות מבט. באופן זה ומבלי משים נעשית חתירה תחת ציפיותיו של הצופה, ערעור הנמצא בנשמת עבודתו הייחודית. 

לצד הציורים הגדולים, מוצגים בתערוכה רישומים על נייר – חלק מעבודת ההכנה לקראת כל ציור. כמו כן נבחרו לתערוכה צילומים קטנים ומטופלים המאירים חלק מתהליך המחקר לקראת ובמהלך כל ציור, תהליך המשתנה עד לקבלת אופיו הסופי.

אוצרות התערוכה: אפי גן, קרן ויסהוז

קראקלינגז ליכת
שוועבעלעך הערינג

השם (ביידיש) שנתן אוקון לדוכן שאיננו – בולט בזרותו מול שאר שמות הסדרה. בתרגום מיידיש פירושו נרות, גפרורים, דג מלוח. אוקון מייחד את הציור למה שהיה ואיננו. חנויות טיפוסיות בעיירות יהודיות באירופה, שמכרו הרינג וקוגל ודגים מלוחים וממולאים. 

בשוק מחנה יהודה בירושלים היו בזמנו חנויות כאלו, אבל כולן למעט אחת נעלמו וזו שנותרה – איבדה מצביונה המקורי. העבודה בולטת בשונותה. צבעוניותה מוחשכת. במרכז הטריפטיך נדמה שהאור כבה ומעליו דולק 'נר נשמה' יחידי המסמן שהיה פה פעם דוכן, הייתה פה נשמה יהודית פעילה.

בחלקו העליון של הטריפטיך סימן של כפות ידיים פרושות בברְכַּת כֹּהֲנִים (במהלך אמירת הפסוקים על ידי הכוהנים אצבעות ידיהם מתוות סימן מיוחד). באמצעות ציור כפות ידיים מעניק אוקון ממד של קדושה לעולם יומיומי שנעלם. העיירה היהודית על מטעמיה ועל עליבות החנויות הזעירות בה, היא תזכורת חזקה לבסיס, למקור, ולהחלפתו.

 

אטליז סוף הדרך!

לדוכן האטליז נבחר שם רווי הומור. האטליז הוא מקום סופם של החיים / בעלי החיים. בהשאלה נעשה שימוש מוכר בסלנג לצמד המלים 'סוף הדרך' והוא בא לתאר חוויה נהדרת שאין מילים לתארה. אוקון מגייס חוש הומור כדי לצדק את הסוף ההפוך, שכן היוצרות התהפכו. 

לא הקצב מקבל את פנינו בדוכן, אלא תרנגול הודו (אנחנו זוכרים את תרנגול הכפרות…) התרנגול מאונקל בוו ומזכיר מיד את הדוכן של הקצב, עורו קרוע ופעור ועם זאת הוא מביט בנו, כתובע את המחיר. הוא השופט. לפניו מונחת פתקה 'מנא תקל ופרסין' ציטוט השולח אל ספר דניאל (כמו גם לציורו הידוע של רמברנדט 'המשתה של בלשאצר'):במהלך משתה, גביעים קדושים שנשדדו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר. הגביעים משמשים כלי שתייה עבורו ועבור שריו, נשותיו ופילגשיו ומופיעה כתובת על הקיר:

 "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין". איש מן החכמים והקוסמים לא יכול לפרש את הכתובת שעל הקיר למעט דניאל שפירש אותה כנבואת חורבן על בבל: אלוהים, (מְנֵא–מְנָה-אֱלָהָא) מנה את ימי שלטונה של בבל, (תְּקֵל תְּקִילְתָּ בְמֹאזַנְיָא), שקל במאזניים את ערך מלכותה ומצא (וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר) אותו בחוסר, ולכן בבל תיפול בידי "פַרְסִין", כלומר הפרסים.. בלשאצר, כך מסופר בהמשך, נהרג עוד באותו לילה והפרסים כבשו את בבל.

למה התכוון אוקון כששם את הפתקה הזו בידי השוחט / הקצב / השופט?

הסיפור המקראי הזה הוא מקור לביטוי ידוע "הכתובת על הקיר", שמשמעותו "משהו נורא עתיד לקרות, והתרחשותו העתידית כל כך ברורה, שרק טיפש לא יבחין בה". העבודה חוצבת בבטן הרכה של הצופה, מזכירה, מצחיקה אך גם אוחזת בביקורת שאינה מרפה. 

בית קלייה ״פותחים בקפה״

הגדת-עתידות על ידי פירוש הסימונים הנשארים בספלים לאחר שתיית קפה, היא אחת מאמניות הניחוש העתיקות. הצורות המופיעות במשקע הספל לאחר שתיית הקפה, נחשבות כבעלות משמעות מיוחדת בהגדת העתידות.

האוחזת בכוס הקפה היא אישה בשרנית, מבטה פונה אילינו אבל בו בזמן מבטה מעט מוטה כלפי מעלה. היא מביאה איתה תחושה של ארציות: עדויה תכשיטים מצועצעים והווייתה גופנית. תשומת הלב של הצופה פונה לעגילים, לצמידי החרוזים, לשרשרות ולטבעות. למרות ארציות זו היא עוסקת בנסתר. אופייה הצבעוני מנוגד לרקע השחור והמעורפל שסביבה או בוקע ממנו כמנוגד. 

משני צדיה בצבעי שחור ולבן רישומים האופייניים לקלפי טארוט (על פי אמונה עממית ניתן בעזרתם לחזות את העתיד: השוטה, 2 חרבות, 3 מטבעות וכד'). הציור מפגיש אותנו עם מחשבה הנעה מכאן ומעכשיו אל העתיד, שכן העתיד אכן לא ידוע, לא ברור ועדיין לא התממש. כל האופציות (קלפי הטארוט) מצוירות בעיפרון, מוחלשות משהו על פני משטח העץ.

 

הכל לגבר ולאישה

קופידון עייף ניצב במרכזו הטריפטיך. קופידון מפוכח, שראה הכל בחייו, נועץ בנו מבט ציני שכבר נואש מאהבה. החפצים המקיפים אותו מחולקים כסמלים הממגדרים את שני המינים. מצד אחד ניצבים אובייקטים של פיתוי חזותי שנועדו ליצור אשליה של דימוי נחשק: אודם לשפתיים ולק לציפורניים אדומות, ריח הבושם, גרביוני המשי וביריות הם חלק מהפרפורמנס שמייצר הדימוי "אישה" או כדברי סימון דה בובואר "אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה״.

באופן דומה הסמלים בצד הנגדי מסמנים מגדר גברי: עניבה פאלית, מקטרות וארנק.

האביזרים, אלו לצד אלו, מציגים את בנק האפשרויות השמרני שמציעה החברה בין פרפורמנס נשי לגברי.

 

פירות מובחרים עסיס חוה

בדוכן הפירות ניצבת דמותה הדשנה וורודת הלחיים של מוכרת זהובת שיער ומעורטלת. שפע הפירות סביבה מחזירים אותנו לגן העדן ולדמותה של חוה האוחזת בתפוח. פרי עץ הדעת מוצג עדיין בשלמותו, טרם הנגיסה שתוליד את היכולת לדעת להפריד בין טוב לרע. הציור לוכד את רגעיה האחרונים של התמימות הזכה, לפני שהבשילה המודעות לעירום ולבושה שקושרת את החברה לגוף ולמיניות נשית בפרט.

אלו רגעים אחרונים בגן העדן האבוד, מקום שמסמן שפע ונינוחות, סימביוזה בין חוה לטבע, שהחברה הפטריארכלית מסמנת כחטא הקדמון. הציור שואב את השראתו מהאופן בו מתוארת חוה בתולדות האמנות, מסורת ארוכת שנים שאפשרה ייצוג לגיטימי של גוף נשי עירום בחסות תיאולוגיה נוצרית. חוה והפירות כאובייקט תשוקה פתייני הנושא עמו גם את האיום בעונש על הכניעה לחשק. 

אוקון מעניק הילת קדושים זהובה לפירות המקיפים את חוה, כסמלים להמשכיות האנושית שהעמידה חוה, 'פרו ורבו' ומלאו את הארץ הריקה המשתרעת מאחורי גבה של האם הארכיטיפית. אוקון מקדש את הטבע הפשוט ומנקה ממנו את הלכלוך והטומאה שהאינדוקטרינציה הדתית קשרה בשמה של חוה אם כל חי. 

 

תבליני עז מתוק

הביטוי השגור 'מעז יצא מתוק' נשען על הביטוי המקראי – "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק.“ (שופטים יד, פסוק יד). אנחנו ניצבים מול חנות תבלינים, שבעליה נפקדים. על הדלפק ניצב שלט המורה 'תיכף אשוב'- כלומר אנחנו יכולים לבחור ולהמתין… כך שבעצם כל מה שעינינו רואות, לא קורה או לא מתרחש בדוכן.

משחק מתעתע. התבלינים שמקורם במזרח מעלים תחושה אוריינטליסטית משהו וההמתנה נהפכת להנאה 'מעז יצא מתוק'. החמאם הוא לנשים בלבד, וציור הרוחצות המתענגות נשען על האוריינטליזם (כך גם סגנון הפונט של שם הדוכן).
אוקון מודע לציורי הקיר הארוטיים שנמצאו במרחצאות הפרברים הציבוריים ברומי העתיקה, כמו גם לציורי הקיר בוילה מסטרי בפומפי,

 אבל הציור מבקש לקחת אותנו גם אל הסגנון האוריינטליסטי (המאה ה־18). דוכן התבלינים מסמן את הקשר בין התבלינים למזרח האוריינטליסטי. בתחתית הציור 2 נרגילות (שאפשר אפילו לדמותן לשני פמוטים) ביניהן זרעי אופיום המסמנים כוונה לשיכרון חושי אפשרי. 

 

סלון אקסלוסיב

'סלון אקסלוסיב' מציג רגע לכאורה סתמי ומוכר: גבר מסתפר בסלון תספורות. המראה הבנאלי מקבל טוויסט דרמטי ברגע בו אנו מבחינים בעירומה של הספרית ובמבט המבועת על פניו של הקליינט. הקישור האסוציאטיבי לסיפור התנכ"י על שמשון ודלילה מוציא את הסצנה מהקשרה היומיומי והופך את הרגע לאירוע המחולל או לנקודת התפנית בה מבין שמשון כי נפל קורבן בידיה של אהובתו.

הציור מתואר מנקודת המבט של אדם הרואה את דמותו משתקפת במראה. הרגע הזה, אותו מכנה הפסיכואנליטיקאי ז'ק לקאן, "שלב המראה", הוא שלב התפתחותי בו מזהה לראשונה הפעוט כי הדמות המשתקפת אליו במראה היא דמותו שלו. על פי לקאן הרגע הזה מלא באימה בשל הקונפליקט בין הדמות האחידה המשתקפת בשלמותה במראה ובין האופן המפורק שבו חווה עצמו אדם מבפנים.

 

הרגע בו מתפרק החיבור הסימביוטי בין התינוק לאמו, בין גבר למושא תשוקתו, הוא הרגע שחותך בין סובייקט לאובייקט, בין אני לאחר. 

הספרית, היא "האחר" שמייצג אובייקט לתשוקה, כליה מסודרים לצידה כמו כליו של מנתח, מוכנים לנתח את נפשו השסועה של הקליינט המגיע לטיפולה. 

 

בית מדרש ״שביל החלב״

בדוכן מוצגים מוצרי חלב וביצים למכירה. מאחורי הדלפק איש מבוגר (אלכימאי, ספק איש דת אך לא ברור בן איזו דת הוא) הפורש ידיו כמשתתף בטקס נבואי כלשהו. כותרת הדוכן כתובה בפונט המזכיר כתב עברי קדום והיא בבחינת אוקסימורון. 

בית המדרש אינו מקום נבואי אבל ה'עין השלישית' המצוירת למעלה כביצה (ומתכתבת עם הביצה שמטגנת על הדלפק) שולחת אל מיסטיקה. המאמינים בגילוי עתידות ובראיית הנסתר מייחסים חשיבות רבה ל'עין השלישית'. גולגולת ושעון החול על הדלפק מזכירים את הזמן הקצוב לכל חי בבחינת 'מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי' (מלטינית: Memento mori) – זכור את מותך. משני צדי העין / הביצה – מצוירות שתי כפות ידיים.

האחת אצבעה מורה למעלה והשנייה אצבעה מורה למטה. (מדרשי חז"ל על אצבע אלוהית ואצבע אנושית).

האם 'שביל החלב' מכוון גם החוצה מכאן, אל עשרות הגלקסיות הלווייניות במערכת השמש – או כפשוטן אל 'שביל מוצרי חלב'? 

שוב מושך האמן בדרכו ה'אוקונית' אל הקשר או החיבור בין הנשגב ליומיומי,
או אל היומיומי בחיבורו אל הנשגב. אנחנו ניצבים בתווך בלתי אפשרי. 

 

שפע פיש טריים וקפואים

הציור 'לוקח אותנו' היישר אל סיומת אגדת העם על הדייג ובת הים, בה הם "חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה". הזוג הבוגר, אחוזים זה בזרועותיה של זו, מחליפים ביניהם מבט מלא חיבה של זוג ותיק שאולי איבד זה מכבר את התשוקה הבוערת, אך החליף אותה באהבה עמוקה והבנה הדדית. הדילוג אל הסוף הטוב מחפה על ההקרבה והכאב שסבלו בשם האהבה.

 החיבור בין דייג פשוט לסירונית בת מלך הוא מפגש בין גוף גשמי ובין פנטזיה, כאשר שניהם מצויים בקונפליקט בין מאבק להישרדות לשאיפה למשהו שהוא 'מעבר'. האהבה היא פתח ואפשרות לחיבור בין רציונאליות לבין דמיון.

שערה השופע של בת הים כבר מקליש וכרסו של הדייג החסון משתפלת, אך נדמה כי בעיני רוחם עדיין השתמרה דמותם כפי שהייתה בעת שנפגשו. ניחוח המוות והקור בעיניהם המזוגגות של הדגים המתים בדוכן שבשוק, מזכיר לנו את המציאות המציצה מאחורי האגדה העוסקת במערכת יחסים של פיתוי, אהבה והקרבה. 

 

הא לחמא, בייגלה ומיני מאפה

שם הדוכן מחבר אותנו לזיכרון הפסח והמצות: הָא לַחְמָא עַנְיָא (מארמית: "זהו לחם העוני") פותח את קריאת ההגדה בליל הסדר ומזמין את כל הרעבים לבוא ולהצטרף לסעודה ולתפילה לגאולה. בראש הציור מופיעות לחמניות המסמנות את עשרת הדיברות בלוחות הברית.

אנחנו ניצבים מול דלפק שהוא בעצם מרפסת דרכה אפשר לראות שמיים ו־3 מלאכים (ילדים דשנים שגופניותם 'אוקונית' במהותה, ואינה ילדית או תינוקית) אלו נצמדים אל החלה העצומה

המרחפת והופכת מקודשת, הן בזכות המלאכים, הן בזכות היותה חלק מהמופע השמימי והן משום שהיא מספקת למלאכים את מזונם, כמוהו כחלב אם.

 

המטבח של אברום

שלשת הדמויות במרכז הטריפטיך – שלשה אנשים מבוגרים הנמצאים בשוק, אורחים ב־'מטבח של'… בגדיהם נטמעים ברקע צבעם של שמיים והם כמעט וחסרי גוף, הופכים שמימיים, כשלראשם מצוירות הילות המזכירות קדושים מן האמנות של ראשית הנצרות החל מהמאה ה־4 לספירה.

לפניהם כיסא ריק. כל הרמזים מובילים אל הסיפור התנכ"י של אברהם ושלשת המלאכים. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו… (בראשית, פרק י"ח, פסוקים א'-ט"ז) .

משני צדי הציור המרכזי מצוירים אטריבוטים של אוכל: מיני צלחות ועליהן אוכל ביתי, מנחם, כמספר הסועדים. הרקע: מפה / שעוונית משובצת שצבעה מזכיר את צריבתה של החמה, את השמש היוקדת 'כחום היום' כשאברהם פגש את המלאכים.

כיאה למטבח הביתי – ניצבות בירות מתוצרת ישראלית מובהקת והן כלוחות הברית / או כסימן לברית שנכרתה. ממעל חגות שתי יונים כמבשרות – האם שלום?! 

הציור טעון ומורכב ברבדים, משוכב משמעויות ואומר אנושיות רכה, חומלת,
שיש בה מן החברותא ושמחת החיים. 

 

ירקות בריאות ופוריות

אלות פריון שופעות חזה ואגן ירכיים מלוות את הציביליזציה האנושית מראשיתה. אוקון בוחר להציב במרכז הטריפטיך דמות אישה אשר בבירור חלפו ועברו ימי פוריותה. הדמות שלפנינו מאזכרת את שרה אימנו, האם המיתולוגית אשר מחלציה המזדקנים נולד יצחק ואתו ההבטחה להמשך השושלת, ממנה יקום העם היהודי כולו.

משני צדיה ומעליה פירות וירקות. כל פרי או ירק – בתיבתו. חלקם פאליים ומזדקרים כאספרגוס, קישוא או גזר וחלקם עגולים, מכילים, כנושאים קימורי גוף ונקביים כדלעת, בטטה ואבוקדו.

אלת הפריון הדדנית, חשופת החזה והגופנית, ניצבת בדוכן, מבטה וידיה נשואות מעלה במעין תפילה. מעל ראשה זר של שום טרי – סימן למזל ומעליו דלעת, מעין עין שלישית או לחילופין פעורה כווגינה, ולצידה שני כרובים (מלאכים? או תזכורת לסיפורי ילדים מהם באים ילדים לעולם).

שחר סריג, דגנית אליקים

שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה

״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.

היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את
דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא
משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.
הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני
בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם
אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו, 55:54 דקות

אוצר: דורון פישביין

נגן וידאו
נגן וידאו

סשה אוקון

מקדש החיים

נובמבר 2022 – מרץ 2023

הציור של סשה אוקון מושפע מהישראלי, מהאור המקומי, מהחיים בירושלים, אבל בה במידה שורשיו נטועים בתנ"ך, ביוון ורומא העתיקות, באמנות ימי ביניימית, ברנסנס איטלקי, ביהדות אירופה, כמו גם בספרות, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה המערביים.

סדרת העבודות 'מקדש החיים' (מוקדש לשוק מחנה יהודה) העסיקה את סשה במשך השנתיים וחצי האחרונות. סדרה יוצאת דופן במלאותה, חיוניותה, רבדיה, כמו גם בהשפעתה המתמשכת והמתפענחת אט אצל הצופה.

שוק מחנה יהודה החל להתגבש אט בשלהי התקופה העות'מאנית בסוף המאה ה־19, כאשר פלאחים ערבים, החלו להביא את תוצרתם החקלאית למכירה בדרך יפו, סמוך לשכונת 'מחנה יהודה'. ב־20 שנים האחרונות הפך השוק לאחד מאזורי הבילוי המרכזיים בירושלים. השוק שינה פניו, מה שאפשר לסשה מסע ציורי שתוצאותיו הייחודיות והמורכבות מוצגות בתערוכה. 

12 ציורים צבעוניים על עץ שרוחבם אחיד, עשויים שכבות מריחה של צבעי שמן, מאפיינים את טכניקת הציור של סשה ומהדהדים ציור קלאסי, מסורתי אירופאי. הפורמטים מאזכרים את ארונות הקודש בתוך בתי הכנסת (בה בעת הצורה נשענת גם על פורמט הכנסייתי). במקום ספרי תורה, כל אחד מהציורים מוקדש לדוכן אחר בשוק.

אוקון מביא דמויות בדויות אל תוך הדוכן, הומאז' לשוק ולחנויות הייחודיות שגדשו אותו, תוך שהוא מנהל דיאלוג סמוי עם תרבות ועם סיפורים תנכ"יים אותם הוא הופך לסצנות מצוירות. לכל ציור כותרת־על המכוונת לשם כביכול של הדוכן ובתחתיתו של כל ציור מופיע דלפק. הצופה מתבונן בציור כאילו עמד מחוץ לדוכן בשוק. בה בעת דוכני השוק המצויר הם אספקלריה לעולם שמחוצה לו, נטענים ממחוזות אחרים מן התנ"ך ועד היום.

לאוקון יכולת לתאר נסיבות תיאטרליות בהן גלומה הצהרה מרשימה על הארצי ועל הפילוסופי. פשטות האירוע המצויר, מסתירה רעיונות החבויים בניואנסים. אוקון שואף לחשוף קשרים שמעלים את נסיבות החיים היומיומיים לספירות נצחיות, כמו גם ההבנה שהיופי נמצא בכל דבר ולאו דווקא בהגדרות אסתטיות קונבנציונאליות ושהחיים מציעים אינסוף נקודות מבט. באופן זה ומבלי משים נעשית חתירה תחת ציפיותיו של הצופה, ערעור הנמצא בנשמת עבודתו הייחודית. 

לצד הציורים הגדולים, מוצגים בתערוכה רישומים על נייר – חלק מעבודת ההכנה לקראת כל ציור. כמו כן נבחרו לתערוכה צילומים קטנים ומטופלים המאירים חלק מתהליך המחקר לקראת ובמהלך כל ציור, תהליך המשתנה עד לקבלת אופיו הסופי.

אוצרות התערוכה: אפי גן, קרן ויסהוז

2020

קראקלינגז ליכת
שוועבעלעך הערינג

השם (ביידיש) שנתן אוקון לדוכן שאיננו – בולט בזרותו מול שאר שמות הסדרה. בתרגום מיידיש פירושו נרות, גפרורים, דג מלוח. אוקון מייחד את הציור למה שהיה ואיננו. חנויות טיפוסיות בעיירות יהודיות באירופה, שמכרו הרינג וקוגל ודגים מלוחים וממולאים. 

בשוק מחנה יהודה בירושלים היו בזמנו חנויות כאלו, אבל כולן למעט אחת נעלמו וזו שנותרה – איבדה מצביונה המקורי. העבודה בולטת בשונותה. צבעוניותה מוחשכת. במרכז הטריפטיך נדמה שהאור כבה ומעליו דולק 'נר נשמה' יחידי המסמן שהיה פה פעם דוכן, הייתה פה נשמה יהודית פעילה.

בחלקו העליון של הטריפטיך סימן של כפות ידיים פרושות בברְכַּת כֹּהֲנִים (במהלך אמירת הפסוקים על ידי הכוהנים אצבעות ידיהם מתוות סימן מיוחד). באמצעות ציור כפות ידיים מעניק אוקון ממד של קדושה לעולם יומיומי שנעלם. העיירה היהודית על מטעמיה ועל עליבות החנויות הזעירות בה, היא תזכורת חזקה לבסיס, למקור, ולהחלפתו.

אטליז סוף הדרך!

לדוכן האטליז נבחר שם רווי הומור. האטליז הוא מקום סופם של החיים / בעלי החיים. בהשאלה נעשה שימוש מוכר בסלנג לצמד המלים 'סוף הדרך' והוא בא לתאר חוויה נהדרת שאין מילים לתארה. אוקון מגייס חוש הומור כדי לצדק את הסוף ההפוך, שכן היוצרות התהפכו. לא הקצב מקבל את פנינו בדוכן, אלא תרנגול הודו (אנחנו זוכרים את תרנגול הכפרות…) התרנגול מאונקל בוו ומזכיר מיד את הדוכן של הקצב, עורו קרוע ופעור ועם זאת הוא מביט בנו, כתובע את המחיר. הוא השופט. לפניו מונחת פתקה 'מנא תקל ופרסין' ציטוט השולח אל ספר דניאל (כמו גם לציורו הידוע של רמברנדט 'המשתה של בלשאצר'): במהלך משתה, גביעים קדושים שנשדדו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר. הגביעים משמשים כלי שתייה עבורו ועבור שריו, נשותיו ופילגשיו ומופיעה כתובת על הקיר: "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין". איש מן החכמים והקוסמים לא יכול לפרש את הכתובת שעל הקיר למעט דניאל שפירש אותה כנבואת חורבן על בבל: אלוהים, (מְנֵא–מְנָה-אֱלָהָא) מנה את ימי שלטונה של בבל, (תְּקֵל תְּקִילְתָּ בְמֹאזַנְיָא), שקל במאזניים את ערך מלכותה ומצא (וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר) אותו בחוסר, ולכן בבל תיפול בידי "פַרְסִין", כלומר הפרסים.. בלשאצר, כך מסופר בהמשך, נהרג עוד באותו לילה והפרסים כבשו את בבל.

למה התכוון אוקון כששם את הפתקה הזו בידי השוחט / הקצב / השופט?

הסיפור המקראי הזה הוא מקור לביטוי ידוע "הכתובת על הקיר", שמשמעותו "משהו נורא עתיד לקרות, והתרחשותו העתידית כל כך ברורה, שרק טיפש לא יבחין בה". העבודה חוצבת בבטן הרכה של הצופה, מזכירה, מצחיקה אך גם אוחזת בביקורת שאינה מרפה. 

בית קלייה ״פותחים בקפה״

הגדת-עתידות על ידי פירוש הסימונים הנשארים בספלים לאחר שתיית קפה, היא אחת מאמניות הניחוש העתיקות. הצורות המופיעות במשקע הספל לאחר שתיית הקפה, נחשבות כבעלות משמעות מיוחדת בהגדת העתידות.

האוחזת בכוס הקפה היא אישה בשרנית, מבטה פונה אילינו אבל בו בזמן מבטה מעט מוטה כלפי מעלה. היא מביאה איתה תחושה של ארציות: עדויה תכשיטים מצועצעים והווייתה גופנית. תשומת הלב של הצופה פונה לעגילים, לצמידי החרוזים, לשרשרות ולטבעות. למרות ארציות זו היא עוסקת בנסתר. אופייה הצבעוני מנוגד לרקע השחור והמעורפל שסביבה או בוקע ממנו כמנוגד. משני צדיה בצבעי שחור ולבן רישומים האופייניים לקלפי טארוט (על פי אמונה עממית ניתן בעזרתם לחזות את העתיד: השוטה, 2 חרבות, 3 מטבעות וכד'). 

הציור מפגיש אותנו עם מחשבה הנעה מכאן ומעכשיו אל העתיד, שכן העתיד אכן לא ידוע, לא ברור ועדיין לא התממש. כל האופציות (קלפי הטארוט) מצוירות בעיפרון, מוחלשות משהו על פני משטח העץ.

הכל לגבר ולאישה

קופידון עייף ניצב במרכזו הטריפטיך. קופידון מפוכח, שראה הכל בחייו, נועץ בנו מבט ציני שכבר נואש מאהבה. החפצים המקיפים אותו מחולקים כסמלים הממגדרים את שני המינים. מצד אחד ניצבים אובייקטים של פיתוי חזותי שנועדו ליצור אשליה של דימוי נחשק: אודם לשפתיים ולק לציפורניים אדומות, ריח הבושם, גרביוני המשי וביריות הם חלק מהפרפורמנס שמייצר הדימוי "אישה" או כדברי סימון דה בובואר "אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה." באופן דומה הסמלים בצד הנגדי מסמנים מגדר גברי: עניבה פאלית, מקטרות וארנק. האביזרים, אלו לצד אלו, מציגים את בנק האפשרויות השמרני שמציעה החברה בין פרפורמנס נשי לגברי.

פירות מובחרים עסיס חוה

בדוכן הפירות ניצבת דמותה הדשנה וורודת הלחיים של מוכרת זהובת שיער ומעורטלת. שפע הפירות סביבה מחזירים אותנו לגן העדן ולדמותה של חוה האוחזת בתפוח. פרי עץ הדעת מוצג עדיין בשלמותו, טרם הנגיסה שתוליד את היכולת לדעת להפריד בין טוב לרע. 

הציור לוכד את רגעיה האחרונים של התמימות הזכה, לפני שהבשילה המודעות לעירום ולבושה שקושרת את החברה לגוף ולמיניות נשית בפרט. אלו רגעים אחרונים בגן העדן האבוד, מקום שמסמן שפע ונינוחות, סימביוזה בין חוה לטבע, שהחברה הפטריארכלית מסמנת כחטא הקדמון. הציור שואב את השראתו מהאופן בו מתוארת חוה בתולדות האמנות, מסורת ארוכת שנים שאפשרה ייצוג לגיטימי של גוף נשי עירום בחסות תיאולוגיה נוצרית. חוה והפירות כאובייקט תשוקה פתייני הנושא עמו גם את האיום בעונש על הכניעה לחשק. 

אוקון מעניק הילת קדושים זהובה לפירות המקיפים את חוה, כסמלים להמשכיות האנושית שהעמידה חוה, 'פרו ורבו' ומלאו את הארץ הריקה המשתרעת מאחורי גבה של האם הארכיטיפית. אוקון מקדש את הטבע הפשוט ומנקה ממנו את הלכלוך והטומאה שהאינדוקטרינציה הדתית קשרה בשמה של חוה אם כל חי. 

תבליני עז מתוק

הביטוי השגור 'מעז יצא מתוק' נשען על הביטוי המקראי – "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק.“ (שופטים יד, פסוק יד). אנחנו ניצבים מול חנות תבלינים, שבעליה נפקדים. על הדלפק ניצב שלט המורה 'תיכף אשוב'- כלומר אנחנו יכולים לבחור ולהמתין… כך שבעצם כל מה שעינינו רואות, לא קורה או לא מתרחש בדוכן. משחק מתעתע. התבלינים שמקורם במזרח מעלים תחושה אוריינטליסטית משהו וההמתנה נהפכת להנאה 'מעז יצא מתוק'. החמאם הוא לנשים בלבד, וציור הרוחצות המתענגות נשען על האוריינטליזם (כך גם סגנון הפונט של שם הדוכן).

אוקון מודע לציורי הקיר הארוטיים שנמצאו במרחצאות הפרברים הציבוריים ברומי העתיקה, כמו גם לציורי הקיר בוילה מסטרי בפומפי, אבל הציור מבקש לקחת אותנו גם אל הסגנון האוריינטליסטי (המאה ה־18). דוכן התבלינים מסמן את הקשר בין התבלינים למזרח האוריינטליסטי. בתחתית הציור 2 נרגילות (שאפשר אפילו לדמותן לשני פמוטים) ביניהן זרעי אופיום המסמנים כוונה לשיכרון חושי אפשרי. 

סלון אקסלוסיב

'סלון אקסלוסיב' מציג רגע לכאורה סתמי ומוכר: גבר מסתפר בסלון תספורות. המראה הבנאלי מקבל טוויסט דרמטי ברגע בו אנו מבחינים בעירומה של הספרית ובמבט המבועת על פניו של הקליינט. הקישור האסוציאטיבי לסיפור התנכ"י על שמשון ודלילה מוציא את הסצנה מהקשרה היומיומי והופך את הרגע לאירוע המחולל או לנקודת התפנית בה מבין שמשון כי נפל קורבן בידיה של אהובתו.

הציור מתואר מנקודת המבט של אדם הרואה את דמותו משתקפת במראה. הרגע הזה, אותו מכנה הפסיכואנליטיקאי ז'ק לקאן, "שלב המראה", הוא שלב התפתחותי בו מזהה לראשונה הפעוט כי הדמות המשתקפת אליו במראה היא דמותו שלו. על פי לקאן הרגע הזה מלא באימה בשל הקונפליקט בין הדמות האחידה המשתקפת בשלמותה במראה ובין האופן המפורק שבו חווה עצמו אדם מבפנים. הרגע בו מתפרק החיבור הסימביוטי בין התינוק לאמו, בין גבר למושא תשוקתו, הוא הרגע שחותך בין סובייקט לאובייקט, בין אני לאחר. 

הספרית, היא "האחר" שמייצג אובייקט לתשוקה, כליה מסודרים לצידה כמו כליו של מנתח, מוכנים לנתח את נפשו השסועה של הקליינט המגיע לטיפולה. 

בית מדרש ״שביל החלב״

בדוכן מוצגים מוצרי חלב וביצים למכירה. מאחורי הדלפק איש מבוגר (אלכימאי, ספק איש דת אך לא ברור בן איזו דת הוא) הפורש ידיו כמשתתף בטקס נבואי כלשהו. כותרת הדוכן כתובה בפונט המזכיר כתב עברי קדום והיא בבחינת אוקסימורון. בית המדרש אינו מקום נבואי אבל ה'עין השלישית' המצוירת למעלה כביצה (ומתכתבת עם הביצה שמטגנת על הדלפק) שולחת אל מיסטיקה. המאמינים בגילוי עתידות ובראיית הנסתר מייחסים חשיבות רבה ל'עין השלישית'. גולגולת ושעון החול על הדלפק מזכירים את הזמן הקצוב לכל חי בבחינת 'מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי' (מלטינית: Memento mori) – זכור את מותך. משני צדי העין / הביצה – מצוירות שתי כפות ידיים. האחת אצבעה מורה למעלה והשנייה אצבעה מורה למטה. (מדרשי חז"ל על אצבע אלוהית ואצבע אנושית).

האם 'שביל החלב' מכוון גם החוצה מכאן, אל עשרות הגלקסיות הלווייניות במערכת השמש – או כפשוטן אל 'שביל מוצרי חלב'? 

שוב מושך האמן בדרכו ה'אוקונית' אל הקשר או החיבור בין הנשגב ליומיומי,
או אל היומיומי בחיבורו אל הנשגב. אנחנו ניצבים בתווך בלתי אפשרי. 

שפע פיש טריים וקפואים

הציור 'לוקח אותנו' היישר אל סיומת אגדת העם על הדייג ובת הים, בה הם "חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה". הזוג הבוגר, אחוזים זה בזרועותיה של זו, מחליפים ביניהם מבט מלא חיבה של זוג ותיק שאולי איבד זה מכבר את התשוקה הבוערת, אך החליף אותה באהבה עמוקה והבנה הדדית. הדילוג אל הסוף הטוב מחפה על ההקרבה והכאב שסבלו בשם האהבה. החיבור בין דייג פשוט לסירונית בת מלך הוא מפגש בין גוף גשמי ובין פנטזיה, כאשר שניהם מצויים בקונפליקט בין מאבק להישרדות לשאיפה למשהו שהוא 'מעבר'. האהבה היא פתח ואפשרות לחיבור בין רציונאליות לבין דמיון. שערה השופע של בת הים כבר מקליש וכרסו של הדייג החסון משתפלת, אך נדמה כי בעיני רוחם עדיין השתמרה דמותם כפי שהייתה בעת שנפגשו. ניחוח המוות והקור בעיניהם המזוגגות של הדגים המתים בדוכן שבשוק, מזכיר לנו את המציאות המציצה מאחורי האגדה העוסקת במערכת יחסים של פיתוי, אהבה והקרבה. 

הא לחמא, בייגלה ומיני מאפה

שם הדוכן מחבר אותנו לזיכרון הפסח והמצות: הָא לַחְמָא עַנְיָא (מארמית: "זהו לחם העוני") פותח את קריאת ההגדה בליל הסדר ומזמין את כל הרעבים לבוא ולהצטרף לסעודה ולתפילה לגאולה. בראש הציור מופיעות לחמניות המסמנות את עשרת הדיברות בלוחות הברית. אנחנו ניצבים מול דלפק שהוא בעצם מרפסת דרכה אפשר לראות שמיים ו־3 מלאכים (ילדים דשנים שגופניותם 'אוקונית' במהותה, ואינה ילדית או תינוקית) אלו נצמדים אל החלה העצומה המרחפת והופכת מקודשת, הן בזכות המלאכים, הן בזכות היותה חלק מהמופע השמימי והן משום שהיא מספקת למלאכים את מזונם, כמוהו כחלב אם. 

המטבח של אברום

שלשת הדמויות במרכז הטריפטיך – שלשה אנשים מבוגרים הנמצאים בשוק, אורחים ב־'מטבח של'… בגדיהם נטמעים ברקע צבעם של שמיים והם כמעט וחסרי גוף, הופכים שמימיים, כשלראשם מצוירות הילות המזכירות קדושים מן האמנות של ראשית הנצרות החל מהמאה ה־4 לספירה. לפניהם כיסא ריק. כל הרמזים מובילים אל הסיפור התנכ"י של אברהם ושלשת המלאכים. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו… (בראשית, פרק י"ח, פסוקים א'-ט"ז) .

משני צדי הציור המרכזי מצוירים אטריבוטים של אוכל: מיני צלחות ועליהן אוכל ביתי, מנחם, כמספר הסועדים. הרקע: מפה / שעוונית משובצת שצבעה מזכיר את צריבתה של החמה, את השמש היוקדת 'כחום היום' כשאברהם פגש את המלאכים. כיאה למטבח הביתי – ניצבות בירות מתוצרת ישראלית מובהקת והן כלוחות הברית / או כסימן לברית שנכרתה. ממעל חגות שתי יונים כמבשרות – האם שלום?! 

הציור טעון ומורכב ברבדים, משוכב משמעויות ואומר אנושיות רכה, חומלת,
שיש בה מן החברותא ושמחת החיים. 

ירקות בריאות ופוריות

אלות פריון שופעות חזה ואגן ירכיים מלוות את הציביליזציה האנושית מראשיתה. אוקון בוחר להציב במרכז הטריפטיך דמות אישה אשר בבירור חלפו ועברו ימי פוריותה. הדמות שלפנינו מאזכרת את שרה אימנו, האם המיתולוגית אשר מחלציה המזדקנים נולד יצחק ואתו ההבטחה להמשך השושלת, ממנה יקום העם היהודי כולו. משני צדיה ומעליה פירות וירקות. כל פרי או ירק – בתיבתו. חלקם פאליים ומזדקרים כאספרגוס, קישוא או גזר וחלקם עגולים, מכילים, כנושאים קימורי גוף ונקביים כדלעת, בטטה ואבוקדו.

אלת הפריון הדדנית, חשופת החזה והגופנית, ניצבת בדוכן, מבטה וידיה נשואות מעלה במעין תפילה. מעל ראשה זר של שום טרי – סימן למזל ומעליו דלעת, מעין עין שלישית או לחילופין פעורה כווגינה, ולצידה שני כרובים (מלאכים? או תזכורת לסיפורי ילדים מהם באים ילדים לעולם). 

שחר סריג ודגנית אליקים

שחרור באמצעות שמיעה | סרט לילה

'שחרור באמצעות שמיעה' (לכידה מתוך וידיאו), 55:54 ד', 2020

״שחרור באמצעות שמיעה״ היא אופרה אינטראקטיבית, המבוססת על הארכיטקטורה של משחקי פלטפורמה – משחקי מחשב דו ממדיים. זוהי יצירה אודיו-ויזואלית המשלבת סיפור בעל אלמנטים משחקיים.

היצירה משתמשת בארכיטקטורה של משחקים המבוססים על גלילה כדי ליצור סאגה בה הפרוטגוניסט מפלס את דרכו. אך, בשונה מרוב משחקי המחשב, באופרה הזו אין ניקוד, אין מנצחים או מפסידים. זהו משחק ללא משחק – נדידה במרחב דו ממדי בעודו מייצר את המוזיקה.

הליברית של האופרה מבוססת על ה״בארדו טודל״ (ידוע גם כ״ספר המתים הטיבטי״). הספר הוא טקסט קנוני בבודהיזם הטיבטי. הוא מנחה את המת בבארדו – מרחב בו התודעה של המת נודדת בין המוות ללידה הבאה.
לחוש השמיעה יש חשיבות מרבית בספר. לפי הבודהיזם הטיבטי, זהו החוש היחידי שנותר אקטיבי בגוף האדם אחרי המוות. על כן, הנחיית המת מתבצעת דרך חוש זה.
וידאו 55:54 דקות.

אוצר: דורון פישביין

נגן וידאו
נגן וידאו
נגן וידאו
נגן וידאו

תפריט נגישות